לשחרר זה לא לוותר
אומרים שאם נרצה משהו ונתמקד בו - נקבל אותו. אלא שיש טריק נוסף שחושב להכיר: לשחרר. אז באמת השמים הם גבול. עדית פורת עם שלב נוסף במכניקה של המשאלות
הדרך הטובה ביותר לגרום למשהו להתקבע היא להתנגד לו, אומר הארי פאלמר, הוגה קורס ה-Avatar. נסו לנסוע באוטו בלי רישיונות ולהגיד לעצמכם "רק שלא יבוא שוטר, רק שלא יבוא שוטר". מה נראה לכם שאתם בעצם עושים? ממקדים המון תשומת לב בשוטר שתיכף יגיח. וכשממקדים הרבה תשומת לב במשהו – הוא יבוא, תהיו בטוחים.
אז גם להגיד לעצמנו השכם והערב: למה אני לבד, למה אין לי זוגיות", מביא איתו הרבה "אין זוגיות", ולהגיד לעצמי כל היום "אני חייבת לרזות, אני נורא שמנה" לא ממש מקדם הרזייה. גם אצל דיפאק צ'ופרה, ב"שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", מדובר בחוק הזה בדיוק. החוק השישי הוא חוק הדיטאצ'מנט, אי ההיאחזות. התכוונו למטרה, אומר צ'ופרה, השתוקקו לה, ואז שחררו. תדעו שזה יקרה, אבל אל תחפרו בכל רגע ותוציאו את הזרעים כדי לראות אם כבר צמחו להם השורשים.
ובכל זאת, שואלת אותי מישהי שעושה עבודה רוחנית עמוקה כבר שנים רבות, על זוגיות. אז מה, לוותר על החלום?
בואי נסתכל לרגע על החלום. מה החלום של הזוגיות בעצם אומר? למה את כל כך זקוקה לזוגיות? מה הדברים שהזוגיות הזו אמורה למלא אצלך? מה באמת חשוב בזה?
את רוצה בן זוג כדי לבלות איתו - צאי לבלות, תמצאי חברה, או חבורה, ותצאי לבלות. את רוצה מישהו לדבר איתו – תמצאי מישהו לדבר איתו. את רוצה ילד – לכי על זה. את רוצה להרגיש טוב עם עצמך – תרגישי טוב עם עצמך. להרגיש זה באמת רק עניין של החלטה.
וזה לא אומר שתחיי כל חייך בלי בן זוג. תחיי כאילו את יודעת שבעוד שנה יהיה לך בן זוג. תשמחי, תחגגי, תתלבשי יפה, תטפלי בגוף. תעשי פעילות גופנית, תלכי לרקוד, תצאי ותבלי, תטיילי, תבקרי חברים, תחיי. ובכל פעם שאת מרגישה את התשוקה לזוגיות, או את ההתנגדות לאי הזוגיות – קחי נשימה עמוקה ותחייכי, ותמשיכי ליהנות מחייך.
את רוצה לרזות? אל תוותרי על החלום. אבל קודם כל, תחגגי את הגוף. המתכון פחות או יותר דומה גם כאן: תתלבשי יפה, תעשי פעילות גופנית, תרקדי, תחגגי, תיהני מהגוף שלך. תלטפי אותו, תאהבי אותו, תעשי לעצמך מסאז'. מהמקום הזה יהיה לך הרבה יותר קל וכיף לרזות מאשר מהמקום של לשנוא את הגוף ולהתנגד לו.
כסף? אותו הדבר. אפשר להסתובב כל היום בשיניים חשוקות ובפרצוף ממורמר, להסתכל על דברים יקרים ולכעוס שאין לך אפשרות לקנות אותם. ואפשר לעשות את אותו הדבר אבל באהבה. ללכת לסיבוב בקניון, להתפעל
מגיע חשבון? שלמו בשמחה. אל תיאחזו בכסף, שחררו אותו, הוא כאן כדי לאפשר לנו לשלם את החשבונות, לקנות לעצמנו דברים. רוצים לחסוך? תחסכו, אבל אל תיאחזו ואל תיצמדו.
ואותו הדבר גם עם אהבה, חיבה, תשומת לב, פירגון, מחמאות. כל דבר. שחררו, תנו, חלקו ברוחב לב. מהחומר הזה באמת לא חסר לכם דבר. בדיוק כמו שיער שכאשר מספרים אותו הוא צומח מהר יותר, או שיח שגוזמים בגינה. כמו חורש שנשרף מדי כמה שנים ואז מתחדש ומלבלב ביתר שאת. כאשר "מבזבזים" אהבה ופרגון הם מגבירים את זרימתם. כאשר עוצרים אותם, בתחושה של "איך אחלק כשלי אין מספיק" זה נעצר, נתקע. וכמו מים עומדים, או דם שנעצר בגוף, נוצרים סטגנציה, קיפאון ומוות. דברים חיים זורמים. תנו להם לבוא וללכת. תנו לזוגיות שהתקלקלה ללכת – רק כך תוכל לבוא זוגיות חדשה. תנו לגוף שהשמין אהבה – כך הוא יוכל להתחדש ולא "יתקע" במצבו הנוכחי. תנו לכסף שהרווחתם לצאת וגם לאחרים להרוויח - רק כך יבוא כסף חדש.
ובהקשר הזה, של אי ההיאחזות, הנה סיפור קטן ועתיק יומין שחביב עלי מאוד, על יהודי אחד, בשנות ה-20 של המאה שעברה שמהגר ממזרח אירופה לניו יורק, אחרי ששמע שמועות שבניו יורק אפילו המדרכות מרוצפות בזהב.
והנה מגיע אותו בחור לניו יורק ומגלה את עובדות החיים המרות. לאט לאט הולך ומידלדל צרור הכסף שהביא איתו מהבית. וידידנו מבין שהוא חייב למצוא עבודה.
יום אחד הוא רואה מודעה, שמחפשים גבאי באיזה בית כנסת בשכונה אחת. הוא ניגש ומציע את עצמו. "לקרוא ולכתוב אנגלית אתה יודע"? שואלים אותו. "לא", מודה היהודי. "מצטערים", אומרים לו. "אצלנו הגבאי חייב לדעת לקרוא ולכתוב אנגלית".
מפה לשם, הולך הכסף ואוזל. בפרוטותיו האחרונות הוא קונה מסרק בסנט אחד, ומוכר אותו בשני סנט. קונה שני מסרקות בשני סנט, מוכר אותם בארבעה. וכך לאט לאט יש לו עגלת סידקית קטנה ואחר כך חנות בכוך, ואחר כך חנות יותר גדולה ויפה, ולבסוף הוא מקים רשת בתי כלבו ונעשה מיליונר.
כאשר הוא עומד לחתום לראשונה על עסקה בשווי מיליון דולר, מגיש לו מנהל הבנק עט מזהב ואומר לו: "תתכבד ותרשום במו ידיך את פרטי העסקה".
"מצטער", אומר היהודי שלנו. "לא יודע לכתוב אנגלית".
"אתה לא יודע לכתוב אנגלית"? מתפלא מנהל הבנק. "אז מי יודע לאן היית מגיע אילו היית יודע לקרוא ולכתוב אנגלית".
"לאן הייתי מגיע", אומר היהודי, "אני אגיד לך בדיוק... הייתי נעשה הגבאי של בית כנסת זה וזה בשכונה זו וזו...".
אל תיאחזו בכלום. שחררו. אהבו את מה שיש, תנו לו להיות. אל תוותרו על החלום, אבל אל תיאחזו בו. חיו את חייכם. דעו שזה יקרה. ואם לא - אולי יקרה משהו אפילו טוב יותר. ובינתיים, היו שמחים לפחות כפי שהייתם אילו מה שרציתם היה קורה.
עדית בן פורת היא עובדת סוציאלית, מאמנת אישית, מרצה ומנחת סדנאות. לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
