האניסים: אופציה אלכוהולית קיצית
אניסים כבר מזמן אינם משקאות הדגל של עבריינים בגופיות הערק, הפסטיס והאוזו זוכים לעדנה מרגשת, מהמוצדקות בעדנות ישראל תתחילו לשתות, ותפסיקו להתנצל
באותו הקשר, בשנים האחרונות מרפים מעט הישראלים מאחיזתם בבקבוק (הנפלא, דרך אגב) של "עלית הערק", ומתחילים לתת כבוד לאניסים נוספים, כמו פרנו, פסטיס ואפילו האבסינת הצרפתיים, הסמבוקה האיטלקית, האוזו היווני והראקי הטורקי. בקיצור, הימים שבהם אניסים היו מוקצים מחמת מיאוס או נחשבו למשקאות של גורמים פליליים וחובבי סרטי בורקס בגופייה, הסתיימו.
הראקי, אגב, זוכה לאחרונה לתשומת לב גדולה מהרגיל, בין בזכות דבוקות התיירים שטועמים אותו בקלאב בטורקיה ורצים לספר לחבר'ה, ובין בשל הרנסאנס הקטן שזוכה לו האוכל הטורקי בישראל. אבל מה זה משנה. אוהבי האניסים מרוויחים. ומי שלא? כמו שאמר ערפאת, חובב ערק ידוע: שישתה מהים של עזה.
הוויכוח על המצאת משקאות אניס הוא אחד העתיקים בעולם. יש מי שטוען שהראשונים שגילו את השמחה באניסים היו היוונים, לפני כ-3,000 שנה . אלה הוסיפו את פירות צמח האניס (Pimpinella anisum), שעברו אידוי שמיצה מהם שמנים ארומטיים, למים החשודים כמעבירי מחלות, כדי שיהיו מסוכנים פחות לעיכול וכדי להרחיק טעמים מעופשים.
ככובשים אמיתיים, הם גם הותירו את המסורת אצל העמים שכבשו, כך שבמאות הבאות הפכו משקאות האניס למעין הגדרה עצמית לעמים היושבים באזור, כל אחד והתזקיק שלו. אחרים נשבעים שהראשונים שלגמו אניס היו הבבלים, שהוסיפו את שמן האניס לתזקיק ענבים ניטרלי.
בין שאתם מאמינים לצ'יזבט הראשון ובין לשני, התוצאה זהה: נוזל שקוף האוחז בארומות מתקתקות ומשקה בעל אחוזי אלכוהול גבוהים. האניסים נחשבו
משקאות האניס היום שומרים על אותו עיקרון עתיק, אבל במתודה מודרנית: הבסיס תמיד יכלול צמחי אניס ודגנים או ענבים ומספר זיקוקים דודיים, כמיטב המסורת הישנה והטובה. יש מי שמשרה את השמנים באלכוהול לפני תהליך הזיקוק, ויש מי שמוסיף אותו רק במהלך הזיקוק הדודי.
כך או כך, את כל האניסים מומלץ לשתות בנטורל. כלומר, עם קרח ומים בצד (פרפקציוניסטים אמיתיים יטענו שמים מינרליים, אבל באמת לא צריך להגזים). תוספת המים מעניקה לכל אניס צבע לבנבן, תוצאה של מהילת אחוזי האלכוהול במים.
בהקשר של הערק, הראשון שנתייחס אליו היום, אין מה להרחיב. כולם מכירים, יודעים ויכולים לזהות את הריח מקילומטרים. הערק (זיעה, בערבית, על שם תהליך המיצוי של הפרי, או עיראק, על שם הארץ שבה הומצא המשקה), טבעי לאזור המזרח התיכון לפחות כמו סכסוכים גיאופוליטיים. בסיסו הוא שמני צמח האניס וזיקוק דודי, אבל בניגוד לחוקים המחמירים לייצור יין בצרפת, למשל, אף אחד לא קבע חוקים לדרך הנכונה לייצור ערק.
הלבנונים, אנשים שלמדו כמה מתודות אלכוהוליות כשבילו בכפוף לשלטון צרפתי, שכללו את הכנת הערק לכדי אמנות. ערק זחלאווי, שידוע כיום כקריטריון לאיכות, קבע סטנדרטים חדשים בתחום: הוא עשוי מענבים מזן עוביידה, עובר שלושה זיקוקים דודיים במזקקות אלמביק (כמו שעובר קוניאק, למשל) ובשלב הסופי מתווספים אליו מים ושמני אניס. ועדיין, לא מעט סוגי עראק מיוצרים מגפת או מאלכוהול ניטרלי בתוספת צמחי אניס ובהרבה פחות קפידה. הם כמובן גם הרבה יותר זולים.
בשנים האחרונות המשקה עובר רנסנס בישראל, והופך לדרינק שלא מתביישים בו. במקביל, קיימת התעוררות למותגי ערק איכותיים, כמו טומא המעודן יותר (50 שקל בחנויות אלכוהול) וקאפראיה האיכותי, שמזכיר בטעמו רמזים לגראפה (144 שקל ).
ועדיין, מי ששותה את הערק שלו עם אשכוליות, יכול להמשיך ולשלם פרוטות על החוויה. עוד משהו שכדאי לזכור: כמו שמישהו אמר פעם, "ערק הוא כמו גבר מזרחי. כיף איתו, אבל ברגע שתסתכלי למקום אחר - תחטפי את הפצצה". בקיצור , תעשו לעצמכם טובה, ואל תערבבו אותו עם כהלים אחרים.
מתכון למוחיטו לבנטיני
נא להמתין לטעינת התגובות
