איי, כרמלה: ביקורת מסעדה
התפאורה נהדרת, השירות סביר או יותר מזה, הראשונות מפתיעות מטריות ויש גם הבנה של שוק הירק המקומי, אבל ברגע שמטפסים שלב למנות העיקריות, שבהן כבר צריך להתגלות כתותח, אצל "כרמלה בנחלה" משהו מתפקשש
יש להם מה לחגוג. כתב "הניו יורק טיימס" הכתיר במאמר מופרך את תל אביב כעיר גסטרונומית עוצרת נשימה. גם מהגרי הפנאי המקומיים סימנו את העיר. ילדים, נשים וטף - קדימה הסתער. על חופי הים, על דיזנגוף הלח, על דוכני האמנות בגרוש וחצי בנחלת בנימין. תל אביב לא הופקעה כך מעולם מתושביה. הו, גזל אדמות.
במצב נפשי כזה גם האוכל מפסיק לנחם. למי יש כוח לשבת בעוד מסעדה לא מרתקת ולאכול אוכל בינוני. גם לרוב מסעדות הפועלים, כמו מעט הדוכנים הקורצים, קשה להתקרב. הן אינן מצטיינות במיזוג אוויר.
אחד מתאי המוח שעדיין לא נשרף בקיץ מעלה רעיון נשכח: בראנץ' שישי מאוחר ב"כרמלה בנחלה". יש שם דיל קיצי מעניין: 89 שקל לארוחה הכוללת ארבע ראשונות קלילות ועיקרית בנוסח עדות השקשוקה המשודרגת. אפשר להמיר את השקשוקות באחת ממבחר מנות תפריט - בעיקר דג ובשר - בתוספות תשלום של 25-15 שקל. גם קפה ואלכוהול אינם כלולים בעסקה.
ליצנים עקשנים ערכו מופע להטוטים למרגלות המסעדה. כמה קהל היה להם. הימלטות לתוך המסעדה הממוזגת לא הורידה את הדציבלים. קבוצת אנשים, אולי ועד בית, החליטה לקיים אספת דיירים קולנית לצד אחד השולחנות. המוטו: אני צווח משמע אני קיים. מזל שהייתה מרפסת. נעימה, מותרת עישון או דרינק מרגיע.
הדרך שנבחרה להתחיל את היום: אלכוהול מתקתק ומטשטש. ההימור: קוסמופוליטן (35 שקל) ורדרד, אחיד, מהודר, אבל דל באלכוהול. כדי להשיג אפקט נדרשה עוד כוס. בפעם הבאה: נא לחזק.
הגוף סירב להתאזן ובחירת העיקריות נדחתה. בינתיים הגיעה סלסלת לחמים מניחה את הדעת וכוס של גספצ'ו עם כדור גבינה רכה. הגספצ'ו הזכיר בלאדי מרי עצבני (טבסקו, טבסקו) ורק הקש שאב בקושי את הכדור הלבן.
בינתיים הגיעו לשולחן ארבע צלחות: סלט קצוץ של פטרוזיליה/ כוסברה/ נענע מטובל בעדינות ועליו שבבי יהלום של קשיו
צלוחית לבנה לא מסעירה (מה לכל הרוחות עושים שם הנבטים המטופשים. זעתר בר יבש היה מחדד את הגבינה המשעממת). גם מגדל של ירקות קלויים לא טיפס לשום מקום, למרות צימוק צובט של גבינת המאירי אי-שם בתחתית. מה רע לצרוב על גריל פחמים - חספוס, כרמלה, חספוס.
מבחוץ חדרו תרועות הילדים. כוס של מרלו צ'ילג (42 שקל) מאוזן, נעים ולא משתלט עזרה לבניית חומת ההפרדה עם המציאות.
לאחר התלבטות ארוכה נבחרו שני בראנצ'ים: מחבת תרד, עגבניות, ביצים, זיתים ירוקים וגבינת פטה ודג ברמונדי בסויה וסאקה (תוספת של 25 שקל). השקשוקה הראשונה הייתה דלה. העגבניות נותרו בעודן בחייהן ולא התמזגו עם המרכיבים האחרים.
הכיף של מחבת לוהטת הוא שכל המרכיבים פולשים זה לתוך זה, מיצי העגבנייה עוטפים את הירקות, החלמונים נשפכים בתוך המיץ האדום, הגבינה המלוחה מומסת לתוך מרק הטעמים, ואז הלחם עובד שעות נוספות. המחבת של כרמלה היתה שעוונית ופריג'ידית.
הדג היה מבחן מעניין. בסופו של דבר "כרמלה בנחלה" היא אחת המסעדות המוערכות בעיר, וזה הזמן לבדוק את לב המטבח. הבישול בסויה וסאקה גרמו לברמונדי, דג ברכות אוסטרלי, להיות לח ועסיסי. במובן הלא כל כך רע של המילה. דג מחמד. לא משהו ללקק את השפתיים, אבל גם לא לרטון על הטבח. נעים כזה. גם הליווי שמר על מצב רוח של מדיטציה: אורז לבן מרגיע ואסופת ירקות, ובכלל זה בוקצ'וי מעודן.
מסכן הברבונדי שמפילים עליו תיק כבד, אבל המנה הזו (ממיוחדי היום, אגב) מלמדת דבר אחד או שנים על מסעדות היוקרה בעיר. התפאורה נהדרת, השירות סביר או יותר, הראשונות מפתיעות מטריות ויש גם הבנה של שוק הירק המקומי.
אבל ברגע שמטפסים שלב, לעיקריות - שם כבר אתה צריך להתגלות כתותח, גם כמבצע וגם כנותן פרשנות על המנות המסורתיות - משהו מתפקשש. לא קריסה מוחלטת. ממש לא. מקום רביעי באולימפיאדה. כולם מוחאים כפיים, אומרים יפה-יפה, אבל חוזרים הביתה בידיים ריקות.
"כרמלה בנחלה", התבור 46, 5161417
נא להמתין לטעינת התגובות
