כוחו של רצון, או, למה מגיע לי להישאר לבד?
יועצת הדייטינג יודעת שלא תאהבו את התשובה, אבל היא תגיד אותה בקול רם: אתם פשוט לא מספיק רוצים
יש סיכוי שאתם נורא לא תאהבו את התשובה שלי, אבל אחרי שנים של עבודה בתחום, אני יכולה להגיד לכם שזו התשובה היחידה: אתם פשוט לא מספיק רוצים.
וזה לא מספיק לענות לי אבל אני כן, אני כן רוצה.
וגם לא מספיק פשוט להסכים עם זה, ולהגיד זהו.
יש את אלה שמנצלים את המנטרה "אני כנראה פשוט לא רוצה מספיק" בשביל להישאר במצב הזה, הרווקי, שבואו נודה, יש לו הרבה מאוד יתרונות. קודם כל, אתה מחליט לבד, חי לבד, לא צריך להתחשב באף אחד וברצונותיו, שגעונותיו ובמטענים הרגשיים שלו.
שנית, אתה זוכה פה ושם להרפתקאות רגשיות או מיניות על פי מה שאתה מזמן לעצמך, ולא צריך לתת לאף אחד דין וחשבון.
שלישית, אתה יכול להתפנות לקריירה או לתחביב שלרוב גורם לך לחיכוכים עם מי שמצפה לקצת יותר מתשומת הלב שלך,וזאת ללא רגשי אשם. וכו' וכו'.
מצד שני, גם החסרונות שם. רק שבניגוד ליתרונות, בשביל לחוש את החסרונות צריך לתת לעצמך להרגיש. להרגיש לבד, להרגיש
ככה שהמנטרה "לא רוצה מספיק" היא נכונה. כי להיות לבד זה קורה. זה זורם. זה המצב. זה לא דורש מאמץ, ואילו להיות ביחד זה בדיוק הפוך. זה לא קל. זה לא תמיד זורם בהתחלה. זה דורש התמודדות. וזה בטח לא משהו שהוא פשוט "שם", אלא צריך להשיג את זה.
ואם אתם מחפשים את התכונה שהכי מבדילה את אלה שתוך זמן מה מתחילים לעלות על המסלול הנכון להיות בזוג, מול אלה שגם שנים של ציפיה לא יביאו להם את התוצאה המיוחלת, זה זה: לרצות מספיק.
לא יופי, לא חוכמה, לא רהיטות, לא כריזמה.
ואני אסביר.
מכירים את זה שלמשל אתם נורא רוצים להתקבל למקום כלשהו?
בואו ניקח לדוגמא מועמד שרוצה להתקבל ללימודי תואר שני במשהו. מועמד כזה צריך להגיע עם ציונים והמלצות. כלומר, אם אתה רוצה את התואר השני הזה, אתה לומד טוב בתואר הראשון, שזה טריביאלי (ואת זה אפשר להקביל למשל ל"יוצא לדייטים" בתחומנו), ואתה משתדל להכיר אנשים בתחום (שזה למשל, דואג שיכירו לך אנשים), ואתה אולי אפילו משתדל לעבוד אצל הנחשבים שבהם כדי להשיג המלצות טובות מאנשי שם באותו תחום (שאת זה נקביל לנותן צ'אנסים גם אחרי הדייט הראשון), ובעיקר –אתה משתמש בכל הקשרים שיש לך בשביל למשוך בחוטים, לנצל את השפעתם, והכל כדי להגיע ליעד הנכסף (שזה כמו עושה הכל, כולל להתעורר מקלישאות ומסרטים, בשביל להיות במקום הנכסף – בתוך מערכת יחסים).
עכשיו, כולנו מכירים את אלה שרק שולחים את הציונים שלהם יחד עם טופס ההרשמה ומתפלאים למה הם לא התקבלו, נכון? אלה הם בדיוק החברה שאו שרק בוכים שמשום מה לא הולך להם, או יוצאים בלי הפסקה לדייטים בלי לתת את הצ'אנס האמיתי, הפנימי, זה שמחליט לא לפחד, ולא לתת לשדים של הקטנוניות או החלומות מגיל שש לשלוט בנו.
מבחינתי, זה לא מספיק לרצות. זה לא לעשות כל מה שאתה יכול בשביל להגיע למטרה. זה להישאר במי האפסיים של "אם זה צריך לקרות לי, זה יקרה", ולתת לעצמך לזרום בלי לוודא בכלל שהרפסודה שלך יודעת לצוף לכאלה מרחקים.
אבל, אלה שכן עושים את הכל בשביל אותו תואר שני, ובהשוואה – את הכל בשביל להכיר, בשביל להיפטר מהשדים הפנימיים, מהדימויים, מהחרדות ומכל הדברים שמעכבים אותך מבאמת למצוא קשר - הם אלה שמבחינתי באמת מספיק רוצים, וגם מראים את זה.
לרוב הרווקים והרווקות יש איזשהו ייצוג פנימי של האדם שאיתו הם ייתחתנו. זה כמעט אף פעם לא אדם בשר ודם, אלא איזשהו ייצוג של אדם, כמו כוכב קולנועי, ספרותי, או מישהו שהתאהבו בו בלי באמת לחוות אותו ולדעת מי הוא, וזה יושב להם מגיל 21 בתוך הנשמה.
וזה לא שאני פוסלת את האפשרות שישנם אלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים, אבל אלה תמיד יכולים להפגין מערכות יחסים ארוכות וטובות עם כמה פרטנרים. מי שיודע מה שהוא רוצה רק על סמך קשר שהיה לו בגיל צעיר, צריך לעשות לעצמו ריסטרט, ובהקדם.
ואם תשאלו את רוב הרווקים, שלהגדרתי לא באמת רוצים, אם הם היו מתחתנים עם בני הזוג של החברים שלהם, רובם המוחלט יענו שלא. ונכון, זה לא שהחברים שלהם נופלים מהם במשהו, אבל אותם חברים "התפשרו", לדעתם. והם לא רוצים "להתפשר". כשההבדל העיקרי הוא פשוט בכך שאת בני הזוג של החברים הם כבר מכירים, ואין בהם קסם.
רק מי שמבין שאין דבר כזה להתפשר, יש רק לחפור בתוך הלב ולדעת, אחרי כמה זמן, אם הגעת למקום הנכון או לא, יגיע לשם במהרה. והשאר עוד צריכים לעבוד.
אסתה ברודצקי קאופמן, אימון אישי לדייטינג ולזוגיות. לשאלות: esta@estacoaching.com
נא להמתין לטעינת התגובות
