דם ,יזע וזוועות
"אופנת כושר", יש דבר כזה בכלל? כדי לענות על השאלה הטריקית הזאת נשלחה גבי ב ר-חיים לשזוף את עיניה במתאמנים המפארים את מועדוני הספורט. היו טייטס, היו גוזיות, נרשם מאמץ כביר. להלן המסקנות
ולא שאני מערערת לרגע על הדומיננטיות של תת התרבות שצמחה לנו מתחת לכרס: בישראל של 2008 אנשים עושים ספינינג, מותחים איברים ביוגה ומתישים את שרירי הקיבורת על כל מכונה מזדמנת. כשמוסיפים לזה את פקטור ההזעה ואת הנטייה הישראלית לאנטי סטייל, קשה לראות איך צומח סגנון אמיתי מתוך המאמץ הזה.
אחרי הכול, כאן זה לא אל-איי וקיטון הכושר השכונתי הוא לא ממש המקום לעשות דאווינים. והאמת? טוב שכך. ההחלטה לעשות ספורט מתישה מספיק כדי לא להכניס לתוכה קטגוריות מרושעות של טעם טוב וסגנון אישי.
עם זאת, הרעיון שבין האופניים למשקולות מתחבא איזשהו סטייל אמיתי, הריץ אותי לארבעה מכוני כושר תל אביביים, כדי לבדוק האם קיימת כאן אופנת ספורט, או שכרגיל, מדובר בשמועות שמפיצים טיפוסים רופסים שספורט אתגרי בשבילם הוא חיסול מגש פיצה בשבע דקות. ובעצם, אמרתי לעצמי, מה יש לי להפסיד, חוץ מכמה קלוריות. בדיעבד, אם הייתי יודעת אילו מראות איאלץ לשאת, ייתכן שהייתי מעדיפה להחליף את החוויה בנמנום על הליכון מזדמן.
את נקודת הפתיחה להגדרת המונח אופנת ספורט סיפק עיתונאי האופנה של סגנון, איתי יעקב, איש המתנזר בקביעות ממכוני כושר אך מנגד, מכור לטעם טוב. "צריך להפריד בין בגדים שעוצבו בהשראת מקצועות ספורט לבין בגדים'מקצועיים' - לחדרי כושר, לריצה, לרכיבה על אופניים ולשחייה".
מה מבחין בין תפיסת הלבוש במכוני כושר כיום לבין זו של לפני עשר שנים?
"יש הבדל ברמת הבילוי: כולם הולכים כיום למכון כושר כמו למועדון חברתי. אנשים רוצים לראות ולהיראות והרבה פעמים גם לחפש. בהתאם לזה, הלבוש הרבה פעמים חושפני וסקסי יותר: גופיות צמודות בצבעי ניאון, חזיות. זה חלק מתרבות בילוי. בעיניי, אנשים שהולכים למכון רוצים להפגין את עצמם, זה מעין מופע של הגוף, אז זה מה שאני חושב שתראי. לגבי אופנה? אני לא בטוח".
הולמס פלייס עזריאלי נחשב בעיני יודעי ח"ן לאתר נופש נחשק, בו מזיעים בכיף סלבים וטיפוסים שהפרוטה מצויה בכיסם. בכניסה הסטרילית תלויות גוויות של אביזרי לבוש, אותן ממשמשים הנוכחים בשעמום. תכלס? התחושה שמדובר בהיפים והאמיצים של מכוני הכושר מתחילה להתחלף בחשד כי למעשה מדובר באחוזת ראשונים במסווה ספורטיבי.
למזלי, זוג פרגיות בחזיות ובשורטס בצבעי מסיבת אסיד שועטות פנימה, מסמנות את הדרך לאנדרטה של הטעם הטוב: חדר הספינינג. ועזבו את צחנת הזיעה ואת זעקות הוויקינגים של הרוכבים - הגיהינום האמיתי של הספינינג הוא הזולת: משטרת האופנה המסתופפת בכניסה. וכאן השטן לא לובשת "פראדה". היא לובשת גוזייה ונעלי פקקים.
לזכותו של "הולמס פלייס" ייאמר שבכל חדר כושר קיימת קהילה כזו, רק שכאן מדובר באמת בתיאטרון אבסורד. הגעה לפתח החדר, בו ממתינות כבר כעשר נשים בוגרות, מלווה בעיקר במדידה מביכה של הנוכחות וסימון וי על הנדרש. הנדרש, אגב, כולל גוזייה וטייטס או שורטס - שחייבים להיות ממותגים ובעלי צבע זהה - וכן נעליים ממותגות, רצוי נעלי ספינינג
אומללה שהעזה לחרוג מהטוטאל לוק זכתה לצהלות דוגמת "כפרה, תגידי, באת לישון או באת לרכב?". המסקנה : הדיווש הסיזיפי לשום מקום אולי מעניק לפשיסטיות של הספינינג שרירי תאומים מברזל, אך גם טעם אופנתי אכזרי לאללה. לגבי חריגות פיזיות, אגב, הבנות יותר סלחניות. כלומר, אם את מאובזרת במותגים הנכונים, הכול הולך. כרס של נהג משאית משתפלת מהטייטס? אין בעיה. הבלקון מכריע את החזייה? בכיף, כל עוד שילמת, עליו ועל החזייה, במשכורת חודשית.
הגברים באזור לא מעיזים לפצות פה. מצד שני, הם עוטים טייטס זרחני וחובשים מצחיות משונות, אז אולי באמת ראוי שישתקו. במלתחה אני נופלת על דינה, שאומנם עונה לקריטריונים האסתטיים של נשות הספינינג, אבל בניגוד לחברותיה גם מאומנת באנושיות. היא מספרת שהיא מסוגלת להוציא כאלף שקל על קניית בגדי ספורט, "כי חשוב לי שהם יהיו In, אסתטיים ויפים, בשביל שיהיה לי כיף".
תגדירי In, אסתטי ויפה.
"הרבה טייטס, טופים, בעיקר של'נייקי' ו' אדידס'. דברים שיהיו יפים על הגוף".
יש כאן תחושה שהנשים מתלבשות די דומה.
"באמת? לא שמתי לב. אולי כולן חושבות שיפה זה דומה? ".
" מישהו צריך להגיד משהו על הדבר הזה", מתפלצת הסטייליסטית ליאת אשורי ( " מעולם לא הלכתי לחדר כושר" ), לשמע התיאורים. "מה יהא על כל חסרות המעוף עם הסטים וגוזיית הספורט של'נייקי'? איך העולם שותק? ".
איך באמת?
"לא יודעת, אבל זו לא אופנה. כל אלה שקונות סטים מתוך קטלוגים וחושבות שהן מה זה טרנדיות, לא מבינות שהבגד צריך להתאים לבן אדם. סט זה לא טעם. הרי אופנה זה לעשות הכלאה: משהו מכאן, משהו משם, ואז זה מגניב. אני מתערבת איתך שהנשים שקונות סטים למכון לובשות גם בלילה פיג'מה ממותגת וגם ביומיום הן ילבשו סט מתוך קטלוג, אלא שאז אולי יקראו לו'דולצ'ה וגבאנה'. ועדיין , אין בזה שום אמירה אישית. לגבי טייטס וגופיות לגברים, אני לא מחליטה מראש. יש כאלה שנראים בזה טוב. אבל אם אתה לא מתאמן על הרגליים עדיף שתוותר, או שתיראה כמו דמות מקומיקס ".
קבלי שאלה רטורית: האם קיימת "אופנת כושר" ?
"לא. צריך להפריד בין אופנה שמושפעת מכושר למה שקורה בתוך המכונים. אז כן, כשאני מלבישה טאלנטים, למשל, הם אומרים לי לא פעם'אין לי מה ללבוש למכון'. יש טרנדים באופנת ספורט, בעיקר בהשראת האייטיז: מכנסי רכיבה, כובעים, חותלות, סווט שירטים גזורים; אבל כשאני מסתכלת על מה שקורה במכוני הכושר עצמם, הרוב עדיין מיינסטרים - נשאב מחנויות בקניון וממה שאנשים רואים בטלוויזיה".
בינתיים , חדרי הכושר הנוכחיים מתאמנים בעיקר על שעמומון. קוד הלבוש: נעליים יקרות אש ומגוון אייפודים המחוברים לחולצות דריי פיט (נגד הזעה). מעציב , אבל למרות שמדובר במקדש גוף יוקרתי, גברים רבים עדיין מתהדרים בטי שירטים מחוררות שזועקות "עד מתי אוגוסט) ('? " ובמכנסי טרנינג שראויים לניקוי פאנלים. וזה עוד לפני שהזכרנו את הבוקסרים ואת פורנו הספורט שמיטלטל מתחתיהם במסכנות. מנגד, היה יכול להיות יותר גרוע. למשל, הסיוט המכונה "גופיות". ב "הולמס" לא מאפשרים לזכרים לחטוא בפיגוע האסתטי, ומותירים את בתי שחיים המהבילים של אלו מחוץ לעין הציבור. ועדיין, מעניין זה לא.
אודי , מתעמל נוסף שמתערב בדיון ולבוש כמו המובטל בטיטו (כולל טרנינג מעוטר קליפות גרעינים סוררות), מנסה להסביר את הקסם שבלבוש למכון. מלאכה מעט קשה, יחסית להשקעה האפסית שלו. כפיצוי, הוא אוחז בזוג כפפות מבעיתות, שאמורות לפצות על שאר האסון, מניפולציה שחוזרת על עצמה בקרב רוב הגברים הסטרייטים. "המכון זה מעבר לספורט", הוא נואם. "זה גם כדי להסתכל על כוסיות וכדי שהן יסתכלו עליך. עכשיו, אתה רוצה שהן יידעו שאתה סטרייט. אז אסור להגזים בלבוש. בכפפות יש משהו גברי".
אם העניין הוא שיסתכלו עליך, למה אתה בטרנינג מ-92'?
" רק נרשמתי. עוד כמה חודשים אני אשדרג למכנסיים ספורטיביים. בינתיים אין לי כל כך מה להראות; אבל אני גם מסתובב ככה בחוץ, זה לא שאני מתבייש או משהו".
אז ככל שתפתח שרירים יבוא לך החשק לפתח סגנון?
"עם השרירים יבוא התיאבון. ככה אומרים, לא? אבל נראה אם אני אחזיק מעמד עד אז".
מכון הכושר "ביונד" בשינקין מאכלס מספר מקלות ארטיק חיוורים במראה הטרנינג הקלסי (סטרייטים, ברור) וגברים חטובי טורסו בגופיות צמודות וסטיילינג מדויק, הדוחקים משקלי עתק (הומואים, ברור). כאן , בניגוד ל"הולמס פלייס", אין איסור על גופיות. והגברים הנכלוליים סוחטים את הלימון הזה עד הסוף. מעבר לרוב המכריע, שנראה עם הפריט הזה כמו משולש הפוך (כלומר שהשפיץ כלפי מטה, כן? ), ישנם כמה שמצליחים להעביר את הפריט הזה באופן סביר. יחסית. אצל הבחורות, לעומת זאת, נרשם אותו סגנון אחיד שנראה כבר ב"הולמס". ובשתי מילים: אוף, סטים. גל, בחורה חמודה שארוזה באחד כזה בצבע כחול ניאון, מתנדבת להסביר אחת ולתמיד את הבחירה התמוהה הזו: "נוח עם זה, אולי כי אני רקדנית בטן וטוב לי עם הגוף שלי. גם אין כאן יותר מדי תשומת לב ללוק, כי הרוב הומואים. זה בשביל עצמי, לא בגלל האופנה".
בחזרה לסטודיו: לעומת בנות חדר הכושר והספינינג, מבט מהיר על מתעמלות הסטודיו ב"ביונד" - כמו גם במכון "פיור", השוכן ברחוב ברנר הסמוך-יזהה ניסיונות לסגנון אישי לצד אדישות אופנתית. ברוב המקרים מדובר בטייטס עם חריגות אישיות בדמות חולצות טי ממקורות שונים - מ"זארה", דרך "רליג'ן" ועד לחולצה של החבר שלי. "אני לובשת חולצות שאחר כך אפשר לצאת איתן", מודיעה יפעת, בחורה שארוזה היטב בחולצה בהדפס רוקנרול ובשורטס מנומרים. "מקסימום אני מחליפה מכנסיים. אני חושבת שבסטודיו לא עושים עניין מהלבוש. באת, הלכת. גם לא מבזבזים כסף על בגדים לאימון. קונים מדי פעם משהו שיכול לשמש גם בחוץ וזהו". מנגד , תמיד אפשר למצוא את המתאמצות לאללה: למשל, מישהי שמסתובבת עם אוברול סגול וצמוד לכל אורכו ומזכירה יותר מכול קונדום עצום ממדים או בחורות בגופיות רופפות, שנאלצות במשך כל השיעור לעסוק בבקרת נזקים. בנוסף, קיים גם מיעוט נשי שאימץ אל לבו השרירי בגדי אימון בגזרות נשפכות מבדים טבעיים ובמחירי רצח. עם יד על הרחם, אלו עדיין מעטות.
"עשיתי פילאטיס במכון בהרצליה פיתוח", מספר איתי יעקב. "בתור מי שגר דווקא בהרצליה קיפוח, ציפיתי שנשים וגברים יתלבשו באופן מוקפד ועכשווי - אבל לא תיארתי לעצמי כמה. בגדים של'דולצ'ה וגבאנה', ציפורניים ארוכות. מי עושה ככה פילאטיס? הן באות עם תיק של'לואי ויטון' או'שאנל', ואף פעם לא מזיעות. הדהימה אותי היכולת להתמתג במכון - זה מקביל לטעם הישראלי הנובורישי - הכול תמיד מוגזם. הכול אובר טרנד".
זו התפתחות?
"יש התפתחות גדולה דווקא באופנת היוגה והפילאטיס. יש היום מותגי נישה שמנסים להכניס אג'נדה רוחנית כזו או אחרת. ועדיין, בגד לא צריך להיות שיח פילוסופי. צריך להבין שבגד הוא בגד, בשורה התחתונה".
בעשר בלילה, שעה יפה לרביצה מול הטלוויזיה בחברת בירה ופחמימה מזדמנת, החלל הגדול בסניף אבן גבירול של "גרייט שייפ" עדיין רוחש מזיעים. אבל דווקא כאן, לצד ארסנל אסונות האופנה המוכר, נמצאו סופסוף סימני חיים המעידים על סוג של מודעות אופנתית. האוכלוסייה לא אמורה להיות שונה מאשר במכונים האחרים; אבל כאן, לראשונה, יש מי שעושה זאת בלי להזיע ממאמץ. לשמחתי, יש כאן הרבה פחות טופים וסטים, הזוועה הגדולה של המתאמנת הישראלית, ומעט פחות בוקסרים גבריים, שעליהם עדיף לא להרחיב. מיטל ונטלי, מאמנות במכון, מייצגות סגנון לבוש יותר קולי מהמאמץ האדיר שנדגם קודם לכן. "אני מוציאה בחודש כ- 800 שקל על בגדים למכון", מודיעה מיטל. "אבל אני לובשת אותם גם בחוץ. אני מאוד אוהבת דגמ"חים. טייטס אני לא אלבש. בכלל, סגנון יותר רחב, שנוח להתאמן בו. גם בלי טופים".
נטלי : "גם אני. לא אוהבת את המראה הזה של הבטן בחוץ".
ומה אנשים כאן לובשים בדרך כלל?
"קצת הפסיקו עם הפיג'מות והתחילו להשקיע. לספינינג עדיין לובשים את הטייטס והטופים, אבל במכון יש כבר התקדמות".
מיטל : "זה נע מסמרטוטים, בעיקר בוקסרים, דרך השקעה בנעליים ועד לטוטאל לוק של אותו מותג. אנשים אוהבים את זה. עכשיו התחילו כאן עם הרבה חולצות עם'אייפוד' (חולצות בעלות כיס ל"אייפוד" ועם לולאות בהן משחילים את חוטי האוזנייה, גב"ח) ובגדים של חברות גלישה".
את עידו קילפתי מאחד המכשירים. הוא חובב דגמ"חים, אופנה ( " הוצאתי החודש ( (2,4 שקל על בגדים למכון" ) ואללי , גם גופיות צמודות. למרבה הצער, הניסיון להסביר לזכרים בעלי שרירים למה גופיות הן משגה אופנתי נתקלות בחומה בצורה. אולי משום שמה שעבורי מהווה מתכון לאסון, עבורם הוא הצהרה אופנתית ייחודית. "גופיות זה קודם כול נוח. אני לא מבין את ההתנגדות לזה. אומרים שזה לא סטרילי, לא אסתטי, שזה מחרמן בחורות. אבל זה הכי טוב להרים איתן משקולות".
אז למה אתה מתנגד אופנתית?
"לטייטס! זה לא נוח, תופס את החבילה, חם לך ואתה מזיע. אני לא יודע למה גברים לובשים את זה. אולי כי הם הומואים. אני תמיד עם דגמ"ח. זה הכי נוח. יש כאן כמה מפגעים שלובשים בוקסרים בלי תחתונים, שהכול מתנדנד להם, או שהחריץ בחוץ. אבל אנחנו מנסים לטפל בבעיה. נעבוד על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
