מהר יותר, גבוה יותר או מחובר יותר? על יוגה וספורט אולימפי
אילן גולדוסר, אתלט מצטיין ולשעבר אלוף ישראל ב-110 מטר משוכות, סיים את הקריירה הספורטיבית עם קרע ברצועה. הוא הפסיק לרוץ, נסע להודו, עישן ג'ראס ופגש את היוגה. היום הוא מורה ליוגה שמכיר על בשרו את ההבדל בין ספורט שמקפיץ את האגו לפעילות שמקפיצה את התודעה
כשהייתי בן 15 התחלתי לקפוץ לגובה. באליפות המחוזית של בתי הספר זכיתי עם תוצאה של 1.70. כמה חודשים לאחר מכן כבר קפצתי 1.83 מ' - 2 סנטימטרים מעל לגובהי. בשנה שלאחר מכן שברתי את שיא ישראל לגילאי 16 וקבעתי 1.96 מ'.
כשעורך מדור הספורט של 'ידיעות אחרונות' מרח סדרת תמונות של קפיצת השיא שלי בעמוד הראשון של המדור, האגו שלי, שהיה בגודל סטנדרטי עד לאותו יום, התנפח למימדים מפחידים.
אמנם שיפרתי את שיאי עוד מספר פעמים אך לא הייתי גבוה מספיק לקפיצה לגובה ברמות הגבוהות (או כך לפחות הוסבר לי) ובשנים שלאחר מכן מצאתי את עצמי עובר בין מקצועות האתלטיקה השונים. שברתי את שיאי ישראל בריצת 110 מ' משוכות אך לא הייתה לי מהירות מספקת. שברתי את שיאי ישראל בקרב 10 אך לא הייתי חזק מספיק ולבסוף מצאתי את עצמי רץ 400 מ' משוכות, המקצוע בו הגעתי להישגי הטובים ביותר.
הגדרתי את עצמי כרץ 400 מטר משוכות ולא במקרה המילה הגדרה היא משורש ג.ד.ר, אכלתי, ישנתי ודיברתי אתלטיקה. רציתי להיות הכי טוב שיכולתי וכל השאר לא עניין אותי. מה יכול להשתוות לאושר שבשבירת שיא לאומי?
הייתי אלוף ושיאן ישראל ל-400 מטר משוכות בשנים 86-91 הייתי חבר בסגל המורחב שנסע לאולימפיאדת סיאול אך לא עברתי את המינימום האולימפי ונשארתי בבית.
הקריירה הספורטיבית שלי הסתיימה בגיל 27 כשקרעתי את הרצועה בברך. הרצועה נקרעה, הגדר נפלה ואני יצאתי לטייל במזרח.
התאהבתי בהודו. בצבעים, בטעמים, בריחות, באנשים. באינטנסיביות הנינוחה - הכול קורה אבל הכול גם מסתדר. התודעה מופצצת באינספור גירויים אך נותרת רגועה ומשועשעת. הודו גרמה לי לערער על האקסיומות שחייתי לפיהן. למה להתאמץ? למה להתחרות? לאן לעזאזל האנשים רצים? הודו ניסתה ללמד אותי משהו. בינתיים, עישנתי ג'ראס וחיכיתי.
שנה וחצי אחרי הפציעה בברך ובגיחה השנייה שלי להודו הצלחתי לקום באחד הבקרים מספיק מוקדם כדי להגיע לשיעור יוגה. זה היה בדרהמסלה. המורה החמיא
כשחזרתי לתל אביב הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם לשיעורים במרכז שיבננדה. לאט ובהתמדה היוגה החלה לתפוס מקום בחיי. עוד לא ירדתי לעומקם של דברים, פשוט שמחתי שמצאתי פעילות שמתחזקת את הגוף וגורמת להרגשה טובה במשך כמה שעות אחרי השיעור. נהניתי לעמוד על הראש והכתפיים ומהבורקס הצמחוני שמכרו במרכז.
כשעברתי לגור באנגליה הגעתי במקרה לשיעור של איינגר יוגה. המתרגלים נראו יותר ספורטיביים מאשר החבר'ה בשיבננדה, התנוחות בוצעו בצורה יותר דינמית והדגשים הטכניים בכל תנוחה הזכירו לגוף שלי נשכחות. הרגשתי מאותגר.
בתוך כמה חודשי תרגול קבוע בשיטה החדשה נפטרתי מכאבי גב שסחבתי משנים של הרמת משקולות כבדים כאתלט, התחזקתי, התגמשתי ושוב רציתי להיות הכי טוב בכיתה. תרגלתי בכיתה ותרגלתי גם בבית, והבאתי ליוגה את הסיסמה האולימפית 'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר'. הרגשתי טוב עם עצמי ולא תמיד הבנתי למה המורה מתעקשת להחזיר אותי לתחושות שיש לי ברגל האחורית או לריכוך הכתפיים.
עליתי לכיתת המתקדמים. מצאתי את עצמי שוקע לתוך התנוחה, מאבד עניין בתלמידים האחרים (התלמידה במזרן שלפני במכנסוני יוגה בתנוחת 'פרסריטה פדוטנסנה' כבר לא היוותה הסחת דעת) ומגלה את הרגישויות שבכל תנוחה ותנוחה. דרך היוגה נפרשה לרגליי, ארוכה ומרתקת, ואני צעדתי בה בחרדת קודש.
היוגה התפתחה בהודו בזמן מקביל למשחקים האולימפיים של העת העתיקה ביוון. הן ביוון והן בהודו ביצעו גברים עירומים פעולות גופניות מסובכות בכדי להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. אך בעוד בעולם היווני-רומי (האולימפיאדות העתיקות המשיכו 1000 שנים ללא הפסקה עד נפילת האימפריה הרומית) הרצון להשתפר נשאר על פני השטח, פנו היוגים ההודים פנימה.
תנוחות היוגה (כמו גם תרגולי הנשימה היוגיים) כשהן מתורגלות לאורך זמן ותחת הדרכה נכונה מחלחלות פנימה, אל מי שאנחנו כמכלול ומשם שוב חזרה החוצה, אל יחסינו עם הסביבה.
בכל אדם קיים הצורך למצות את יכולתו, אך החברה האנושית בנויה בצורה שגורמת לניוון היכולות האלה ברוב בני האדם. בתי הספר מדכאים את היצירתיות, והצורך להתפרנס בעבודות חסרות מעוף מתיש ולא מותיר מרחב פנימי למיצוי עצמי. המעקב אחרי המשחקים האולימפיים, הריגוש שבצפייה בשבירה של שיא עולמי והדיון לגבי קצה גבול יכולתו של האדם נובעים מן הצורך בהתקדמות ובמימוש. אנחנו מין שנמצא בריצה מתמדת קדימה והמשחקים האולימפיים נותנים לנו תחושה של השתתפות.
היוגה מאפשרת לכל אדם להיות 'אתלט אולימפי מטעם עצמו', לפתח ולמצות את היכולות האנושיות שניתנו לו. במקצועות האולימפיים השיפור הוא זעיר ונמדד בסנטימטרים ובמאיות שנייה בעוד שתרגול היוגה נועד להתמיר את הקיום האנושי ולהקפיץ את היוגי אל קיום הרמוני, מחובר לעצמו ולסובב אותו.
אילן גולדוסר הוא מורה מוסמךלאיינגר יוגה.
נא להמתין לטעינת התגובות
