מה הקשר בין מונוגאמיה למונותיאיזם?
ישבתי לרגלי הבודהה, היו לי חזיונות של גאנש ושל ישוע – אבל כל אלה לא הפחיתו מאהבתי לאלוהי ישראל. ג'יי מייקלסון נפרד מבן הזוג שלו וגילה שיש דמיון בין מערכת יחסים בלעדית לבין התמסרות לפולחן דתי אחד: בשניהם אדם עלול לסגור את עצמו מפני עוד צורות של אהבה, ובעיקר אהבה לעצמו
אני כל כך רוצה להיות מאוהב
להאמין בך באופן מונותיאיסטי
שאתה אהבתי העדינה, העדינה ביותר
ולהעניק לך את פליאתי –
עולמות לכודים במילים
(אברהם יהושע השל, "תשוקתי הצעירה")
סופה של אהבה לעולם אינו קל, במיוחד אחרי שמדובר ביחסים של שלוש שנים עם מישהו שקיווית להתחתן איתו, לגדל ילדים ולהיפרד ממנו רק עם המוות. החודשים האחרונים היו בשביל כמו תקופת אבל; יש ימים טובים, על אחרים רובץ הצל, ורובם חלולים מעט. אך כמו שהחורף מפנה מקומו לאביב, ואביב מרמז על הקיץ, כך משתקף האור בשולי הענן.
באור הזה ראיתי איך האופן שבו אני מתנהג במערכות יחסים חותר תחת החלקים הטובים ביותר שבי. אני נוטה להתאהב, כמו שכתב השל, באופן מונותיאיסטי. רציתי שבן הזוג שלי יהיה לי המקור העיקרי של אהבה, חיבה, שותפות ותמיכה. רציתי לפנות אליו בכל פעם שנזקקתי לעזרה, ולתמוך בו כשהוא נזקק. למרות שיו לי ידידים רבים, כמה מהם קרובים ויקרים, שמחתי שבן הזוג שלי היה חברי הטוב ביותר, שומר סודותיי, הקרוב ללבי.
אני יודע שאני לא היחיד המתייחס כך לאהובו, ואני בטוח שאצל הרבה אנשים לא מעורר בעיות. אבל בחודשים מאז הפרידה שלנו התבהר לי שמונוגמיית החיבה שלי באה על חשבון אהבתי לאנשים אחרים. עבור כל חברי הקרובים וקשריי הארוטיים – הייתי מנותק. אנשים היו באים אלי אחרי סדנה או ריטריט, למשל, ומספרים לי על ההשראה שזכו לה, וכמה הם אסירי תודה, איך שיניתי את חייהם. לעתים קרובות לא הייתי מסוגל להפנים את זה. ניסיתי; אני לא מספיק מפורסם או שחצן כדי פשוט להיות אדיש. אבל לפעמים המילים היו פשוט נהדפות מעלי, כמו סמול טוק.
ולעתים, במפגשי חברים נהדרים, באירועים מיוחדים כמו ימי-הולדת או השקה לספרים, בקושי יכולתי לחוש באהבה שהעניקו לי. נכון, לא תמיד. אבל פעמים רבות היה נתק סמוי בינינו. אין פלא שהדברים התחילו להסתבך עם בן הזוג שלי, חשתי כה בודד. הייתי מונוגאמי מבחינה רגשית כל-כך הרבה זמן עד שהתנתקתי מאהבה שרחשו לי אנשים אחרים.
חמורה מההתנכרות לאהבתם של אחרים הייתה ההתנכרות ליכולתי שלי לאהוב. נאמר כבר שהדבר המרומם ביותר ביחסי אהבה אינו האהבה שאתה מקבל אלא היכולת לאהוב. לחוש אהבה, לא רק את היותך נאהב. האהבה מופלאה: חמימה, עזה, משמחת; כל הקלישאות מתאמתות. כמובן, אפשר להרגיש את זה לא רק כלפי בן זוג, אלא לעצמך, לאחרים, אפילו לאלוהים ועצים והנשימה. אבל הייתי כל-כך מונותיאיסטי באהבה שלי עד שהופרעו שני נתיבים. ראשית כל, מיקדתי את האהבה שלי כמעט אך ורק במקום אחד; אפילו האהבה שלי לנשמתי נדמתה לי כסטייה מן הדרך, קל וחומר אנשים ודברים אחרים. שנית, נשענתי כל-כך הרבה על האהבה מבן הזוג שלי עד שהפסקתי להישען על עצמי כמקור שלה.
זוהי, כנראה, מהות התלות (וגם ההדדית): להישען על משהו שאתה עצמך אמור לספק לעצמך. אפילו בנסיבות רגילות, היא יכולה להיהפך לנזקקות, להיאחזות. במקרה הגרוע ביותר היא מובילה לקנאה ולזעם. במקרה שלי, זה היה סוג של התרוששות-עצמית. ראיתי, בנסיבות מדיטטיביות ושאמאניות, כמה חשוב לי פשוט לאהוב – את עצמי, את הזולת, את אלוהים, את העולם. אך היה נהיה בלתי אפשרי כשהתרגלתי כל-כך לקבל אהבה ממישהו אחר. אפילו הניסיון עורר תחושה נוספת של בגידה: האם בכך שהייתי מעניק אהבה לעצמי, הייתי מתנתק מאהבתו של בן זוגי היקר? מה היה קורה אם לא הייתי זקוק לו?
כאן, כנראה, התערב הגורל. לא הגורל, כמובן, אלא הבחירה של שני אנשים שאהבתם כבר לא הייתה טרייה, ואחד מהם העז לצעוד את הצעדים הבאים במסע שלו לבד. ללא יכולת לסכן את היחסים כדי לאהוב את עצמי, אולצתי לחזור לעצמי כשהקשר הסתיים.
אני לא אחד מאלה
אין ספק שהרבה ממה שכתבתי נראה פשטני, בנאלי, ניו-אייג'י או סנטימנטלי. אבל עבורי זה קודם כל אמיתי. כאמרתו הידועה של הרבי מקוצק, "אין שלם מלב שבור" – כי בשברונו ישנה פתיחות, ומצבו הסדוק ישנה שלמות שמתעלה מעבר לאינדיבידואל. חוויתי זאת בחודשים האחרונים, בהתעוררות מחלום נפלא שהיה בכל זאת שינה. אני אפילו, לפעמים, אסיר תודה על כך.
כפי שנרמז מכותרת המאמר, וכפי שבהכרח יעלה במחשבתי הדתית, שמתי לב להקבלה בין הדה-מונוגמיזציה של רגשותיי לתהליך הארוך-בשנים של הפתיחות בחיי הדת שלי. כבר זמן מה שאני מתרחק מהיהדות האורתודוכסית, ואז מהמסורתית, ואז מהמיינסטרימית, ואז מהאקסקלוסיבית, ואז אפילו מהלא-כפירתית. איני מחזיק מעצמי כופר ממש, אבל אני מכיר בכך שכמה מאמונותיי ומנהגי יראו ככפירה בעיני אחרים: העובדה שאני מתכונן להתבודד כמה חודשים במנזר בודהיסטי, השתתפות בטקסים "פגאניים" כמו חגיגות בלטאן הקלטיות, חזיונות של ישוע, גאנש והאלה הגדולה.
עבור רבים זה רחוק כל-כך מטווח היהדות הנורמטיבית עד שלגמרי לא קביל שאציג את עצמי כמורה של יהדות, כפי שאני עושה לפעמים. אני מבין זאת ומקבל את הדין. אבל מניסיוני, כל זה לא הפחית מאהבתי לאלוהים, ובפרט לאלוהי ישראל. נהפוך הוא. ההיפתחות ההדרגתית לצורות והתגלויות אחרות רק הגדילו את יכולת האהבה שלי. וכך המיסטיקה – וכוונתי לחוויה הישירה והאוהבת של המציאות המוחלטת – פרחה ושגשגה.
האנלוגיה לאהבה הארצית ברורה למדי. ה', כך נאמר בתורה, הוא אל קנאי. הוא רוצה נאמנות מונותיאיסטית, מונוגאמית ואקסקלוסיבית – ברחבי התנ"ך עם ישראל מתואר שוב ושוב כזונה, כשרמוטה. היהודים המאמינים החרדים לוקחים את הדרישה הזו ברצינות ובלהט מיסיונרי. הם דוחים לאר רק את אלילי האומות, אלא גם את מנהגיהם, שפתם ומלבושם. אמנם יהודים פיאטיסטים אלו נאמנים לאלוהיהם יותר ממני, ואני יודע הן מניסיון העבר שלי והן מעדויותיהם כיום שבתמורה הם חווים אהבה.
אך אהבה זו היא סוד של תלות (הדדית או אחרת). האקסקלוסיביות שלה סוגרת אפשריות אחרות לארוס קדוש ובדואליזם שלה היא מסכנת את כושרו של אדם לאהוב את עצמו. אני מוצא ביהדות שלי מפעם את אותו הדפוס מיחסיי שנגמרו. במשך שנים חששתי אם אצא מתחומי הבלעדיות היהודית, עוצמת המחויבות שלי לאלוהי ישראל תפחת. ולא רציתי שתפחת; גם אם לא יכולתי להביע זאת במילים, היא נתנה לי תחושת חיבור ובטחון ואהבה. היא הייתה השד של אמא והזרועות של אבא ביחד. ולכן שמרתי על הגבולות.
אבל לאט לאט התפתיתי. רקדתי בפסטיבל ברנינג מן. ישבתי לרגלי (אך לא השתחוויתי) פסלו של הבודהה. הפסקתי לדאוג אם מיניות מקודשת היא עבודת אלילים או לא מפני שחשתי בה את הנוכחות האלוהית. בו בזמן נותרתי נאמן לאחד שאהבתי – וכל הזמן האחד היה שם. במעמקים קראתי לאלוהים ואלוהים ענני. נשאתי עיני אל ההרים, ושאלתי מאין יבוא עזרי – ועזרי היה שם, מעם השם. לא עוד "אלוהים" במובן מקובל כלשהו, לא רק ה', לא רק זכר, לא רק טרנסצנדנטי. לעתים נון-דואלי, לעתים אתיאיסטי לכאורה, לעתים המניע והרוח שמניעה את כל הישויות החשובות, לעתים נקבי, לעתים קוויר. לעתים ה"אלוהים" הזה כאילו נמס לגמרי, ונותר כמצב תודעה ותו-לא, כדפוס של המוח. אך זה לא היה חשוב; הידיעה נותרה, התודעה כשלעצמה; והאהבה.
אני עדיין מחזיק בהרבה צורות נאמנות ישנות. אני אוכל רק כשר ושומר שבת. אבל לא מתוך פחד מעונש כאם כמעשי אהבה. פעם אחת חיכיתי שהשבת תגמר כבר, כי רציתי לצאת, וכששאלתי את עצמי חזור ושאול למה אני נצמד למגבלות הפרושיות הללו, נותרה תשובת האהבה. זו הסיבה, אני מודה. הלוואי שגם אחרים יודו בכך.
כך שלמרות שאיני ממש פוליתיאיסט, פסקתי מלהאמין שיש רק דרך אחת אל הקדושה – אפילו עבור אדם אחד. אני פוסע בנתיבים רבים, ואוהב לראות לאן הם מוליכים. אני בוטח באותה הגאולה מצויה סופים המרובים של הדרכים, כל עוד שאגיע לדם אוכל לומר הנני, כאן, להאמין ולא לפחד.
למרות שהמאמר הזה מדבר על מונוגמיה רגשית ולא פיזית, מעניין לבחון את הקשרים הסיבתיים בין מונוגמיה למונותיאיזם על כל צורותיהם. היהדות המסורתית, כמובן, דורשת מונוגמיות פיזית מזה אלף שנה, כשהיא הולכת בעקבות הנצרות (הקשרים ההומוסוציאליים החזקים בחברה היהודית המסורתית הופכים את השאלה של מונוגמיה רגשית למורכבת יותר). כיום המאבקים הדתיים העזים ביותר לא ניטשים על שאלות של מוסר או צדק חברתי (עניין בעל חשיבות עליונה אצל הנביאים) כי אם על מיניות, עונג ומגדר. כיום, מי ששם בסימן שאלה את המונוגמיה של מערכות היחסים הפיזיות והרגשיות, מערער על "ערכי המסורת", כלומר, על ערכי הדת.
התענגות חושנית יתרה נתפסת לעתים קרובות כפגאניות, עבודה זרה או גרוע מזה. אני מתפלא על צירוף המקרים: האם השמרנים חוששים שאם תינטש צורה אחת של נאמנות, תינטשנה גם האחרות? כלומר, שאם נכנע, במקום לדכא, ללבנו, האם הם הוא ינדוד, כפי שחששו אבותינו, אל מחוץ לגדרות המוסר, הביטחון והשבט? שאם נגלה שלאהבה פנים וצורות רבות, נחשוב כך גם על הרוח?
אבל אם ישנה כאן גאולה בשבילי, אני שמח שנולדה מתוך ידיעה פנימית כמו גם מתוך נסיבות חיצוניות. כלומר, האופן שבו נדחקתי אל הבדידות אפשר לי לטפח את יכולתי לאהוב, כפי שגם הדרך שבה מצאתי את עצמי מחוץ לחיי הקהילה הדתיים היהודים גרם לי לפנות פנימה, אל האחדות, האי-שניות. אולי הספקנים צודקים כשהם אומרים שכשמאמינים מכריזים "אני אוהב אתך אלוהים", הם בעצם אומרים, "אני אוהב". בחוויה שלי אין כל הבדל בין השניים.
ג'יי מייקלסון הוא מורה וסופר ניו יורקי העוסק בקשר בין יהדות, חוק, עבודה רוחנית ומיניות. הוא מקימו ועורכו של כתב העת לתרבות יהודית "זיק" וכרגע עובד על הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית בירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
