לעשות יוגה ולנוח - חופשה אחרת בטורקיה
פעם בחודש יוצא לטורקיה טיול יוגה של אייל ענבי. הטיול משלב בין סדנאות יוגה ומדיטציה, ובין הנופים היפים של צ'ירלי שבאזור אנטליה. לימור חרוש הצטרפה לטיול של חודש יולי, וחזרה מלאת חוויות
הנוף מהמסעדה צילום: לימור חרוש
צִ'ירָלִי. לקח לי זמן להגות נכון את השם הזה. בתור מתרגשת סדרתית בכלל, ומנפלאות הבריאה הזו בפרט, לחלוטין הספיקו לי התיאורים. שמורת טבע, ים טורקיזי צלול, הרים עוצמתיים והמון המון ירוק. יכולתי לדמיין את עצמי במקום מופלא כזה, מתרגלת יוגה בהרמוניה עם הטבע, וחיוך מתמשך על פניי.
והעיתוי, העיתוי המושלם לאתגר את עצמי לאפשר ללב להישאר פתוח. חברתי הקרובה ידעה היטב, למה זקוקה מישהי עם חתיכות מרוסקות של לב, חמישה ימים אחרי ציון פעמיים ח"י בתאריך הלידה.
אז, זהו, החלטתי, ומיד התערבבו התרגשות וחדווה בתוך הבלילה העצובה, הסמיכה. כל יום השתלטו עליה יותר ויותר. לא ייאמן, איך הרפתקה קרבה מייצרת כמויות אדרנלין כזה משכר. הקצב (שגם בטבעי הוא די גבוה) מתגבר בקלילות קופצנית, וגם הפתעות של הרגע האחרון (הסידור לכלב הבריז...) נתפסות כ"הכל לטובה".
ברגע שמזוודת הטרולי ואני נכנסנו למונית, הטיול שלי התחיל. טלפון כבוי, מחשבות בהקפאה, התחברתי למטען סוללות, נשאבת לאט לתדר אחר, כשחיוך עם כוונה, מלוא הגומות, מתלבש לי יפה על הפנים. עיניים צוחקות, מאירות, פגשו את פנינו בשדה. זה היה אייל, מי שעומד מאחורי הרעיון המבורך, לקבץ אנשים שונים, דרך טבע ויוגה, תוך שהוא מתזז, מפזר בנדיבות תשומת לב בין כולם.
יוגה צילום: לימור חרוש
מגיעים לצ'ירלי
אחרי עיכוב קל (בהלוך, למי אכפת?), ניתקו סופסוף גלגלי המטוס מהקרקע, ועפנו לכיוון ארץ הדגל האדום. העובדה, שזו היתה הפעם הראשונה שלי בתורכיה, לא היתה סיבה מספיק טובה בשביל הפקיד המשופם, חמור הסבר, לשחרר קצת את שרירי הלסת, בזמן שהוא מנחית חותמת על הדרכון שלי. איחלתי לו, בכל זאת, יום טוב, מאמינה שעוד ישפרו בשבילו את התדמית.
בחוץ חיכה לנו אוטובוס מרווח, עטור שטיחים תורכיים א' א' (איך לא?) ונהג נמרץ, שבאנגלית תורכית, ברך אותנו בחיוך לשלום, מת כבר לסיים את הנסיעה הזו. זהו, מפרידות בינינו לבין צ'ירלי שעה וחצי בלבד. בנסיעה מאנטליה לצ'ירלי הרגשתי שאני נוסעת לאורכו של ציור ענק בלי מסגרת, של שמים כתומים בתוך ירוק אינסופי. הרגשתי בגוף את תחושת החופש, את ההתמסרות אל הלא נודע.
נשיפה לתוך מיקרופון העבירה אותי למצב תודעה אחר. אייל יצק בהתלהבות מוחשיות למה שמצפה לנו בימים הקרובים. באותה הזדמנות, גם הכרנו את המורים (ליוגה ולפילאטיס) והטיפולים השונים שעומדים לרשותנו, רק אם נרצה. ברור שארצה. מתלבטת בין טווינה (כי תמיד סקרן אותי לנסות דברים חדשים) לבין מסג' עמוק בשמנים (שלרוב מנצח).
אם בחיים הרגילים, קבלת החלטות כרוכה לעתים בכובד ראש, בחופש היא לובשת קלילות, ומפתה להשתעשע בה. כשיגיע הרגע, אדע. ידעתי, ועוד איך ידעתי, מסג' בשמנים, כמובן, אותו קיבלתי מנעמה, שהפגינה דיוק מושלם והקשבה מלאה לגופי המתמסר.
הדרך, שהפכה לחשוכה ומפותלת, הביאה אותנו לשמורת הטבע צ'ירלי. ירדנו מהאוטובוס, ובאופן טבעי, הוסט מייד המבט לשמים. השתוללה שם, למעלה, מסיבת כוכבים מטורפת, שבכל לילה לאחר מכן, תחזור בשינויים קלים ותשבה אותי, בעוצמתה השקטה, צופה מלמטה, מהופנטת.
השעה היתה כבר מאוחרת, חיכתה לנו ארוחת ערב מפנקת, אחריה התפזרנו לחדרים, לא לפני ביקור היכרות במסעדה האקזוטית שעל הים, שם הגישו לנו, חובבות הערק המושבעות, ראקי, שהוא ערק מקומי, בכלי קפוא, אותנטי ומעוצב, שהזכיר לי את סיר הפלא מהילדות, בו היתה נאפית אצלנו מדי שבוע עוגת שוקולד. הכוס מונחת בחור המיועד בדיוק למידתה, וכך נשמרת הטמפרטורה של המשקה. המצאה אדירה. זהו, התמכרתי.
כשהתחלקנו לחדרים הופרדנו משאר הקבוצה, מה שהסתבר מאוחר יותר כסידור מעולה. החבר'ה המקומיים סיפקו לנו חוויה משעשעת, מזכירים בהתנהלות את נחת הרוח והשקט של ההודים. יש בהם, במוסטפה ובחבריו, משהו כל כך שלו וחמוד, שלא מאפשר לכעוס עליהם, להיפך, כזה שסוחף לצחוקם.
בסופו של דבר זכינו בחדר מפנק בכל קנה מידה, באחד מהפנסיונים המשפחתיים האינטימיים במקום, שנמצא בתוך בוסתן ירוק, אליו מגיעים דרך שביל עצים נמוכים ותרנגולות מקרקרות, מברכות לשלום. בקדמת החדר מרפסת באווירה אינטימית, צמחיה מטופחת, ואיך לא, ערסל על הדשא.
המסעדה שבסבך הג'ונגל צילום: לימור חרוש
על מזרון העשב עשינו יוגה
כשמגיעים למקום חדש בלילה, תמיד מצפה הפתעה מרגשת בבוקר הראשון, מגלים פתאום איפה אנחנו. הקצתי בשש, עוד לפני שנשמע השעון המעורר, כמו שקרה בכל בוקר, ולא משנה כמה הספקתי לישון. יצאתי לראות את הנוף סביבי. הנשימה נעתקה למראה כל היופי הזה, ובד בבד הציפה אותי תחושת חיות וחיוניות, בית החזה התרחב במידה ניכרת, מאפשר לאוויר הנקי להיכנס פנימה, וכל החושים כולם חדים.
מדי בוקר, שמחתי על הדרך שיש לי לעשות לפנסיון, בו התקיימו שיעורי היוגה. שביל עפר צר, המיועד להולכי רגל ולכלי רכב, משני צידיו מיתמרים בגאווה עצים אציליים, הים מפה, רכסי ההרים משם, מתהלכת לאיטי, שואפת, בולעת את שעיניי רואות, מודה ליושב במרומים על המתנה הבלתי נשכחת הזו.
תרגלנו יוגה על רחבת
דשא ענקית, מסביבנו תפאורה בדמות טבע פראי, מעלינו השמים, והירח מתמהמה לנוע למקום הבא. אין ספק, שזו חוויית תרגול שונה בתכלית, ואם להוסיף לזה את המורה נעמה פלד, מתקבלת תחושת עונג חסרת תקדים. לו יכולתי לחיות ככה את חיי. השיעורים היו עבורי מאתגרים, עם המון עומק רגשי, במרחב הרמוני של קבלה, סבלנות ויחס אישי.
כשהבוקר מתחיל בכאלו תנאים אופטימליים, הוא חייב להתפתח ליום מושלם. אחרי ארוחת בוקר ים תיכונית, עם הפתעות תורכיות, כל שדחוף לעשות, זה לנוע לכיוון החוף, להשתרע על מיטת שיזוף מוצלת, אל מול הים וההרים. איך יכול להיות, שאלתי את עצמי, שזהו הים התיכון? הצלילות, הצבעים, המליחות, הטמפרטורה ואפילו הזרימה של המים כל כך שונה, שכמעט קשה להכיל.
הנוף בצ'ירלי צילום: לימור חרוש
באחד הלילות מכוסי הכוכבים, נערמנו על טרקטור, שלקח אותנו למרגלות הצ'ימרה (אש, בתורכית), טיפסנו בגבורה לפסגת ההר, שם ראינו מדורות טבעיות, שנוצרו שם באופן טבעי, לפני הרבה מאוד שנים. האמת היא, שדמיינו לפני כן מדורות ענק, ובכל זאת, ממש לא הייתי מוותרת על החוויה.
אטרקציה מיוחדת במינה, היתה השייט ביאכטה. מעבר לגיבוש הנעים שהורגש, עצם היותך בלב ים, מוקף מים והרים, מוסיף מידה נכבדת לתחושת העוצמה של הטבע הזה. באמצע כלום, קפצנו ממעקה היאכטה לתוך המים, צורחים מאושר, מבקשים לנצור את ההרגשה המלטפת הזאת. שחינו לאי מבודד, שחיים בו אנשים, כמו יצאו מסצינה מהסרט "שעת הצוענים", שאירחו אותנו בסבר פנים אדיבות.
כשהגיעה השעה להיפרד, שחינו חזרה ליאכטה, והעצירה הבאה היתה שחייה לעבר מעיינות טבעיים, מהם שאבנו מים קפואים מרעננים, שלאחריהם הטבילה בים היתה בבחינת סאונה... אז כן, אכן זכיתי להיות באחד מגני העדן עלי אדמות. הימים חלפו, אמנם, כל כך מהר, באופן אכזרי ממש, ועם זאת, אני מאמינה, שהתורכים יראו אותי שוב. בקרוב.
לפרטים נוספים על הטיול, אתר הבית של אייל ענבי
נא להמתין לטעינת התגובות
