סקס, שטיפת מוח ושוביניזם - למה עזבתי את הרי קרישנה
מהגורו על הכיסא ועד החסיד שמנקה את השירותים – כולם חושבים על סקס, מפנטזים עליו או עסוקים בו בהיחבא. סטיב גלברג, חבר בתנועת הרי קרישנה במשך 17 שנה, מספר על הדחקת המיניות, מחיקת האישיות והיציאה מהכת. חלק שני
רוב החסידים של תנועת הרי קרישנה יאמרו שהכלל של ISKCON נגד "סקס אסור" (הכולל כל סוג של יחסי מין שלא נועד להביא ילדים במסגרת של נישואים) הוא הסיגוף הנזירי שקשה ביותר לשמור עליו, ומלבד ההתפכחות מ-ISKCON כולה, כנראה הגורם הנפוץ ביותר לעזיבת התנועה.
מבלי להיכנס ליתרונות ההתנזרות בחיים הרוחניים, הוגן יהיה לומר שהחסיד הטיפוסי עתיד להפר את האיסור פעם אחת או יותר. הצורך בסקס מופיע בחיי החסיד במוקדם או במאוחר, ברמה כזו או אחרת, בצורה כזו או אחרת. מהגורו הנואם מכיסאו ועד המצטרף החדש שמנקה את השירותים, החסידים חושבים על סקס, מפנטזים או מקיימים אותו (עם חסידים אחרים שבעניין, מאהבים, אנשים מבחוץ - מי שלא יהיה) אם הם חושבים שלא ייתפסו. העובדה פשוטה הזו מודחקת ב-ISKCON מכיוון שעבור החסידים הצורך ביחסי המין הוא מגעיל, מביש ומלמד על כישלון אישי, ויתר על כן, משום שהם מתגאים בפני לא-חסידים שחוסר העניין שלהם בסיפוקים ארציים מעיד על היכולת שלהם להתענג ב"טעם נעלה יותר".
אם לומר את האמת, יש משהו מאד עצוב, אפילו טראגי, בניסיון של מחפשים רוחניים כנים הנאבקים ללא הרף ומתכחשים לדחפים המיניים, שופטים את עצמם על כך שאינם מצליחים להתנתק בהירואיות מהגוף, מחפשים פינות חשוכות כדי לאונן, מגלים שהם "קשורים" לחסיד או חסידה אחרת, כשהם מתכננים וזוממים מפגשים "אסורים". כל הרמאות והצביעות, האשמה והבושה, ההתכחשות והכיסוי, הופכים את היהירות הסגפנית של ISKCON לזיוף פאתטי.
אחרי שנים רבות ב-ISKCON, כל פטיש הסגפנות נראה לי חשוד. מדוע נכשל לחלוטין הניסיון של רוב החסידים להתנזר בלי פשרות? מדוע חסרה היכולת לבצע אקט של ויתור ש-ISKCON מגדיר כתנאי לא רק של תרגול רוחני רציני אלא של חיים אנושיים מתורבתים? למה הכישלון החרוץ הזה?
יש שמרגישים שמדובר במגרעת מובנית בתודעה המערבית (אנחנו יותר מדי תאוותניים); אחרים מאשימים את חסידים אחרים בבהקתי-יוגה לקויה (שירה חושנית מדי וכו'); יש מי שסבור שמייסד ISKCON, פרבהופדה, החסיר אלמנטים חיוניים בתהליך החניכה שהנהיג; יש מי שאומר שמדובר בתוצאה טבעית של מקדשים משותפים לשני המינים (ומדי פעם ממליץ להרחיק את הנשים). תהיה הסיבה אשר תהיה, רוב החסידים אינם עומדים בהתנזרות ומוצאים את עצמם מחוברים היטב לגוף הפיזי, שמטבעו רוצה לנגוע ושיגעו בו, לחוש את חומו של אדם אחר.
כוונתי אינה להאדיר את נפלאות המין אלא להצביע על הבעייתיות באיסורו – וגם להציע שאפשר להיות אדם רוחני, מלא בטוב, חמלה, חכמה, רגישות ומודעות – בכל זרם רוחני – מבלי להתכחש לחושניות הטבעית.
גם אם הבעיה היחידה של ISKCON הייתה היחס הפוגעני והמפלה לנשים, אשתי סיטאראני ואני היינו עוזבים בלב שלם את הארגון שלו הקדשנו את חיינו. נעשה לנו קשה יותר ויותר לשאת את המנטליות המחוספסת, הבוסרית, הגסה וחסרת-המודעות, כשל מועדון-בנים, של הארגון – התפיסה הרשמית והמעליבה של נשים כאנשים ילדותיים, רגשניים, לא רציונליים ולא אחראיים, שיתחילו להתפרע אלמלא ישלוט בן הגבר.
אין פלא ש-ISKCON הם ארגון הפוחד, שונא ומנצל נשים. דת זכרית, שמגדירה את המין כמכשול לרוחניות, תראה במושא התשוקה הגברית את האויב בהתגלמותו: האישה היא היריב הראשי בדרמת ההתעלות הקדושה של הגבר. בראייה זו אפשר לכל היותר להביע סובלנות לנשים – ולהרשות להן לחיות
תנועה שמרשה למגויס זכר להרגיש עליון, בזכות העובדה שיש לו פין, על אישה שטיפחה את תודעתה במשך עשרות שנים; תנועה שמעודדת בעל להתייחס אל אשתו כמו שהמהרג'ה מתייחס לשפחה שנועדה לשרתו – כאילו קרישנה עצמו היה מרוצה מהיררכיה זו בין המינים – עתידה למשוך לעג מבחוץ, וגם ייסורי מצפון מצד חסידים רגישים. פלא שישנן נשים שמכבדות את עצמן ומכנות לסבול יחס כזה, ולשבחן (אולי) יאמר שהן מוכנות לעשות זאת כדי להישאר קשורות למסורות שהן חשות ומקוות שהן חכמות ונאצלות יותר.
גורם מכריע בהחלטה שלי לעזוב את הרי קרישנה היה פילוסופי: ההבנה המתגברת שאין מסורת דתית אחת לא חשוב כמה יופי וחכמה יש בה, תוכל לענות על כל צרכי האינדיבידואל. גם אם מקורותיה של דרך רוחנית הם עילאיים, הם נמסרו מדור לדור על ידי בני-אדם – חכמים, קדושים לעתים, אבל אנשים מסוימים ואינדיבידואלים, עם היסטוריה פרטית וחוויות, מבנה נפשי, צורת חשיבה, רגשות ודרכי תקשורת משלהם. בתודעת-קרישנה מצאתי הרבה שברים שהיו עמוקים ורבי משמעות, התחלתי לאט לאט להבין שמבלי פשוט למחוק את מחשבותי ורגשותי, לא אוכל לקבל באופן אוטומטי את הכתובים כלשונם (נשים פחותות מגברים, מקור הברק הוא באל אינדרה, השמש קרובה לכדור הארץ יותר מהירח וכו').
יתר על כן, חשתי שיש משהו לא טבעי, מלאכותי ומאולץ בעצם הרעיון להחליף את מחשבותי ותובנותיי לגבי עצמי והעולם במערכת סדורה ומוכנה-מראש של רעיונות ותורות שעברה מיד ליד במהלך מאות השנים. התחלתי להבין (למרות שלא בקלות הודיתי בזה) שמדובר בדרישה לא הוגנת כלפינו, לא משנה עד כמה אנו "פגומים", מכיוון שהיא אינה מכבדת את היושרה וייחודיות של מי שאנחנו באופן אינדיבידואלי.
התחלתי לחוש שיש משהו בלתי-אישי לחלוטין ברעיון שאנחנו משהו אחר ממה שאנחנו מרגישים שאנחנו, ושאישיותנו הגלויה לעין אינה אלא תוצר של מצב אשלייתי בלתי טבעי, ושכדי להתעלות מעל תחושת העצמי המיידית והמוחשית עלינו למסור את עצמנו בידי הסמכות של אנשים מסוימים לצורך חינוך מחודש – ולהתנתק, פחות או יותר, מכל רעיון, השפעה או אדם שעלול להזכיר לנו את העצמיות שאנו נוטים לדמות לנו בטעות.
גם אם בדרך רוחנית יש יופי, יש משהו מבשר רעות אם היא ללא-רחם ולחלוטין מפחיתה בערכי כפי שאני מכיר וחווה את עצמי, אם היא גורמת לי להטיל ספק ולפקפק בכל תפיסה שלי, בתחושת המציאות שלי, וגורמת לי לציית ל"סמכות" שלגביה לא קיבלתי שום עדות מוחלטת של "שלמות" ו"טוהר".
האם חיים רוחניים באמת תלויים בביטול עצמי קיצוני ודחייה בלתי מפשרת של החוויה האישית? האם האמת והחכמה כה נטולים מתודעתי שלי ומעמקי ישותי? האם ההתעלמות מקולי הפנימי וראייתי הפנימית היא אכן לטובתי? האם התכחשות-עצמית זו היא אכן "ענווה" – הכרה רציונאלית במגבלות האישיים – או פשוט הלקאה-עצמית?
התחלתי להבין שאי-אפשר לצמצם רוחניות אמיתית למבנה תאגידי, קונפורמיסטי וסמכותני. להפך, הרוחניות האמיתית מכבדת וסומכת על הרוח האינדיבידואלית למצוא את דרכה שלה, לטעות בטעויותיה ולהקשיב לאינטואיציה שלה, תוך הכרה במקורות החכמה הנגישים לה במהלך חייה. הבנתי שב-ISKCON, עם כל הדיבור על חירות וחופש מהתניות, המנטאליות השלטת היא פחד מחופש: חרדה מהמסע האישי, ממתן אמון ברגע, מהפתיחות אל הלא-צפוי, ומלהרשות ללב ולשכל להישאר רגישים, סקרנים, פגיעים והרפתקנים.
עצם השאלה מלמדת על מבנה החשיבה ב-ISKCON. בשבע-עשרה השנים שלי בתנועה ישבתי באלפי שיעורים שבהם עינגו אותי בחזיונות סיוטיים של העולם הרובץ לפתחו של ISKCON – עם אזהרות חוזרות ונשנות של האומללות המצפה לי אם אעז לשוטט ברוב טיפשות אל מחוץ לביצורי התנועה. במקום שבו אין הרבה חוויות רוחניות אכן נחוץ ליצור תמריצים רבי-עוצמה נגד העזיבה, גם אם הם מבוססים על הגזמות ופחד.
העולם, מתברר, אינו תא העינויים המתואר בשיעורים של הרי קרישנה. מדובר בתערובת, כמו ISKCON עצמה. בוודאי שיש דברים נוראיים בעולם כמו מלחמה, עוני, מחלות, ניצול מיני, גזענות ועוד. אי אפשר שלא לקבוע שהעולם מלא בסבל ואכזריות. אבל בכל החושך והטירוף יש גם טוב - למשל, כל האנשים טובי-הלב שבאים לעזרת הסובלים, הנרדפים והמנוצלים ומבקשים להקל על סבלם.
מלבד הביטוי האמנותי, שזו דרכי שלי, ישנן עוד דרכים רבות לחיות חיים בעלי משמעות. אם בהישגים אינטלקטואלים, במעשים מלאי חמלה (במסגרת מקצועית או מחוצה לה) ובאלף דרכים של פעולות ישרות-לב ומשמעותיות. וכמובן שישנו עולם של דרכים רוחניות שאפשר לחקור, ודרכן להיעשות מודעים, רגישים וחומלים יותר, וישנם יוצאי ISKCON רבים שממשיכים בדרך הווישנאבה, אבל באופן שמשמר את היושרה וההומניזם החסרים בתנועה.
כשיוצאים משערי ISKCON מגלים שאיכויות התודעה שלך הם שיעצבו את חייך ואת מי שתהיה. כשאתה עוזב את המקדש אתה לא הופך מיד למופקר, נעשה לשד או משתגע. גם אין צורך לקבל ללא ביקורת את העולם. אפשר להיות מודע למגבלותיו ולשמר מערכת יחסים אמביוולנטית עמו, תוך כדי שאתה יוצר לעצמך מקום שקט, שפוי ובעל משמעות לחיות בו. זה לא פשוט - אך אפשרי.
זה מה שרציתי פחות או יותר לומר.
למרות ש"ביטלתי את המנוי" שלי לתפיסת העולם של ISKCON, אני מרגיש שיש לי קרקע משותפת עם האנשים בתנועה, שאהבת האמת שלהם עולה על כל נאמנות לדוקטרינה או לסמכות. למרות מצבה העגום של התנועה, יש בה אנשים טובים וישרים שמחפשים תשובות לשאלות החשובות ביותר ומבקשים ברצינות להגשים את התכלית העליונה בחייהם. לכל אלה אני מציע את הוקרתי וידידותי.
אם משהו מן הדברים נוגע לך, נשמע לך הגיוני או בעל משמעות כלשהי עבורך, אתה יכול לכתוב לי.
אשמח לשמוע את מחשבותיך ואעשה כמיטב יכולתי לענות. זו כתובתי ואני מצפה לשמוע ממך.
כיום סטיבן גלברג הוא צלם. כאן האתר שלו.
לחלק הראשון של המאמר
נא להמתין לטעינת התגובות
