עצות רציניות לגידול ילדים מצחיקים

כאשר הילד שלך מספר לך בדיחה, כדאי לצחוק, אפילו לזייף את הצחוק, העיקר לפתח את גרעין ההומור שחי ופועם אצלו

רינה וייסגלס | 12/8/2008 14:58

לא כולם יודעים לשיר לנו סולו וזה בסדר. לא כולם נולדו לרקוד וגם זה נסלח. למעשה, לכל אחד מאיתנו ישנה "המתנה" שלו, וזה מקובל ולגיטימי שידנו לא בכל. אבל יש מכנה משותף אחד, כישרון זהה, שכולנו ניחנו בו וחלקנו אף עשו ממנו קריירה - הומור.

אין אחד בחייו שלא ניסה להצחיק, לספר בדיחה, להשתטות במידה זו או אחרת ולבדוק את יכולתו להעלות לפחות חיוך קטן אצל אחרים. בדיחה שלא הצחיקה היא אחת הפדיחות היותר נחשבות, ומי מאיתנו שלא הבין הלצה, נתפס כסוג של "טמבל" גם אם הוא הרגע סיים להגיש את הדוקטורט.

יכולת שנולדים איתה. צילום: SXC

לני רביץ, מנחה סדנאות הומור וצחוק, מחבר רבי מכר "אופטימיות נצחית", "בנימה אופטימית זו" ו"הצחוק הזה מזכיר לי" וסבא לשישה נכדים, לוקח את נושא ההומור והצחוק מאוד ברצינות.

לשיטתו, אין נושא שלא ניתן לצחוק עליו ולעולם לא מאוחר מדי להתחיל ולפתח הומור. "הומור הוא לא תכונה מולדת", מסביר רביץ בחיוך. "אנחנו לומדים לפתח את ההומור. נולדנו עם הצחוק, אבל אדם לא יצחק גם אם יש לו יכולת, אם אין לו אישור לכך.

כאשר אנחנו ילדים, אנחנו מחפשים את האישור - או שאנחנו מקבלים אותו או שלא. הומור הוא תהליך אינטלקטואלי, כאשר הצחוק הוא הפורקן שלו. בניגוד להומור שטעון פיתוח, הצחוק, אותו תהליך זיכוך וקטרזיס, הוא טבעי וטמון בתוכנו. אנחנו נולדנו עם הפורקן הזה".

איך מפתחים הומור אצל ילדים?
"פשוט נותנים לזה אישור, שזה מותר וזה עדיף. לא רק בפורים... אצלי בבית קיבלו אישור שלהצחיק זו מצווה. חייבים לצחוק ולהצחיק אנשים. אין פלא אפוא שיש לי בן סטנדאפיסט. הוא קיבל כזה אישור שזה ערך עליון במשפחה, שהוא הפך את זה למקצוע. גם הבן השני שלי מוכן לצחוק בכל מצב ולבת יש חוש הומור נהדר".

והורים שאין להם חוש הומור, שלא קיבלו את האישור מהוריהם, יוכלו לפתח אותו אצל הילדים?
"הורים ללא חוש הומור יתקשו לפתח הומור אצל הילדים, כי זה לא ערך מבחינתם. הדגש שלהם הוא על דברים אחרים. למשל, שיותר חשוב לשחק. אבל הורה לא צריך להיות ליצן, מספיק שילד ינסה להצחיק וההורים ייתנו לו סימן שהוא מצחיק אותם והם נהנים מכך, זה יספיק לו לפתח חוש הומור. די בכך שהוא קיבל מהם

הכרה".

ולילדים, מתברר, אכן יש צורך טבעי להצחיק. לטענת רביץ זו אחת הדרכים לקבל תשומת לב, להיות במרכז העניינים, וזהו צורך לא פחות טבעי מהצורך באוכל ובשתייה. "האפקט של ההצחקה הוא מיידי מבחינת הילד, כך הוא מרגיש שהוא שולט במבוגר, מסב לו אושר, יוצר איתו קשר אינטימי אמיתי".

הילד מספר בדיחה? תזייפו צחוק

עם כל הרצון הטוב, על פי רוב כשהילדים קטנים, אנחנו צוחקים מהם ולא איתם. אם זו מילה שהשתבשה, או דימוי צבעוני, לא חסרות דוגמאות לחוכמות שלהם ששוות התרברבות. אבל רביץ מציין שחשוב שנצחק דווקא מהבדיחות המכוונות של ילדינו, גם אם אינן מצחיקות, ונהנה מהן מכל הלב:

"כשילד בא מהגן עם תמונה וציור, מה אמא עושה עם זה? היא שצמיד למקרר, היא תמצא את היופי. הכל תלוי באיך מסתכלים. כאשר ילד מספר לך בדיחה, תמצא את מה שמצחיק בה. אם לא נצחק, זה יכול לדכא, להעליב, חשוב לצחוק כהוקרה על המאמץ".

מאיזה גיל אנחנו אמורים לצפות לבדיחות מכוונות?
"היכולת לספר בדיחות, בדומה ליכולת להבין אותן, היא עניין אישי, היא קשורה להתפתחות של תהליך אינטלקטואלי. נראה לי שסביר להניח שסביבות גיל ארבע-חמש. המזל הוא שאפשר להצחיק ילדים בכל גיל גם בלי לספר להם בדיחות".

תסמונת יובל המבולבל

אי אפשר לדבר על הצחקת ילדים מבלי לנסות ולהבין את תופעת "יובל המבולבל". מי שזכה לראות הופעה שלו, לבטח גילה שהאמן מקבל מהילדים יחס כמו שרק הזמרת מדונה זוכה לו. הסלפסטיק בסיסי, החרוזים רדודים, והילדים? שואגים. "כל עוד מבוגר עושה טעות, הילד צוחק", מנתח רביץ, "מבוגר לא מושלם הוא אחד ההנאות הגדולות של הקטנים".

למה בעצם?
"זה לראות מישהו שמבחינתם מייצג סוג של אלוהים, שעושה טעות. לפעמים הם לא בטוחים אם זה רציני או לא וזה מפתיע אותם. יש בהופעה של יובל קטע עם שוטרים לבושים במדים, והוא עושה מהם צחוק, הוא מוריד את האוטוריטות לאבסורד. הילדים יכולים לראות את זה עד אין סוף, זה שובר להם מוסכמות, זה מבוגר שמתנהג כמו ילד. המבוגר יודע - הוא צריך לדעת, ברגע שהוא לא - זה פרדוקס".

ומה לגבי החרוזים? עין ערך "רוכב לי על גמל, החיים הם קרנבל".
"ילדים אוהבים חרוזים כי ילדים הם מאוד ויזואליים. הם מדמיינים את הסיטואציה בעוצמות. בדמיון הם מדמיינים את המבוגר על הגמל וזה באמת מצחיק אותם".

ויש להם גם הומור עצמי?
"הם אומנם נהנים לראות מבוגר צוחק על עצמו, אבל היכולת של ילד להיות בעל הומור עצמי, זה כבר משהו אחר. זהו הומור מאוד גבוה, הומור שמקרב אותך לאנשים, גורם להם להזדהות איתך, זה הומור שמעיד על כך שאין לך בעיית אגו. ילד שלומד לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות הוא כבר בדרגת התפתחות גבוהה".

וחוש הומור מפותח הוא אינדיקציה ליכולות אחרות?
"הומור משמעו יצירתיות ואינטליגנציה רגשית מפותחת. היכולת ליצור מצבים אבסורדיים דורשת אינטליגנציה ויצירתיות. אנשים בעלי הומור רואים את העולם בצורה אחרת".

אפרופו צורה אחרת, יש הבדל בין הומור של בנים לזה של בנות?
"בהחלט. בנים אוהבים סלפסטיקס ובנות לא. זו תכונה מולדת, נשים אוהבות יותר שנינות ותחכום, יצירתיות וחדות. גברים רואים דברים אחרת. מעבר לכך, בנים אוהבים להצחיק בדרך כלל ובנות לצחוק. יש נשים מצחיקות, אבל לרוב הגבר מספר את הבדיחות ונשים אוהבות שהוא מצחיק אותן. לא במקרה יש יותר סטנדאפיסטים מאשר סטנדאפיסטיות".

ד"ר, יש לך מרשם לבדיחה?

אז בנים אוהבים להצחיק, בנות אוהבות לצחוק, ומה שכבר ידוע וגלוי לכל הוא שחשוב וכדאי לצחוק. בכל גיל, בכל מצב וכמה שיותר. את סגולות הצחוק ויתרונותיו גילו בזכות מחקר שערך נורמן קזנס, עורך הטיים מגזין בשנות ה-70.

"נורמן חלה במחלה של עמוד השדרה, מחלה בה עמוד השדרה נובל וכואב", מתאר רביץ. "הוא החליט שהוא לא רוצה למות בבית חולים אלא בבית מלון, עם סרטים מצחיקים. אם למות אז למות מצחוק. הוא הביא איתו מאות סרטי מרקס ובאגס באני, מל ברוקס ועוד. להפתעתו, הוא גילה שעשר דקות צחוק היו מעניקים לו שעתיים שינה ללא כאב. הוא כתב את הספר 'אנטומיה של מחלה' בה הוא תיאר איך ככל שהוא צחק יותר, הוא נזקק לפחות מורפיום".

איך זה קורה?
"הצחוק משחרר אנדורפין בשם סרוטונין שמרדים כאב, נותן תחושת 'היי' ושומר על מערכת החיסון. היום כבר יש איגוד של ריפוי באמצעות הומור, ליצנות רפואית וכד'. אגב, הגוף אינו מבדיל בין צחוק אמיתי לבין צחוק מלאכותי, כך שהמוטו הוא פשוט לצחוק כמה שיותר".

אז מי שמצחיק אחרים, עושה, למעשה, מצווה?
"בדיוק. זו מצווה להיות שמח, מי שמצליח להצחיק אנשים אחרים, לגרום להם הנאה, בהחלט עושה מצווה. שמחת חיים זו חובה, לדעת להצחיק זו מצווה".

ומותר לצחוק על הכל?
"לעניות דעתי, כן. ויקטור פרנקל השתמש בהומור בשואה. הומור נותן את היכולת להתעלות מעל המציאות, לראות אותה בפרספקטיבה אחרת. צ'פלין טען שטרגדיה + זמן = הומור".

ובנימה אופטימית זו, יש לך משהו מצחיק לומר לסיום?
"יש לי בעיקר מסר אופטימי - חשוב לציין שילד שגדל בבית בלי צחוק, יש לו בכל זאת סיכוי להיות אדם מצחיק. ילד יכול לבוא ממשפחה דיכאונית, אבל עם גרעין הומור שחי ופועם אצלו, פשוט בלי האישור להשתמש בו. הומור ניתן ללמוד, ניתן לפתח, לעולם לא מאוחר מדי. באמת, אני לא צוחק...".