גיל חמש: הרגע שבו נולד הפחד מהמוות
בגיל חמש כל ילד מזהה את עצמו כישות גופנית, הקשורה לאדמה וכפופה לחוקיה. לכן בגיל הזה הוא מבין לראשונה שהוא בן תמותה. סדרה חדשה על הייעוץ הביוגרפי, שיטת טיפול ברוח האנתרפוסופיה
האדם נולד פעמים רבות במשך חייו. מלבד הלידה הפיזית, כל הלידות המחודשות קורות בגילאים מסוימים, שיש להם משמעות עצומה להתפתחותו של האדם.
חלק מהידע הזה מוכר גם בתרבות שלנו: מי לא מכיר את גיל ההתבגרות או את משבר אמצע החיים? אך הייעוץ הביוגרפי, המבוסס על הידע האנתרופוסופי של ד"ר רודולף שטיינר, מתייחס גם לגילאים נוספים, שלא ידועים כנקודות מפנה קריטיות בחיים.
הייעוץ הביוגרפי, כענף טיפולי, התפתח במקביל לשינוי שעברה הפסיכולוגיה - ממטריאליזם מבית מדרשו של פרויד, לכיוון רוחני יותר – כמו הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, הפסיכולוגיה ההומניסטית, הלוגותרפיה ועוד. שאלת משמעות החיים וגילוי ייעודו של האדם הן אבן הפינה של הייעוץ הביוגרפי.
רודולף שטיינר מחלק את החיים לקבוצות של שבע שנים - שביעונים. בכל שבע שנים - אומר שטיינר- נולד כישור או איבר חדש באדם. ובנוסף לכך, ישנן נקודות צומת שבהן אמור לקרות מפנה בחיים של האדם.
היועץ הביוגרפי סוקר זמנים מיוחדים בחייו של המיועץ שלו, ומברר איתו מה קרה לו בזמנים אלו, מה השתנה בעקבות דברים שקרו, אילו משברים היו לו ומהו המאפיין - "חוט השני" שעובר לאורך כל חייו.
היועץ בודק עם המיועץ האם הוא מבין את משמעות המשברים, הסבל והמכות שהחיים זימנו לו. שאלות אלה מובילות אל הנושאים החשובים שמניעים ומכוונים את חייו של המיועץ: האם הוא יודע מהו ייעודו? האם הוא חותר להגשים אותו?
הביוגרפיה היא דרך חדשה שנשענת על ידע עתיק שמותאם לזמננו. זוהי דרך שמשלבת עבודה הכרתית מסוג אחר לגמרי, ועבודה רגשית הנשענת על הידע הרוחני. במאמר זה ובמאמרים הבאים נסקור את הצמתים המרכזיות בחיי האדם.
"אני במרכז הגן. ילדי הגן נוהרים אלי, יש לי משהו להראות להם, אני לא זוכרת מה. בכל מקרה הם מחפשים את קירבתי. אני המנהיגה. מזווית העין אני רואה את אסתרק'ה. ילדה יפה בהירה, כמו מלאך טוב. שערה חום משיי גלי ופיה חושני - למרות שכל הווייתה אומרת רוחניות.
אסתרק'ה מסתכלת אלי באהבה ובהבנה. היא לא נוהרת אלי, שהרי אין לה מה לחפש אצלי. בשבילי היא המלכה הבלתי מעורערת. אף אחד מהילדים לא מבחין בה בכלל. כולם מתקרבים לכיוון שלי. אני מתביישת.
אני יודעת שהיא היא המלכה האמיתית, היא המלכה של הרוח, אני המלכה של החומר. אני ההווה, היא החזון, היא העתיד, היא השאיפה. אסתרק'ה לא לועגת, לא מקנאה, לא כועסת. היא מסתכלת אלי במבט אוהב ומכיל כמו אומרת – 'אני יודעת אותך מבפנים. את עדיין זקוקה לתשואות הקהל. אני מקבלת אותך כפי שאת'.
ואני יודעת באותו רגע - אסתרק'ה היא הגורל שלי".
זהו הזכרון של עדן (שם בדוי) מגיל חמש. הזכרון המשמעותי הראשון שלה בעצם.
גיל חמש נקרא אצל שטיינר, מייסד מדע הרוח האנתרופוסופי, גם גיל לידת התודעה הגופנית.
דפוס התנהגות זה הופך להיות דומיננטי בחייו של האדם, ויבוא לידי ביטוי שוב ושוב כתגובה לאירועים דומים. אפשרויות אחרות של התנהגות מוכחשות ומוסתרות, ולמעשה לא יהיו נגישות יותר לתודעה עד לשלב מאוחר יותר בחיים.
גיל חמש הוא אחד משלושה גילאים קריטים מאוד במחצית הראשונה של החיים (עד גיל 33 בערך). השניים האחרים הם גיל תשע וגיל 12. בשלושת הגילאים האלו באה לידי ביטוי רק חלק מהישות השלמה של האדם, למרות שבכל פעם בנסיבות שונות ומסיבות שונות. אם גיל חמש מכונה "לידת התודעה הגופנית", מכונה גיל תשע בספרות האנתרופוסופית כגיל "לידת התודעה הארצית", ואילו גיל 12 הוא הזמן בו האדם נולד כשייך למגדר – הרגע שבו הזהות הופכת להיות קשורה להיותו של האדם זכר או נקבה.
משלושת הגילאים הללו ניתן להסיק רבות על האופן שבו מתנהל האדם בחייו הבוגרים, על דפוסי ההתנהגות שרכש וכן על החלקים שאותם הדחיק או ויתר. בכל אחד מהגילאים אפשר לזהות אירוע מייצג, שבניתוח מדוקדק שלו אפשר לאתר את הדפוס שמשתמר להמשך החיים.
בגיל חמש מקשר הילד לראשונה בין מה שהוא מכנה "אני" לבין גופו. עד אז מהלך הילד בעולם שלנו ללא ההכרה הממשית שיש לו גוף. הוא חי בתחושה טבעית והרמונית עם גופו ואינו מבחין בו כמשהו נפרד ממנו או שייך לו.
בשבע השנים הראשונות נבנה הגוף הפיזי שלו בקצב מואץ. עד גיל שנתיים בערך מופנים הכוחות האלו לבניית מערכת העצבים והראש ושכלולה. מגיל שנתיים עד גיל חמש ישנה התפתחות של המערכת הריתמית: הלב והריאות, ואילו מגיל חמש מופנה הכוח הזה של הבנייה לאיברים הנמוכים יותר: מערכת העיכול, המין והגפיים. עד גיל שבע, אומר שטיינר, כוחות החיים באדם ("הגוף האתרי") מסיימים להתמקד בפיתוח הגוף הפיזי ועוברים לתפקידים אחרים.
אפשר לומר שמערכות הגפיים, העיכול והמין שנבנות בילד בגיל חמש הן המערכות ה"גופניות" ביותר באדם. בתקופה זו הילד גם מזהה את עצמו כישות גופנית, הקשורה לאדמה ולחוקיה, ולכן גם הפחד שמופיע בגיל הזה הוא פחד המוות - הרי הגוף הפיזי נידון לכיליון. וכך באופן לא מודע, או לעתים אף במודע, הילד מבין שהוא ישות סופית.
חוויה מסוימת שהילד מביא איתו מתקבעת כאן על פני האדמה כדפוס. במקרה של עדן מהדוגמא למעלה, החוויה של גיל חמש הייתה של היותה כל יכולה, של מנהיגה.
האירוע של גיל חמש והתגובה אליו מצביעים על משהו שבאנו איתו מחיים קודמים. כל הילדות, אומר שטיינר, היא חזרה על הגלגול הקודם. במקרה של עדן, הדפוס שגיל חמש שלה מייצג אותו הוא בחירה ברווחים שמביא איתו עולם החומר - מעמד, קבלת אהבה מהזולת, כריזמה, וויתור על אסתרק'ה שבתוכה ועל מה שהיא מייצגת – ענווה, רוחניות גבוהה, שלווה, אהבה, והיעדר הצורך להערכה מהעולם, ועם זאת כמיהה גדולה לאותה ילדה ולמה שהיא מייצגת. הנטייה של עדן להישגי העולם הזה נובעת כנראה ממצב אמיתי שבו הייתה בעלת כוח ושררה בחיים קודמים. הדפוס שמתקבע בגיל חמש ילווה אותה גם בהמשך חייה כבוגרת עד אשר ייפתחו עבורה אפשרויות נוספות בעתיד, על ידי עבודה פנימית מודעת.
בעבודה הביוגרפית עם עדן ראינו שכל חייה מתאפיינים בהליכה לקראת התפתחות רוחנית, אבל בו זמנית הכוחות המטריאליסטים היו חזקים הרבה שנים וניווטו את חייה. המלחמה בין הרוח לחומר התרחשה בה בעוצמה. הרוח היכתה בה חזור והכה בצורת תאונות, מחלות, מוגבלות פיזית לפרק זמן ממושך, פגיעה במראה החיצוני, כאב ותהומות של ייאוש - וכל זה פיתח בה את הכמיהה לעולם גבוה יותר, עומק נפשי, חדות אבחנה והיכולת לטפל באחר.
ואילו הצד שנקרא לו כאן החומרי יותר, הצד המובס, תמיד בכה והתמרמר. הצורך להיות מנהיגה, שיבחינו בה, שינהרו אחריה – דפוס שבא כאמור מחיים קודמים, שלט בה זמן רב ודחק את ישותה הרוחנית הצידה. ההבחנה שלה בצרכים של האחר, ובכלל בקיומו האוטונומי, הייתה לוקה בחסר, כפי שבא לידי ביטוי בזכרון הבא שלה:
"יש לי תמונה מכיתה ג'. בתמונה מצולמת כל הכיתה. אני נראית שם כשאני מזיזה ימינה שמאלה את שני הילדים הנמצאים בשורה מתחתי, ומבליטה את עצמי. שני המסכנים נראים כפופים ומכווצים, ואילו אני נראית עם בית חזה נפוח... היום התמונה הזו מעלה חיוך על פני..."
הבנה של משמעותו של גיל חמש מאפשרת לנועץ בתהליך העבודה הביוגרפית להתבונן בדפוס התנהגות שלו בחיים ולבחון אותו מחדש. הבנה נכונה של אירוע מגיל זה יכולה לפתוח אפשרות לחופש חדש. אצל עדן אנו רואים את התובנה כבר בזמן אמת. "הבנתי", היא אומרת, "שאסתרק'ה היא הגורל שלי". תובנה כזו בזמן אמת אינה שגרתית. למרות שעדן כמובן לא אמרה לעצמה את זה במילים אלו בגיל חמש, רוח הדברים הייתה ברורה לה כבר אז. כבר אז היא התביישה בעצמה וקלטה שהיא לא במקום הנכון, ושיש לה עוד דרך ארוכה לעבור. תובנה זו נשכחה ממנה עד גיל עשרים ושמונה בערך.
בחרתי להביא את סיפורה של עדן כאירוע מייצג של גיל חמש, אך למעשה המסע של כולנו הוא מהחומר אל הרוח.
במהלך התפתחותנו כאן על האדמה אנו נדרשים לוותר על דפוסי חשיבה והתנהגות שלא רלוונטיים כבר לחיינו הבוגרים, גם אם שירתו אותנו נאמנה בחלק הראשון של החיים - עד גיל שלושים וחמש בערך.
במאמר הבא נתוודע לגיל מכונן נוסף בחיי האדם, גיל 9, המכונה "לידת התודעה הארצית", ונמשיך ונלווה את עדן במסעה.
אורנה בן דור היא יועצת ביוגרפית, רכזת המגמה לביוגרפיה רוחנית במכללת גליל מערבי, מורה בבית ספר ללימודים אלטרנטיביים "המרחב הפתוח" במודיעין.
נא להמתין לטעינת התגובות
