היהפוך שטן עורו?
האמן לי, ידידי, אין דרך אחרת. עליך להפסיק להימלט מהריקנות שבך. הניסיון המניפולטיבי למלא את החוסר (ללכת לסרט, לפגוש חבר, לעשות סקס, לאכול, להתמלא בידע, להעמיד פנים שאתה בסדר) אינו אלא התגלמותו של השטן. המורה הרוחני א. חמיד אלמאז הופך שדים למלאכים
האדם ישן. איננו יודעים עד כמה ומה פירוש השינה הזו. כמעט ואיננו יודעים מה פירוש הדבר להיות ער באמת, אדם שלם. לפעמים, כשטיפה של חסד מציתה את לבי, אני רוצה תחילה לבכות, כשלבי בוער על כמה שאני ישן, כמה עיוור אני יכול להיות בלי לדעת אפילו. אני מרגיש כל כך עצוב, מצטער שהלכתי רחוק מאלוהים, כמה זר נעשיתי לטבעי האמיתי. אהבתי העמוקה לאמת, למציאות היקרה מפז, ממיסה את לבי לדמעות חמות כשאני נזכר כמה קשה לזכור. ההבנה שכשאני ישן איני אפילו יודע כמה רחוק אני מאלוהים מלבה את האש בלבי. כל כך קל לשכוח. זה עניין כל כך עצוב, כי מה שאני שוכח הוא הטבע האמיתי שלי, היין היקר של נשמתי.
אין פלא שחובתו הראשונית והעיקרית של הסוּפי היא הזכירה, יומם ולילה. שם האלוהים תמיד על שפתיו, תמיד בלבו. כל כך קל לשכוח מכיוון שההזדהות על דפוסי האגו היא עניין אוטומטי וחלק כל כך. כמו כוח הכבידה, תמיד מבקש לגרור אותי מטה. גם כשאני ער מאד לתהליך, תמיד מגיע הרגע שבו איזה משחק מעודן משתלט עלי, ומבלי לשים לב אני ניתק מהמקור, מתנכר למקור הוויה.
ההזדהות תמיד באה עם עיוורון. זו עסקת חבילה. כשאני מזדהה עם תגובה מסוימת או דפוס אני בעצם אומר שאני התגובה או הדפוס הזה, בלי להיות מודע שזה מה שאני אומר. העיוורון כה עמוק עד שאני מרגיש צודק ביחס להזדהות הזו. פירוש הדבר שאני מאשש את קיומו של השטן, ומתכחש למה שאמיתי. אני מסתתר מהעובדה הזו בעזרת רציונליזציה או יומרנות. בעיקרון מדובר בהונאה-עצמית.
כך אני מוצא את עצמי רודף אחרי סיפוק של המשחקים שלי, בליווי צידוק-עצמי מוחלט, כמובן. שכחת אלוהים, המציאות היחידה, פירושה תמיד לעמוד לצד השטן, האשליה המכונה אגו. זה כל כך מכאיב, כל כך מביש, שלפעמים אני בפועל אומר לשטן, "כן, אני מאמין לך". אני מפנה את הגב לאלוהים, למציאות, למקור החיים, מתוך אמונה שהשטן, האגו והבורות שלי, יעניקו לי את הסיפוק שאני מבקש. שוב ושוב, ברוב כאב וצער, אני מגלה שאני זוכה לעוד תסכול, סבל וניכור.
טבעו השאפתני של האגו ותשוקתו לסיפוק מצערים את הלב. אין שלווה עם התאווה וההיאחזות. התאווה היא אנרגיה מסוימת, מצב מסוים שטבעו קשה, נוקשה, מרוגש ואלים. הוא הגרעין והמקור של כל הרגשות השליליים. מרגישים אותו כאלימות בלב. מרגישים אותו כמו חול הנגרס על פני החלקות הרכות של הלב. אין פלא שחמדנות, תאווה ותשוקה לסיפוק מביאות למלחמות ולאלימות, כי זוהי האנרגיה של המלחמה בלבנו, בתוך גופנו.
ועדיין, נדיר האיש שאפילו יקשיב לאמת בסיסית שכזו, קל וחומר שיפעל בעניין. כאילו טבענו הבסיסי לא מעוניין שנראה את האמת הזו או נודה בתקפותה וחשיבותה. כמובן שלא, השטן לא רוצה לראות את התרמית שלו, האגו לא רוצה למות. לא. הוא ילחם בכל נשק אפשרי, באמצעים שאיננו יכולים לדמיין, כדי להימנע מהאמת, להסתיר אותה, לדחות אותה.
השטן לא יראה את עצמו כשטן. הוא חייב להצביע על משהו אחר כמקור הצרות. הוא ימשיך לפתוח את הפה הרעב שלו ולצעוק "תן לי, תמלא אותי, ספק אותי". כמובן, זו אשליה נוספת; הוא לעולם לא יתמלא ולעולם לא יסופק. הרעב שלו בלא תחתית ואין גבול לריקנות שלו. הוא תמיד הפיתוי לסיפוק, אך לעולם ללא סיפוק מלא. הבודהיסטים מצאו דימוי הולם לטבעו של האגו. הם קוראים לו הרוח הרעבה. יש לו בטן ענקית ופה זעיר, כמו קוף המחט. הוא לעולם אינו מצליח להכניס מספיק דרך החור הקטן כדי למלא את הבטן הענקית. זהו מצבו הרגיל של האגו, בין אם אנו מודעים לכך ובין
גרעין האגו הוא תחושת החוסר, העוני, הריק, האמירה ש"אני לא טוב, חסר ערך, ריק. תנו לי, תנו לי, עוד, עוד, עוד". במצב הזה של חוסר איני אוהב את עצמי, איני מקבל את עצמי, אני דוחה את עצמי, רוצה לברוח, להסיח את דעתי; אולי ללכת לסרט, לפגוש חבר, לעשות סקס, לאכול, להתמלא בידע, להעמיד פנים שאני בסדר. אני תמיד רוצה למלא את הריקנות הזו, תמיד מתכחש לה, תמיד מפחד ממנה. האמת היא שכולנו חוששים ממנה עד אימה.
רוב הזמן אנשים לא יודעים שהריקנות הזו, החוסר הזה הוא מה שמניע את רוב פעולותיהם. זה מירוץ כל כך מייאש למלא את הבור חסר-התחתית הזה. אבל כמה מתוק לומר "כן" לריקנות. כמה אמיץ לומר, "אני חש ריק, אני מרגיש חסר, ואני לא רוצה למלא את זה. אני רוצה לראות את האמת. אני רוצה לחוות את המציאות שלי. אני מסרב לעשות מניפולציות. אני רוצה להתעורר לא משנה כמה זה מכאיב". רק גיבור ינקוט בגישה הזו, כי נחוצה פעולה הירואית לראות את החוסר שלך, את הנזקקות שלך, את הריקנות שלך, ולא לתמרן את החיים שלך בניסיון להתמלא. אנחנו כל כך קומפולסיביים, כל כך נוטים לתימרונים בניסיון להימנע מהחסך הבסיסי של האגו האישי שלנו. אבל האמן לי, ידידי, אין דרך אחרת אל המלאות. אלוהים לא ישפיע עליך מחסדו אם לא תקבל את החוסר שלך ותפסיק לתמרן. המניפולציה, הניסיון למלא את הריקנות, אינה אלא השטן בעבודתו היעילה. הוא פועל ללא הרף להסתיר את חולשתו.
המורה שלי הורה לי לקבל את הריקנות שלי. זו הייתה תקופה קשה כל כך. בדיוק התאהבתי בחברה טובה שלי. אהבתי גם את המורה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי כמבוגר שהלב שלי נפתח אל אישה ואל גבר באופן עמוק ואינטנסיבי. הייתי מאד מחובר לרגשותי, צרכי, הפנטזיות שלי. זו הייתה תקופה אינטנסיבית. חשתי כה רעב לאהבתם, לתשומת הלב שלהם, לאישור שלהם, הקבלה שלהם, האכפתיות, מה שלא יהיה. הייתי כל כך נזקק, כל כך חסר. אפילו שכנעתי את עצמי (האגו הוא בחור פיקח כל כך!) שזו הייתה התשוקה הלוהטת של האהבה.
כשהבנתי את זה, אמרתי כן למורה שלי, כי בטחתי בו. ואמרתי לא לשטן. מעולם לא חשתי קרוב כל כך למוות. נשרפתי בכל גופי. חשתי את האש צורבת את חזי, בוערת בבטני. חום ועוד חום. זה היה כמו חומצה שאכלה את בשרי. הרגשתי כאילו הראש שלי מלא אדי חומצה. בערתי באש מטהרת.
לבעור בדממה
בלי לרצות הקלה
בלי לרצות להתמלא
להימנע ממשחקי סיפוק האגו
להישאר באש
עלי לבעור
השטן עשוי מאש
והמלאך מאור.
האש נעשתה כה חמה והבערה כה עזה עד שמצאתי את עצמי אומר
מתי אראה
את האור הלבן הבהיר
שיפוגג
את אומללותי ומצוקתי?
חוויית העוני הייתה כה מכאיבה וקשה. המשכתי לראות את חוסר הסבלנות שלי, את התשוקה העזה שלי לעשות משהו, להשיג משהו. זה נהיה כל כך ברור. ראיתי שכל דבר שאמרתי, עשיתי או רציתי היה בעצם תשוקה למלא את הריקנות, לחוש נאהב, רצוי, מוערך. המשכתי לחוש את הצורך הגדול הזה, את עוצמת המשאלה שהאישה שאני אוהב תנשק אותי, תחבק אותי, אפילו תביט בי באהבה. רציתי עד להכאיב את האישור, הקבלה ותשומת הלב של המורה שלי. לחוות את זה בלי לנסות לספק את זה – היה כמו להישרף. החוויה היתה של התאכלות פיזית. בערתי במשך שבועות. איבדתי משקל. הייתי חלש. הרגשתי שהגוף שלי מועלה לקרבן ונאכל באש. הייתי נחרץ לקבל את החוסר שלי, לראות אותו כפי שהוא, לחוות אותו במלאות, בלי הונאה עצמית ובלי לנסות לתמרן אותו או להירדם. בטחתי במורה שלי ובאלוהים.
אלוהים
אתה האהוב המוחלט
אני בוער
כדי לראות את פני.
אני זוכר אותך אלוהיי
בתוך האש
כדי לאגור כוח
לראות את דרכי אליך.
הדרך מלאה קוצים
ולעתים ערפילית מאד
הדרך הישרה
צרה להכאיב.
כולם אמרו שאני נראה טוב. המורה שלי אמר שמעולם לא נראיתי כל כך חי. הופתעתי וגם הטלתי בכך ספק. אבל זה היה נכון. חשתי חי, אבל נצליתי. ואז התחילו לקרות דברים נפלאים. חיוך מידיד גרם לי לחוש שטוף חסד. מבט אוהב מילא אותי בשמחה והכרת תודה. נעשיתי כה רגיש ולאהבה ולנתינה. לעתים קרובות חשתי שמח כל כך, מאושר כל כך, רק להיות עם עצמי. לבי נפתח והייתי עם עצמי באושר אקסטטי. זו היתה שמחה טהורה, בתולית ותמימה. לעתים בכיתי בדמעות חמות בשל השפע שנבע מלבי. התחלית לחוש תחושות וניחוחות של חוויה מוכרת מאיפשהו, אבל לא ידעתי מאין.
התחלתי להיזכר באיכויות של עצמי ששכחתי זמן כה רב. יכולתי לחוש אותם בלשון. החושים שלי חוו פן אחר שלי. כל יום, בשקיעה, כשהבטתי בשמש המפוארת נעלמת במפרץ, חוויתי טעם חדש, ניחוח חדש, גוון חדש של צבע של עצמיותי. התחלתי לחוות מצבים בגוף שלא ידעתי שקיימים.
לפעמים הרגשתי כאילו נזכרתי בחוויותיי כילד, אבל עם עיניים של מבוגר. חוויות כמו אחר צהריים של שמש עם בריזה קרירה ומעודנת. היה משהו מיוחד ויקר באותו אחר צהריים, אבל לא מה שקרה, אלא התחושה, מצב הרוח, הוא שהרגיש איכשהו אלוהי. כאילו נולדתי לעולם חדש, או עם גוף חדש.
ראיתי במו עיני, בהכרת תודה ובענווה שקטה, שקבלת הריקנות שלי היא צדה האחר של לאהוב את עצמי. קבלת הריקנות שלי היא מצב של מלאות, של חסד, פריחתה של אהבה בלתי-אנוכית. זו הסיבה שבקבלה נאמר שהשרף הוא שטן שנשרף לגמרי והפך לאור.
אין גשם
בא אביב
הקיץ מתקרב.
האש עולה, צורבת
חותכת את הריקנות
ומאירה את האהבה.
האהבה היא השמיים הפתוחים
כשהריקנות מתקבלת.
אחרת ישנה התאווה של הרוח הרעבה.
להיות מלאך בוער,
ישות של אור
השטן דולק באש
נשרף באש
ונעשה שרף.
א. חמיד אלמאז הוא מורה שמשלב את המסורת הסופית עם פסיכולוגיית-העומק המודרנית, בהשפעה חזקה של לימודי האניאגרם. משנתו מכונה "גישת היהלום", והיא לדבריו דרך של חוכמה, חקירה של המציאות ועבודה על העצמי, המובילה לבשלות אנושית ולשחרור. לאתר של אלמאז
נא להמתין לטעינת התגובות
