יין זה לא מספר: ציון גבוה ליקב יתיר
הציון שהעניק רוברט פרקר ליקב יתיר (93 אם זה חשוב לכם) הפך את הקונצנזוס להיסטוריה. צריך לקוות שמנכ"ל היקב והיינן שלו לא יסתחררו מההצלחה
יצרני יין ותיקים ומכובדים, מאזורים היסטוריים ונחשבים כמו בורדו, שלא לדבר על אזורים פחות מיתולגיים כמו צ'ילה או ארגנטינה, מיישרים קו לפי החך המאוד מסוים של עורך הדין האמריקאי שהפך לגורו של עולם היין לטוב ולרע. בעיקר לרע, אם יורשה לי.
לא בכל מקום זה כך. בבורגון, למשל, אזור היין המסורתי אבל גם האינדיבידואלי מכולם, פרקר הוא פרסונה נון גרטה, אישיות בלתי רצויה. קיאנטי נכנע למגמת הפרקריזציה. טעמו של היין הנפלא הזה השתנה לגמרי. זה כבר לא יין "קטן" וחמוץ. רוברט פרקר היה (גם) כאן.
פרקר מוכיח שביקורת יין משפיעה לא רק על טעם הקהל אלא גם על טעמו של היין עצמו, פשוטו כמשמעו. האיש אוהב יין גדול. בומבסטי, עוצמתי, שוויצר וחנפן. אולי אני קצת מגזים וחוטא לאמת, שהיא תמיד מורכבת יותר, אבל כשלנגד עיניך משנים אזורי יין שלמים את אופיים לכבוד האיש שקובע מה יימכר ומה לא, הכל לפי 92 הנקודות או רחמנא ליצלן 87, שבחר להעניק ליין כזה או אחר, מותר להיות קצת גס רוח. יש לי הרגשה שזו בעצם המהות: גסות רוח.
מה ההבדל בעצם בין יין של 91 נקודות, ובין, נניח, יין של 89 נקודות? אצלי בבית הספר שניהם נקראו טוב מאוד. בעולם היין של ימינו זה הבדל של שמים וארץ.
ה-91 הוא היין שכולם יחפשו וה-89 הוא זה שלא. וזה חבל. הציון הזה מייצג בסופו של דבר את טעמו הספציפי של אדם אחד. גם אם זה טעם משובח, ואני לא משוכנע בכך, זה עדיין טעם של אדם אחד. זהו טעם מדויק ומנומק, אין ספק בכך, אבל אצל פרקר הטעם הזה הוא מאוד ברור ומובחן וקצת חד ממדי. טעם כוחני. טעם שאוהב שעושים עליו רושם
פרקר נמצא בחיפוש תמידי אחר היין המושלם, מה שגורם לו לפספס לא מעט הברקות לצד הדרך. יין מושלם הוא לא חזות הכל. יינות צריכים להיות שונים זה מזה. לספר סיפור. סיפור של מקום, של אנשים. לא את סיפור טעמו של רוברט פרקר.
יין הוא אמנות וגם מדע. יין הוא רגש וגם חקלאות. יין הוא שירה וגם מסחר. יין הוא טבע וגם כימיה. יין הוא סיפור. אצל פרקר יין הוא מספר.
קול בס עמוקכל ההקדמה הארוכה הזו נועדה כדי לספר את מה שחלקכם בטח כבר יודעים. אנשי צוותו של פרקר כן, יש לו צוות טעמו לפני כמה חודשים יותר מ-100 מיינות ישראל ודירגו אותם לפי המפתח של 1-100 שהמציא הבוס הגדול.
במקום הראשון ניצב יער יתיר עם 93 נקודות. ומי יזכור עכשיו שגם רמת הגולן קיבלו 93 נקודות אבל על יין קינוח (ירדן הייטס וויין בציר 2004 למי שזה חשוב לו) וקסטל קיבלו "רק" 92 נקודות על הגרנד ואן שלהם. מה לגבי הרי גליל וטוליפ, ויתקין ואפילו כרמל (כן, אלה שהיו פעם מזרחי), שקיבלו על חלק מיינותיהם ציונים של בין 90 ל-92 נקודות.
שלא לדבר על מרגלית, שהגיע "רק" ל-82 ו-89 נקודות? אז מה, יתיר יין טוב יותר ממרגלית? אני מקווה שאתם מבינים לבד את התשובה. את הנעשה אין להשיב ואולי גם לא צריך, ויקב יתיר, שקיבל ציון גבוה מאוד (90 אם זה חשוב) גם על המרלו-שיראז'-קברנה שלו, הפך לאגדה מקומית.
בכלל לא בטוח שאני צריך להיטפל לאנשי יתיר המקסימים ו"המסכנים" רק כדי להדגים את סוגיית ביקורת היין. אבל קשה להתאפק. יקב יתיר הפך לבון טון של חובבי היין המקומיים גם לפני שפרקר גילה אותו. מה שקרה אחר כך גובל בהיסטריה. יער יתיר היין המדובר, הכפיל את מחירו ואף יותר מכך. באופן מוזר נותר המחיר הרשמי כ- 180 שקל, לפחות לפי יעקב בן דור, המנכ"ל הנמרץ.
אלא שבחנויות היין, אם בכלל תצליחו לשים יד על בקבוק כזה, ולאו דווקא מבציר 2003 גם 2004ובקרוב מן הסתם גם 2005 שאו-טו-טו יוצא למדפים, תיאלצו להיפרד מ-400-450 שקל, אם לא יותר מזה.
יקב יתיר נוסד בשנת 2000, הוא התחיל את דרכו כמיזם של יישובי הסביבה: כרמל, מעון ובית יתיר.
חקלאי שלוש ההתנחלויות הללו מדרום הר חברון נטעו את כרמיהם המשובחים ברמת ערד, שבה גם הוקם היקב, ועל הר עמשא בלב יער יתיר. המקומיים חיפשו שותף עסקי ומצאו אחד כזה בדמותו של יקב כרמל (מזרחי) שרכש 50 אחוז מהיקב ואחר כך את כולו. יתיר שם על המפה את אזור דרום הארץ ובגדול.
היקב המודרני והמשוכלל הזה, המילה האחרונה של טכנולוגיית היין, גייס את ערן גולדווסר, אחד מטובי הייננים שצמחו כאן מאז ומעולם. גולדווסר הוא איש צעיר, גבוה ושקט, שרכש את השכלתו הייננית באוסטרליה החמה ויישם באופן מושלם את מה שלמד באזור חם אחד באזור חם אחר.
גולדווסר יוצר יין בצלמו ובדמותו של האזור. גדול, עשיר, חם ונדיב. אבל לא רק. היין שלו הוא יין חכם, מורכב ואפילו אלגנטי, גם כשהוא מרעים בקול הבס העמוק שלו.
כשטועמים גם את היינות האחרים של היקב, בעיקר את הלבנים דווקא כמו הוויונייה הניסיוני והסוביניון בלאן המעניין והנועז, מגלים בהם גם צדדים אחרים, צנועים יותר. גם האדומים האחרים של היקב הם לא פראיירים כאמור. תערובת המרלו-שיראז-קברנה המדוברת, וגם הקברנה סוביניון הזני החדש, הם יינות מלאי עוז ועזוז.
מי שיטרח וידרים ויבוא לבקר ביקב יזכה לא רק לקבלת פנים לבבית בלב השממה, אלא גם, אם יבקש יפה ולבן דור יהיה זמן, לטיול מפתיע ומרגש ביער יתיר שבו נטועות החלקות הבכירות של היקב, שמהן מגיע כמובן גם יין הדגל.
בין מטעי דובדבן ואפרסק, שמשווים ליער מראה חלומי כשהם מלבלבים, מגיחים מדי פעם כרמים קטנים ומטופחים. הם מתחבאים ביער האורנים הזה ומארחים בתוכם גם צביים וציפורים דורסות, כמו עיטי שמש נדירים וחוויאים.
אני לא יודע אם סיפור רוברט פרקר יעשה טוב ליקב הצעיר. אין ספק שהקופה תתמלא בזמן הקרוב במרשרשים, אבל השאלה החשובה יותר היא איך יצליח היקב להתמודד בטווח הארוך עם הציפיות וההמולה התקשורתית. כולי תקווה שערן גולדווסר ויעקב בן דור יידעו לשמור על פרופורציות. בהכירי אותם היטב אני מאמין שכן.
על כל פנים, כן או לא מתרגשים ממבקרי יין כמו פרקר ודומיו, וקונים או לא את הערכותיהם, את היין של יתיר, אם עוד לא יצא לכם, שווה לטעום. ולא רק את זוכה האוסקר שלהם, אלא גם את כל השאר. גם חובב בורגונים וקיאנטים חמוצים כמוני לא נותר אדיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
