פרשת דברים: מי אתה משה רבנו?
הוא לא הורשה לבוא בשערי ארץ כנען והטיל את האשמה על בני ישראל. לא על עצמו, בטח לא על אלוהים. לזה ייקרא מנהיג? אביתר שולמן על חוש האחריות המפוקפק של משה רבנו. פרשת השבוע
פרשת דברים מהווה את תחילתו של נאום ארוך ועשיר שנושא משה רבנו קודם למותו, שבו הוא מסכם את המבט האישי שלו על מסעם של בני ישראל ממצרים ועד פאתי ארץ כנען. דבריו של משה מהווים למעשה את כולו של ספר "דברים", מלבד פיסקאות הקדמה וסיכום בתחילת הספר ובסופו. לצד התיאור שלו את התפתחות המסע, שלב אחר שלב, נותן משה הצצה אל עולמו הפנימי, וחושף בפנינו כיצד אירועים מכוננים בהיסטוריה של העם העברי נראו ונחוו בלבו.
ספר דברים הוא ספר מכונן, שבו מציג המנהיג הרוחני והפוליטי את האופן שבו הוא קורא את ההיסטוריה. לצד העיצוב של הקריאה ה"נכונה" של ארבעת ספרי המקרא הקודמים, משה גם מסביר כיצד הוא סבור שיש להבין את דמותו של השחקן הראשי בטקסט: האלוהים. בפרשה הבאה ינסח משה את הדיבר המפורסם האומר "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". בכך מייסד משה את המונותיאיזם העברי, שכן התיאור של האלוהים כאחד אוזכר ולו ברמז בארבעת חומשי התורה הראשונים. כאשר משה מסביר שהאלוהים הוא אחד, באופן טבעי אנו מבינים שהאלוהים שהוא פגש זהה לאלוהים שפגשו כל אחד מהאבות הראשונים בספר בראשית. נוח לתודעה לאמץ הבנה זו של משה, שכן היא פשוטה וברורה – האלוהים אחד, ואנחנו שמחים גם לגלות שהאלוהים שלנו הוא האל האחד האמיתי.
המבט המסורתי המקבל את התורה כדבר האלוהים שניתן למשה סבור שחמשת חומשי תורה ניתנו כולם יחד בהר סיני. ביקורת המקרא, מנגד, רואה ב"דברים" ספר מאוחר יותר, שחובר אולי אף מאות שנים לאחר ארבעת הספרים האחרים. לטעמי, אפשר להציע דרך אמצע בין שתי גישות אלה: לספר "דברים" אכן יש קול מיוחד משלו, הוא קולו האישי והפרטי של משה רבנו. הטון של הספר שונה, והוא מספר בצורה חדשה על אודות אירועים שכבר סופרו בספרים הקודמים. לעתים מוסיף הכתוב פרטים, לעתים הוא גורע, ופעמים אחרות יש הבדלי גרסאות. עדיין, ספר "דברים" הוא בוודאי המשכם של הספרים שקדמו לו, והניסיון לנתק בינו לביניהם מאולץ.
קשה לקבל שעל פסגת הר סיני הכתיב האלוהים למשה את הנאום אותו הוא עתיד לשאת אל מול כלל הציבור עשרות שנים לאחר-מכן. סביר הרבה יותר שאיש ספר כזה או אחר רשם את מילות נאומו של משה, או ניסה לשחזר אותן. ייתכן גם שמשורר עברי מאוחר יותר כתב את הדברים בעודו מדמה בעיני רוחו את עולמו הפנימי של משה.
אחת הדוגמאות המרתקות לאופן בו מספר משה את סיפורי המדבר הוא בסיכום שלו את פרשת שנים-עשר השליחים. משה מציג את הרעיון של שליחת השליחים לתור את הארץ כיוזמה שבאה מצדו של העם, ולא מצידו של האלוהים, כפי שמספר ספר "במדבר". זהו שינוי דרמטי בנקודת המבט, המציג את התנהלות הדברים כמונעים מכוח הרצון האנושי ולא מכוח ההכוונה האלוהית. משה ממשיך ומספר על
בעקבות אותו האירוע, מספר משה, קצף האלוהים על עמו. למרות שיש להם סימן תמידי ההולך לפניהם בדמות עמודי האש והענן, למרות שהאל דואג לכל מחסורם במדבר, העם מסרב להאמין. פגיעה זו מובילה את האלוהים להחליט שכל הדור שיצא ממצרים ימות במדבר, ושרק דור ההמשך יזכה להיכנס לארץ ישראל. היחיד שיזכה להיכנס לארץ יהיה כלב בן יפונה (אליו מצטרף יהושע כמחליפו של משה).
לאחר תיאור זה אומר משה בקצרה "וגם בי התאנף ה' בגללכם, לאמר גם אתה לא תבוא שמה".
יש לקרוא בדיוק ובסבלנות את דבריו של משה: משה מתמצת את האירועים שבעקבותיהם האלוהים החליט שהוא לא יזכה לבוא בשעריה של ארץ ישראל במשפט קצר אחד. אין פרטים, אין רפלקסיה, אין מודעות. בעיקר רועמת אמירתו כי האלוהים החליט לפגוע בו "בגללכם", בגלל מעשיהם של בני ישראל. משה אינו לוקח אחריות על מעשהו, ומדחיק את הסיבה שבגללה העניש אותו האל. ברציונליזציה תוקפנית הוא מטיל את האחריות לאובדנו על האחר, ואינו אמיתי וישר מספיק בכדי להתבונן נכוחה אל תוך נפשו ולראות שמא יש אמת בהחלטה האלוהית.
דבריו של משה תמוהים ביותר. ראשית כל, הקמצנות במתן פרטים על המקרה מדהימים לחלוטין. מונח לפנינו ספר שלם, בו מנסח המנהיג את דבריו לאומה ולדורות הבאים. הוא מודע בוודאי לכך שההיסטוריה נרקמת עם כל מילה שלו. במשך ספר שלם יש לו הרבה מה לומר לגבי האופן בו צריכים בני ישראל להתנהג ולגבי היחסים בין בני ישראל ובין האלוהים. אך לגבי אחד הרגעים החשובים ביותר בחייו, הרגע שקבע שהוא לא יוכל לעולם לדרוך על אדמת הארץ שהבטיח האלוהים לאבותיו, אין לו מה לומר. מדובר ברגע בו בני ישראל סבלו ממחסור במים והאל ציווה על משה לדבר אל הסלע כדי שיצאו מים. משה העדיף, מסיבות שאנו יכולים רק לשער את טיבן, להכות בסלע במטהו. האל ראה מעשה זו כפגיעה וכחוסר שלמות מצדו של משה ביחסו אליו.
שאלות רבות עולות לגבי הסיפור – מה באמת רצו בני ישראל? מה היתה התלבטותו הפנימית של משה? מה סבר אלוהים שהיתה כוונתו של משה? האם האל צדק? משה מתעלם מכל השאלות הרגישות הללו ובוחר לפסוח בסיפורו על כל מה שהוביל להחלטה האלוהית שחרצה את דינו.
ההתעלמות של משה מפרטי הסיפור היא מוזרה גם מכיוון שמשה מסיר מעצמו כל אחריות לגבי המעשה שעשה. הוא אינו מוכן לקבל כי יש אמת בהחלטה האלוהית, אלא סבור שהוא נענש על דבר שהוא אינו באמת אחראי לו. בחירת דרך זו של משה היא בעייתית במיוחד אל מול אמונתו במוחלטותו של האלוהים, בהיותו האחד הנכון והשלם. אם משה אכן שלם עם אמונתו, היינו מצפים למבט מעט נועז יותר שלו אל תוך עצמו, מבט שהיה מספר לו מדוע בחר האל להגיב בצורה זו למעשהו. אך משה אינו מסוגל למבט שכזה ואינו סבור שיש לו סיבה מספקת לבחון את התנהגותו.
הנקודה הזועקת ביותר בדבריו של משה איננה העובדה שהוא אינו לוקח אחריות על מעשהו, אלא שהוא מבקש להטיל את האחריות על האחר. בני ישראל אשמים בכך שהאלוהים העניש אותו! האם דבר זה כלל אפשרי, שאלוהים יעניש אדם על מעשם של אחרים?
מפתיע שמשה מצדיק את זעמו של האלוהים כלפי בני ישראל שהטילו ספק ביכולתו להובילם ארצה, אך את עמדתו של האל כלפי הספק שלו עצמו הוא מדחיק. מדוע מצדיק משה את ההמתה של כל דור המדבר? מדוע הם צריכים לשלם את המחיר על הספק שלהם בעוד הוא אינו חייב במחיר?
הבחירה של האלוהים להמית את כל הדור שיצא ממצרים היא אלימה ונוקשה. היא מצביעה על כשל עמוק באלוהות, שסובלת מחוסר יכולת לאהוב. אם בני ישראל היו ראויים לצאת ממצרים, מדוע אין לאל סבלנות לחנך אותם באהבה? כיצד ייתכן שבניו אינם ברי תיקון? מדוע הוא בחר בהם לעם? האם אכפת לו כלל מהם, או שמא הוא כופה עליהם את דרכו, בהיותם רק סטטיסטים? מדוע אין בליבו של האל חמלה על עמו שתגרום לו ללמד אותם ברוך ולהוביל אותם אל התיקון הפנימי שיאפשר להם לפתח את איכויות האמונה והבטחון בו אותן הוא מבקש?
העובדה שמשה מצדיק את החלטתו של האלוהים להמית את דור המדבר חושפת גם את מעמדו הבעייתי כמנהיג. האם הוא אינו סבור שהיה אפשר אחרת? לכל הפחות, אם הוא סבור שיש צדק בדרכו של האל, עליו לקבל גם את הצדק שהאל מכונן במקרה שלו עצמו.
"בגללכם" אומר משה. "בגללכם". האשמה אינה בו אלא באחר. משה מצטרף לאלימות האלוהית ומטיח אשמה במקום בו היא איננה. קל להאשים, קשה הרבה יותר לבחון את עצמך ולתהות האם אתה נכון. זהו מהלך שקשה להנהגה העברית, על צידה האנושי, כמו גם על צידה האלוהי. האלוהים ומשה נוטים לראות את הדברים עין בעין. האשמה היא תמיד בעם שסורח. משום מה הם מניחים שהם עצמם חפים מטעות
נא להמתין לטעינת התגובות
