ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » מונגוליה

מונגוליה באופניים: מריחים את הסוף

אחרי 1,600 קילומטרים של רכיבה ברחבי מונגוליה, יאיא ואמוץ מתחילים לראות את סוף המסע באופק. מנסים שלא לסכם, ומחכים כבר להרפתקה הבאה

נשארו לנו עוד קצת יותר משלוש מאות קילומטרים עד לאולן-באטור, התחנה הראשונה והאחרונה שלנו במסע האופניים. עכשיו אנחנו בבולגן בצפון מרכז מונגוליה. אחר כך נמשיך למדבר גובי הגדול לטיול רכוב של שמונה ימים, ואז ניפרד וכל אחד יתחיל בטיול שלו. כל סוף הוא התחלה של משהו אחר.

1,600 ק"מ מאחורינו. למחסום ה-2,000 לא נגיע, פשוט כי הדרך מסתיימת. ההבנה כי זהו הסוף, כי עמדנו ביעדים שלנו - מספקת מאוד. זהו בהחלט לא טיול של מסע רגלי בו מסמנים וי, ומראים לכולם שהיינו כאן. בימים קשים עצרנו מוקדם. בימים יפים עצרנו עוד יותר מוקדם.

אם יורד גשם אין סיבה לפתוח אוהל. דופקים בדלת, שואלים ונכנסים לבית המקומי שמכונה גר. מקבלים אוכל מסורתי ומשלמים. לא באנו לסבול. אנו מזכירים זאת אחד לשני, וקונים עוד סניקרס, שהפך בימים האחרונים לחטיף האנרגיה הרשמי שלנו. באנו לעשות כיף. מבחינתנו, לנסוע באופניים, לעלות עליות ארוכות וקשות, לישון באוהל ולהכין לעצמנו את האוכל - זה כיף.

להציב יעדים ולעמוד בהם ולהצליח במה שתיכננו הרבה זמן הם גם דברים שעושים לנו כיף. אנו גאים להיות במקום בו אנו נמצאים כרגע. נהנים מהזמן הזה. התחושה שלנו היא ש עוד מעט זה נגמר, אבל משהו יישאר איתנו מכאן לנצח.

אנחנו חוזרים עכשיו דרומה ומזרחה. לנקודה בה התחלנו. נזכרים ופוגשים שוב את הנופים שפתחו לנו את השער למונגוליה. המרחקים, הגבעות החשופות. מעט מאוד עצים לעומת הצפון. חוזרים להביט קדימה אל הר ענק, שאחר כך הוא גבעה, הופך לאוכף עם נוף מרהיב, ואז שוב גבעה והר. היו ימים בהם עלינו במשך כל היום, ואז ירדנו במשך שעה.

חזרנו לשיעורים של תחילת הדרך עם ימים ארוכים שלומדים בהם מהי סבלנות. מי שלא חווה אותם בעצמו לא יבין. נסיעה בעלייה עם שיפוע קל, למרחק של 50 ק"מ. אנו מסתכלים על ההר כל היום, מבינים שהוא המטרה שלנו. נותנים לו כבוד. הוא היה כאן לפנינו ויהיה אחרינו. אומרים תודה בכל בוקר ובכל ערב על הרגע.

זה עוד לא סיכום, אבל כבר קצת מרגיש ככה. יש עוד לרכב, לדווש, לשמן את השרשרת ולהמשיך קדימה. לקום בבוקר באוהל קפוא, לחזור בערב לאותו אוהל חם. המון חוויות שלא קשורות למקום, אלא לנו כחברים, למסע האופניים, לאנשים צעירים שמחפשים שקט.

התחושה בימים האחרונים אחרי כל החוויות, כל המראות וכל האתגרים שעברנו היא תחושה של שקט. אין דאגות. אין משימות. כבר כתבתי שאת מה שחיפשנו מצאנו, אני שמח ומתרגש שכך היה. אין מחר, אין אתמול. אין חשמל, אין קליטה לפלאפון. אין חדשת, אין תוכניות. אין דברים שצריך עוד לעשות. אין אתרים שאנו מחפשים לראות. יש עכשיו. יש כאן.

מונגוליה - תודה. על נופים, על מראות, על חוויות, על ההזדמנות לחוות כל זאת. על העובדה שסיפקת לנו את מה שבאמת רצינו. תודה. אני מקווה שזה לא רגשני מדי, בסך הכל אני צריך לשמור פה על איזו דמות גברית. 

ניסיתי שלא לסכם, ולא הצלחתי. עוד ארבעה ימים זה יהיה הסוף האמיתי.   

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...