מכתבים מאפריקה: למה לא אוגנדה
דורית סגל מתחילה טור חדש בו היא מספרת על החיים באוגנדה שבאפריקה. איך נראים הדברים במדינה שהיינו אמורים לחיות בה כולנו
נוף באוגנדה צילום: דורית סגל
הרבה אנשים שואלים אותי למה דווקא לגור באוגנדה, ואני עונה, למה לא בעצם. בעידן הכפר הגלובלי יש היום ישראלים בכל מקום בעולם, אפילו במקומות שמצהירים על עצמם ש"אין בהם ישראלים", יש שם, בדוק!
לנו הישראלים יש הרבה להראות וללמד את העולם, ואנחנו בדרך כלל לא מתביישים להראות ולומר את זה בכל מצב אפשרי. הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו כאן, היא שפה אנחנו (הוא ואני) עובדים, הכי פשוט שבעולם. אבל איך אומרים, "הגענו בגלל המחיר, נשארנו בגלל השירות". אנחנו אוהבים את המקום, את האנשים, את השקט והירוק שיש בכל מקום מסביב.
כנראה שנדבקנו בחיידק האפריקאי, מחלה שהסימפטומים שלה הם כמיהה ורצון עז לחיות ולהיות באפריקה, חוסר רצון ויכולת לחזור לחיות בעולם המערבי, וצורך באספקה בלתי פוסקת של פירות טרופים.
אנשים רבים מקשרים באופן אוטומטי בין אפריקה לבין מלחמות, רעב ועוני. אומרים להם אפריקה, והם מיד רואים בעיני רוחם את הילד הרעב מסומליה, ההוא עם הבטן הנפוחה והזבובים
על הפנים, כמו בפרסומת של יוניצ"ף.
נכון שיש כאן מכל אלו בשפע, אבל לאפריקה יש עוד המון מה להציע. הרבה מקומות באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט נראים כאילו הם המקום הכי קרוב לגן עדן שאפשר להגיע אליו, בלי ממש להיכנס. לא מסוכן כאן, כמו שחושבים רבים, להיפך, אוגנדה היא מקום שלו למדי, לעתים שלו מדי.
הכל מתנהל כאן על מי מנוחות. הזמן האפריקאי פועל בקצב משלו, ואין שום קשר בינו לבין הזמן כפי שמכירים אותו במערב. בקמפלה, בירתה של אוגנדה, אין מורדים חמושים ברחובות, ואין רעב. אמנם יש עוני, שהוא כידוע הוא עניין יחסי, וממנו לצערי יש כאן בשפע.
אוגנדה היא מדינה שחורה. כולם, או כמעט כולם, כאן שחורים. ויש מי שיתפלא על זה, אבל אחרי כמה ימים כבר לא שמים לב, וזה הופך להיות חלק מהנוף, משהו טבעי לחלוטין. מצחיק שהדבר הראשון שאני שמה אליו לב כשאני נוחתת בבן גוריון, הוא שכולם בישראל, או כמעט כולם, לבנים, וזה מוזר לי.
אין לנו עבדים בבית כמו שאפשר אולי לחשוב, אבל יש לנו עובדים שעוזרים לנו בכל דבר אפשרי. ההבדל בין עבד לעובד הוא משמעותי, והוא מתבטא בין השאר ביחס לעובד, בזכותו הטבעית לחופש ובשכר שהוא מקבל. המשכורת הממוצעת באוגנדה עומדת על מאה דולר לחודש, וזה אולי נראה כעבדות. במציאות האפריקאית מאה דולר הם לא מעט כסף, ובהחלט ניתן להתקיים מהם בכבוד במהלך חודש.
הבלוג של דורית סגל
נא להמתין לטעינת התגובות
