ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » מונגוליה

מונגוליה באופניים: מתחילים לדווש

יאיר (יאיא) רן ואמוץ יגב ממשיכים בטיול האופניים שלהם ברחבי מונגוליה הפראית. במרחבים הירוקים העצומים הם לומדים להתמודד עם הקשיים

אין לזה סוף. אתה מנסה מנסה להסתכל קדימה, ופשוט אין לזה סוף. גבעות, הרים, נהרות, נחלים. הראות מושלמת. אין פיח, אין עננים. "ארץ השמיים הכחולים" קוראים כולם למדינה הזו, אבל אף שם שבעולם לא ישנה את זה. אין לזה סוף.

ירוק כהה, ירוק בהיר, צהוב, שוב ירוק. חום. ואז הר שחור שעולה משום מקום. כמו קטע מסרט של המערב הפרוע. בתי עץ קטנים, סוסים ורוכביהם, מסבאה קטנה, נשים גדולות שהולכות בצהרי יום חם עם שני דליים מלאים. זה נראה כבד. 

ממשיכים לרכב על האופניים. עוד נופים, עוד מרחבים. נחל. עדר פרות ענק חוצה את הדרך. בינתיים אנחנו אמוץ מצלם את רועה הצאן שלהן, ילד קטן על סוס גדול. שוט ביד אחת. הוא מוביל עדר של לפחות 500 ראש. 

מתקדמים. אנחנו על ספר המדבר. המעבר בין הירוק לחול הזהוב. שני גמלים רתומים ומוכנים לצאת למסע. עוד מעט. ברקע הרים מדבריים, דיונות וחול שמזכירים קצת את הבית. אל גובי, המדבר הגדול של מונגוליה, אנחנו מתכננים להגיע רק בסוף הטיול. 

עדר סוסים יוצר עלינו סופת אבק. את זה אני מוכן לנשום, לעומת הפיח של בייג'ין. ואז אני נחנק ומצטער שאמרתי את זה. יש כאן המון סוסים. המון. כלומר קחו את הכמות שאתם מדמיינים, תכפילו פי שתיים, וזה בערך המספר. 
 
הנופים מתחלפים. הפעם זהו כפר קטן היושב מתחת הר. על המפה זה מסומן כמו אחד היישובים הגדולים כאן. בשטח זה לא יותר מ-200 איש.  "גרים" הם בתים קטנים שהם החיקוי המונגולי לאוהלים של הבדויים. הצצנו פנימה - כבש שחוט תלוי, אח קטן, מיטה גדולה ועוד אחת. משפחה שלמה נכנסת הנה. ההורים כמו הילדים. אחר כך גם הילדים כמו ההורים - קמים בבוקר לעבוד.

ועוד ירוק. שעת בין ערביים. זוהי שעת הציפורים הדורסות. הן גדולות מאוד והן מעלינו. אחת יורדת נמוך, תופסת משהו ברגלייה באזור מקור המים,  עפה למעלה, ושם היא אוכלת את החיה באוויר. החיזיון מדהים. כמו לדפדף ב"נשיונל ג'אוגרפיק".

אני קורא את הטקסט שכתבתי ואיני מרוצה. אבל לא חושב על דרך אחרת לתאר את שרואות עיני. תמונה לא תעביר זאת, וגם אין תמונה שתצליח לתפוס את המרחב הזה. הסברים ומילים לא יצליחו לתאר היטב. כדי להבין מה קורה צריך להיות במקום, בזמן, ברגע, אחרת זה פשוט בלתי נתפס.

כבר ארבעה ימים אנחנו רוכבים במונגוליה, בהם רכבנו כמעט 400 ק"מ. שלושה לילות באוהל. אפס מקלחות. הרבה פירות יבשים. שלושה ערבים בהם אני מנסה לנגן במפוחית ללא הצלחה יתרה, ערבים של שקיעה ארוכה. שלושה בקרים של תה, וקדימה זזנו. ימים של שמש וחום, ורוח. לילות של גשם וקור. קיץ, חורף, סתיו אביב. ממש כך. געגועים הביתה ממקום ללא קליטה, געגועים אמיתיים לאנשים שאוהבים.

למדתי מהי סבלנות כשדיוושתי אל מול רוח פנים חזקה ביותר, בידיעה שב-20 הק"מ הקרובים זו עלייה. ארוך וקשה. לא משנה אם מאיצים, אם בודקים כמה עוד נשאר, צריך להמשיך. למדתי מהו כוח רצון כאשר נפגשנו עם שתי רוכבות שווייצריות שכבר שנה רוכבות ללא הפסקה. מהן גם למדתי קצת על איך עוזבים הכל ורצים למען המטרה.

למדתי מהי צנעה מרוכב ספרדי שרוכב כאן כבר חודש וחצי, ועשה יותר ממה שאנחנו בכלל מתכננים. הוא בשלו, שקט, צנוע, לא מתרגש. רק נותן כמה טיפים וממשיך קדימה. למדתי מהי חברות. כאשר אמוץ עקף אותי, ואמר לי "סע מאחורי וקצת שמאלה, ככה הרוח תפגע בך פחות. אחר כך כבר נתחלף...".

מחר אנחנו ממשיכים קדימה. היום ננוח בעיירה הזו. נתקלח אולי, ונאכל קצת בשר כבש ואורז. זה מה שנהם מגישים, וכמו שכבר הבנתם, זה מה שאנחנו רוצים. בלי התנסויות כמו שהיו לנו בבייג'ין. מחר יום חדש. המסע הזה רק בתחילתו.

את מה שחיפשנו - מצאנו. עכשיו נותר רק לחוות את החוויה. לנצל את הרגעים. טוב לנו. כיף, מעניין, קשה, מאתגר, מרגש. באמת שכך. אנו שמחים על הרגע הזה, ומחכים להמשך.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...