מיכאל שלנו: מעצב התיקים המצליח מסתיר את יהדותו
מגזיני האופנה בעולם מהללים אותו, אל מקפירסון, ריס ווית'רספון וניקול קידמן הן רק כמה מלקוחותיו הידועות ובאיטליה הוא הוכתר כמלך החדש של אביזרי היוקרה. אז איך זה שלא שמעתם על מיכאל טפרסון עד היום? כי הוא מעדיף להצניע את העובדה שהוא ישראלי, בעיקר מפני שהקהל הערבי לא ממש אוהב את זה ומתברר שגם חובבות השופינג בכיכר המדינה. ריאיון מקומי ראשון עם מעצב התיקים שהפך לאימפריה
טפרסון מצביע על קטע עיתונות שפורסם לאחרונה ב"סטלה", מוסף הסטייל השבועי של ה"סאנדיי טלגרף" הבריטי, ומתאר כיצד מחק בפוטושופ את המילה "ישראלי" מהתואר "מעצב ישראלי" שהוצמד לשמו. לא מתוך בושה או רגשי נחיתות, חלילה, אלא כדי לא להרתיע את לקוחותיו ממדינות ערב.
"למי ששואל, אנחנו אומרים שאני ישראלי", הוא מפרט. "היה מקרה אחד של לקוחה מבחריין שהתקשרה למשרדי החברה באיטליה והתלוננה על כך שלא ידעה שהתיק שקנתה מאיתנו מיוצר בישראל. הרגעתי אותה והסברתי לה שאני אומנם ישראלי, אבל המותג הוא איטלקי ומיוצר כולו באיטליה. לא היה אכפת לה שאני ישראלי, אבל הפריעה לה המחשבה שקנתה מוצר ישראלי".
הפוטנציאל הבעייתי של מעצב ישראלי להימכר בשוק הערבי ברור, אולם מתברר ששורשים ישראליים יכולים להוות מכשול לא קטן דווקא במגרש הביתי. לפני שלוש שנים, כשהיה טפרסון בתחילת דרכו, נמכרו תיקים בעיצובו בחנות "הלגה עיצובים" בכיכר המדינה בתל אביב.
בעונה הראשונה הם נמכרו מצוין ללקוחות מקומיים ולתיירים, עד שנחשפה זהותו הישראלית של המעצב, והוא הוחרם על ידי הראשונים מטעמי לוקאליות. כנראה כי זה לא מספיק סטייל לקנות מעצב ישראלי. "המצחיק הוא שנשים מהארץ המשיכו לקנות אותי בחו"ל, מבלי לדעת שהן קונות מעצב ישראלי".
היום נמכר טפרסון ב-25 מדינות (כולל גרמניה, סינגפור, ערב הסעודית, כוויית, דובאי ולבנון), בבתי כולבו יוקרתיים כמו "הרודס" בלונדון ו"בון מרשה" בפריז. בתוך מספר עונות הוא הפך ליקיר עיתונות האופנה העולמית, והקולקציות שלו זוכות לסיקורים אוהדים ב"ווג", " אל", " הארפרס בזאר" ועוד.
"היום כל עיתונאי אופנה בלונדון יודע מי אנחנו", אומר מי שהוכתר על ידי עיתון הכלכלה האיטלקי "מילאנו פיננזה", כמלך החדש של אביזרי היוקרה. לאחרונה אף נבחר טפרסון על ידי חברת "סברובסקי" לעצב במיוחד תיק עבור התצוגה שערכו בשבוע האופנה של פריז לקראת קיץ 2008.
טפרסון לא היה מופתע כלל מהחרם המקומי. הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת החנות, והוא היו מוכנים לאפשרות הזו. "האמת היא שזה היה בסדר, אף פעם לא ראיתי את הארץ כשוק האמיתי שלי". הוא סבור שלישראלים יש תפיסה מוטעית של המושג "יוקרה". " ישראלים מוכנים להוציא המון כסף על מותגי ג' ינס יקרים כמו'דיזל', אבל פחות על מותגי יוקרה. אין כאן תרבות מבוססת של מותרות".
לדעתו זה קשור בעיקר לשיווק לא נכון. "הבעיה מתחילה כשחנויות נעליים בארץ מוכרות מותגים כמו 'ג'אסט קוואלי' - שזה קו שני וזול יותר, שנמכר באירופה ב-250 אירו לכל היותר - כמותג יוקרתי ב-3,000 שקל . ברור שאנשים לא ירצו לקנות פריטי יוקרה, כי מה שמציעים פה זה לא באמת יוקרה. או שמוכרים תיקים של'מארק' (הקו הצעיר והזול יחסית של מארק ג'ייקובס, ש"א) כ' מארק ג'ייקובס' במחירים
לאורך הריאיון מדבר טפרסון בגוף ראשון רבים. הוא מרבה להשתמש ב"אנחנו", והכוונה היא לפרנצ' סקו דורי, בן זוגו האיטלקי בחמש השנים האחרונות ושותפו העסקי, שנוכח בריאיון על אף שאינו דובר עברית. המותג "מיכאל טפרסון" אומנם נושא את שמו של טפרסון, אך הקמתו וביסוסו הם פרי עמל משותף של בני הזוג. חלוקת התפקידים הרשמית ממקמת את טפרסון כאחראי על העיצוב, בעוד פרנצ'סקו אמון על הצד הניהולי.
נכון לעכשיו, לא קיים לוגו שמזוהה עם המותג. החותם נמצא בעיצוב: קלסי, בשילוב רעיונות פשוטים ופרופורציות לא שגרתיות. סימן היכר נוסף נמצא בבטנה: סאטן או קטיפה בצבע לילך בתיקי הערב והקלאצ'ים, ועור של חזיר בר בתיקי היום והקנבס. כל התיקים מצוידים במראה קטנה וארוזים בקופסאות מהודרות.
המחירים מתחילים ב-400 אירו לתיקי סאטן וקנבס, ויכולים להגיע עד ל-15 אלף אירו כשמדובר בעורות אקזוטיים כמו דג החשמל, צלופחים למיניהם, פיתון, וכמובן קרוקודיל ואליגטור, או בתיקים שמשלבים נוצות של יען או תרנגול בתהליך ידני מורכב. הכול מיוצר באיטליה, בעבודת יד.
הפעם הראשונה ששמו של טפרסון זכה לחשיפה בינלאומית רחבה היתה כשדוגמנית העל הרוסייה נטליה וודיאנובה רכשה תיק שלו בלונדון. תצלומים שלה נושאת אותו באירועים חברתיים שונים התפרסמו במגזיני אופנה בינלאומיים ועשו עבודת יחסי ציבור נפלאה למותג. טפרסון ודורי יצרו איתה קשר דרך הסוכנת שלה, ומאז הם מיודדים איתה ועם בעלה. "היא אישה נורא חכמה ומנומסת, ומבינה מאוד באופנה. היא התארחה אצלנו בפירנצה, ובסופשבוע הבא אנחנו נוסעים לפגוש אותה בבית הקיץ שלה".
בהמשך הצטרפו לקוחות מפורסמות נוספות כמו הדוגמנית אל מקפירסון והשחקניות ניקול קידמן וריס ווית'רספון. למרות החיבה המופגנת של סלבריטאיות למותג, טפרסון אינו נוהג לשלוח תיקים במתנה לידוענים. "קודם עליהם להראות שהם אוהבים את המותג, וחשוב מאוד שיהיו מזוהים עם טעם טוב ועם סגנון לבוש טוב".
מצד שני, ברגע שנוצר חיבור בינו לבין סלבריטאית מסוימת, הוא בהחלט עשוי להתפשט גם למחוזות נוספים. "אנחנו מתכננים לעצב עם וודיאנובה תיק שייוצר במהדורה מוגבלת", הוא חושף לראשונה. "כל הרווחים מהמכירות שלו ילכו לצדקה. הוא יימכר בחנות'קולט' בפריז ובחנות נוספת בלונדון".
טפרסון, יליד 1976, נולד בארץ כבן הבכור למשפחת טפרסון הידועה מכפר שמריהו, שנחשבת לאצולה מקומית. אביו, אסף טפרסון, הוא אחיה של השחקנית המוערכת עידית טפרסון. למרבה האירוניה, דווקא הרקע הסוציו-אקונומי הגבוה שלו היווה מכשול בתחילת דרכו. "הנשים מכפר שמריהו לא קנו את התיקים שלי כי הן אמרו לעצמן:'מה, אני אקנה תיק של מיכאל? אני מכירה את אמא שלו'". כך נוצר חרם צרכני לא מכוון של נתח נכבד מקהל לקוחותיו הפוטנציאלי.
כילד נחשף לעולם האופנה דרך סבתו מצד אמו, שהיתה עבורו אייקון אופנה. "הכול קרה בזכות סבתא שלי מרסל. היא עלתה ארצה מצרפת בשנות ה-60 והיה לה סטייל שלא נראה כמותו בארץ באותה התקופה. היא נהגה ללבוש מותגים כמו 'שאנל' ו' דיור', והיתה מגיעה לשדה התעופה עם מזוודות של'לואי ויטון'.
היא לא היתה עשירה גדולה, אבל ידעה להתלבש טוב". בשנות ה-80 היא ניהלה חנות תכשיטים בכפר שמריהו, ומעצבי אופנה ישראלים רבים היו מגיעים אליה כדי לשכור תכשיטים לתצוגות. אחד מהם היה עודד גרא. "כשהייתי בן 11 הגיע עודד לחנות של סבתי עם ציורי הקולקציה האחרונה על מנת להתאים להם תכשיטים ", הוא משחזר, "וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי ציורי אופנה. אני זוכר שבאותו ערב ציירתי לראשונה ציורי אופנה".
בתום שירותו הצבאי עזב את הארץ לטובת לימודי עיצוב אופנה ב"סנט מרטינס" בלונדון. כשסיים, שב לארץ ועבד כמעצב חלונות ראווה בחנויות יוקרה בכיכר המדינה כמו "הלגה עיצובים", " גוצ'י" ו"ונדום". ידיד של אמו, צלם האופנה אבי מרוז, שכנע אותו לטוס למילאנו לריאיון עבודה בבית האופנה של ג' ורג'יו ארמאני. לאחר שצלח את כל שלבי הבחינות, הגיע לריאיון אישי אצל ארמאני. "הוא הסתכל על ציורי האופנה שלי ולא אהב אותם. הוא אמר שהם יותר מדי'סנט מרטינס'. אבל את הציורים של התיקים והנעליים הוא דווקא אהב".
הוא לא התקבל לעבודה אצל ארמאני, אך מצא עבודה כמעצב ראשי בבית אופנה חדש, שפשט מאז את הרגל. "שנאתי את מילאנו. לא הייתי מאושר שם בכלל", הוא משחזר. נסיעת התאווררות קצרה ללונדון האהובה עליו הולידה רומן גדול. "עשר דקות אחרי שנחתי בעיר, פגשתי את פרנצ'סקו. בילינו את כל סוף השבוע יחד והמשכנו לשמור על קשר גם כששבתי למילאנו".
כעבור חודש התפטר מעבודתו במילאנו ועבר להתגורר עם דורי בלונדון, שם שיתף אותו לראשונה ברצונו לעצב תיקים. דורי, שמאס בעיסוקו כמעצב תעשייתי, סיפר לו על דודו יצרן התיקים ועל המפעל שבבעלותו, והציע שיעשו זאת יחד. תוך מספר חודשים הקים הזוג את המותג "מיכאל טפרסון", וחצי שנה אחרי כבר הציגו בשבוע האופנה בפריז את תיק האופרה, הדגם הכי נמכר עד כה. "זה תיק קטן ומוארך עם כיס בצד בשביל כרטיס האופרה, וצמיד אוברסייז שאפשר לשים על היד. הצמיד אינו רעיון חדש, אבל ההגדלה שלו היא רעיון שלי ועכשיו כולם מעתיקים את זה, אפילו 'דיור'".
בתום השנה הראשונה, לאחר שהתעייפו מהחיים על קו לונדון-איטליה, עברו לפירנצה. שם מצאו משרד קטן בשכנות לסטודיו של בית האופנה "אמיליו פוצ'י". " מילאנו היא עיר של מכירות, אבל הכול מיוצר בפירנצה -'גוצ'י', ' פוצ'י', ' קוואלי'. גם מחלקות האביזרים של 'דיור', 'שאנל' ו'ראלף לורן' נמצאות שם". בהמשך נשכרה יועצת מיתוג, שסייעה בבניית המותג, והיום יש להם חדרי תצוגה במילאנו, בניו יורק ובלוס אנג'לס.
מלבד הכישרון הרב והעבודה הקשה, הצלחתו של טפרסון קשורה במגמה החדשה בשוק מותגי היוקרה. "בעשור האחרון בחו"ל, כולם החלו לקנות מותגי יוקרה, לא רק העשירים", מסביר טפרסון. "אתה מסתובב ברחוב ורואה שכולם לובשים' גוצ'י', 'דיור' ו'שאנל'. בדיוק בגלל זה התפתח הדור הבא של מותגי היוקרה, שהוא מיוחד יותר, אקסקלוסיבי יותר ומותאם באופן אישי ללקוחות".
לטענתו של טפרסון, יותר נשים מעדיפות היום תיק של מותג אנונימי יחסית, על פני המרדף האינסופי אחר התיק הנכון (לעכשיו) של מותגי היוקרה הגדולים."' גוצ' י' הפכו להיות כמו' גאפ' - אין שום דבר אקסקלוסיבי בזה ", אומר מי שמתנהל כמותג יוקרה מזן חדש. "חשוב לנו מאוד להישאר אקסקלוסיבים. אנחנו לא נכנעים לתכתיבים של טרנדים או לשיקולים מסחריים אחרים. זה אומנם הופך את כל העסק ליותר קשה, אבל אנחנו מאמינים שזה יאריך את חיי המותג".
אם עד לא מזמן, נעליים, תיקים וחגורות היו מיוצרים בעיקר כפריטים נלווים בבתי אופנה גדולים שההתמחות המרכזית שלהם היתה ביגוד, בשנים האחרונות, תחום האביזרים התחזק מאוד בעולם, ונוסדו מותגי יוקרה חדשים שמייצרים אביזרי אופנה בלבד. "לפני חמש שנים לא היינו יכולים להצליח כל כך במכירת אביזרים בלי קו אופנה, אבל היום יש כל מיני מותגי יוקרה שמתמחים באביזרים כמו'ג'ימי צ'ו' ו'ג'וזפה זנוטי' שהופכים לחזקים בעולם האופנה".
איך אתה מסביר את הפריחה של תחום האביזרים בשנים האחרונות?
"הסיבה המרכזית היא בעיית המידות. לא כל הנשים יכולות לקנות בגדי מעצבים שמיוצרים לפי מידות קטנות, אבל כולן יכולות לקנות תיקים ונעליים. ובגלל המחירים כמובן. לרוב אביזרים זולים יותר מבגדים, ואפשר לקנות מעט מהם בכל עונה".
בתחילת השנה הוא השיק קו חדש של תכשיטים. קולקציית "קפסולה" שמורכבת ממספר פריטים מצומצם, שנמכרה בהצלחה בעולם. עבורו זוהי התרחבות הגיונית, שהרי אינו רוצה להגביל את עצמו לתיקים ולחגורות בלבד. ובשנה הקרובה הוא מתכנן לפתוח מספר חנויות: תחילה בלונדון ובהמשך בערים מרכזיות נוספות בעולם. הוא מתגעגע מאוד לתל אביב, ולטענתו בן זוגו היה מוכן לעבור לגור בישראל מחר אם זה היה תלוי בו. אולם הם אינם יכולים להרשות לעצמם לחיות פה בגלל השוק הערבי, שעלול להחרים סחורה שמיוצרת בישראל.
למערכת היחסים המורכבת שלו עם השוק המקומי ייתכן סוף אופטימי. התעניינות מחודשת של קניינים ישראלים בתקופה האחרונה, הובילו אותו לשקול שוב את האפשרות של מכירה בארץ. "ואם למכור בארץ", הוא אומר, "אז כמובן שבחנות של'הלגה'", שתמכה בו בתחילת דרכו כמעצב. "החנות שלה מפורסמת בקרב הקניינים וחדרי התצוגה בחו"ל", הוא אומר. "ידוע שיש לה עין טובה ושהיא יודעת מה לקנות".
נא להמתין לטעינת התגובות
