איך מבנה הנפש שלנו יוצר בעיות ראייה
יש לנו עין אחת חדה וחודרנית, יוצאת אל העולם, ועין אחת רכה ומהורהרת. איך הן יוצרות ביחד תפיסת עולם? האם לקצרי ראייה יש אישיות שונה מאשר לרחוקי ראייה? יואב אפטוביצר בודק אם אפשר להסיר משקפיים בעזרת עבודה רוחנית
אור לבן בוהק חדר לעיניה. פניו של רופא העיניים, עם קמטי החיוך בזוויות עיניו, נראו חדים וברורים. הבחורה, שכמעט ולא ראתה לפני הניתוח, הביטה נרגשת בשרטוטי העלים הירוקים שבחלון. אך כשהגישה לה האחות מראה, פרצה בבכי. "אני לא רוצה לראות, תחזירו לי את העיניים שלי!". הפנים הקמוטות שנשקפו מן המראה, העצב שנשקף מעיניה, גרמו לה לבכות.
את הסיפור האמיתי הזה שמעתי לפני שנים משמעון, המורה שלי ל'שיטת ימימה' והוא נשאר חרוט בזיכרוני. למדתי אז שהסכמה פנימית, או כפי שקוראת לה ימימה 'הסכמת הלב' היא תנאי הכרחי לשינוי. שרה עברה ניתוח כדי שתוכל לראות בעיניה, אבל שרה לא רצתה באמת לראות, לא הסכימה לראות את המציאות, כפי שהיא.
מהי 'המציאות כפי שהיא'? האם העיניים הן מראה ומה שאנחנו רואים זו ההשתקפות במראה? או שהעיניים הן ראי מסוג אחר, 'ראי הנפש'? האם יש קשר בין המבנה הנפשי שלנו לראייה שלנו? האם ניתן לתקן את הראייה שלנו באמצעות תיקון הנפש שלנו?
מדע המוח העכשווי מנפץ את האשליה של ראייה אובייקטיבית. "אין דבר כזה תפיסה טהורה של אובייקט בחושים..." אומר ד"ר אנטוניו דמסיו, נוירופסיכולוג ומחוקרי המוח הבולטים בעולם. דמסיו העמיד בעשור האחרון בסימן שאלה את ההפרדות הישנות בין חשיבה לרגש ובין נפש לגוף. אם חשבנו שהעיניים הן כמו עדשת המצלמה, המעתיקה את המציאות, בא דמסיו וקובע שאין לנו מושג בכלל איך נראית 'המציאות באמת': "אין תמונה של האובייקט שמועברת לרשתית העין ומשם למוח" אומר דמסיו. מכיוון שבני האדם בנויים ביולוגית בצורה דומה, הם בונים דימויים דומים של המציאות. כך התרגלנו להאמין לרעיון האשלייתי שאנחנו כולנו 'רואים' את אותה מציאות.
אם הראיה היא לא העתק של המציאות, אז מה אנחנו כן 'רואים'? מה שמגיע מרשתית העין זה רק חלק מהנתונים
קחו לדוגמה סצנה שבה מכונית דוהרת לעברכם. עולם שלם של התאמות גופניות מתרחש במהירות: הדימויים ברשתית העין משתנים במהירות כשהמכונית מתקרבת. בשביל שהעיניים יישארו בפוקוס, חייבת להיות התאמה בשרירים ששולטים בעדשות ובאישונים, בשרירים ששולטים בגלגל העין, והשרירים ששולטים בראש, הצוואר והעורף. מידע נוסף מגיע למוח מהרגשות והתחושות בגוף.
לכל תמונה שאנחנו 'רואים' מתלווה תמיד תגובה רגשית ותגובה גופנית שמתבטאת במתח משתנה בשרירים ובשינויי תנוחה. המידע שאנחנו מקבלים אם כן הוא גם דימויים מרשתית העין של העצם שנע לעברנו וגם תגובת הגוף-נפש כלפי העצם הזה.
בדימוי מעולמנו הדיגיטלי, לכל תמונה שאנחנו רואים, מצמיד המוח 'כתוביות'. הכתוביות האלו הן מתוך מאגר הניסיון המוטבע בנו ולכן, התמונות, שכל אחד מאיתנו רואה, הן תמיד תמונות סובייקטיביות. לא זאת בלבד, המסקנה המעניינת (אך לא כל כך מפתיעה את העוסקים בתורות הרוחניות) היא, שאנחנו יכולים 'לראות את המציאות' רק דרך תבניות שהוטבעו במוחנו, דרך 'משקפיים', שעוצבו בשלבים מוקדמים של חיינו.
התפיסה שהראייה שלנו את המציאות קשורה קשר בלתי נפרד עם רגשות, היא חלק מהתפיסה החדשה בחקר המוח, שלפיה, כשם שאין ראייה 'אובייקטיבית', כך גם אין חשיבה 'רציונאלית'.
כל הדימויים הנוצרים במוח ובכלל זה הראייה ומה שאנחנו מכנים מחשבה, באים תמיד, יחד עם תגובה גופנית ורגשית. לא די בזה, ללא הרגש, על פי מחקרים באנשים שמרכזי המוח הרגשיים שלהם נפגעו, נפגע לחלוטין תהליך קבלת ההחלטות ה'רציונאלי' ואם נרצה, נפגעת 'ראיית העולם' שלנו.
מחקריו של דמסיו מאששים את מה שהפסיכותרפיה הגופנית טענה, כבר בתחילת המאה הקודמת. וילהלם רייך, הפסיכואנלטיקאי שנחשב לאבי הפסיכותרפיה הגופנית, טען שיש קשר ישיר בין בעיות שונות בעיניים לבין חוויות טראומטיות בילדות המוקדמת. למרות זאת, בחוגי 'המומחים לעיניים' האופטומטריסטים, התייחסו לאמירה ש'העיניים הם ראי הנפש' כאמירה עממית בלבד, בעוד הם ממשיכים לטפל בעינינו, כאילו היו רק עדשות, מלוטשות יותר או פחות.
גם רוב המטופלים ממשיכים, מצד אחד, לדבר על 'העיניים כראי הנפש' ומצד שני להאמין שניתן לתקן את העיניים, בלי תשומת לב לגוף שאליו הן מחוברות ולנפש שהן משקפות.
בשנים האחרונות מתחילות להישמע זמירות אחרות גם במעוזי האופטומטריסטים. מחקר מרתק שפורסם לפני מספר שנים בעיתון אגודת האופטומטריסטים האמריקאים, חשף שאצל הסובלים מפיצול אישיות, אצל אותו אדם, יש מאפיינים שונים לחלוטין של העיניים, וזאת בהתאם לאישיות שהוא מציג באותו רגע. כשהוא מזדהה עם אישיות אחת עיניו פוזלות וכשהוא מזדהה עם האישיות השנייה הוא עיוור למחצה וזקוק למשקפיים בעלי מספר גבוה במיוחד.
את הקשר בין העיניים לנפש תוכלו לחוות באמצעות אחד מהתרגילים שפיתח צ'ארלס קלי, מתלמידיו של רייך ומטפל בשיטת בייטס לשיפור הראייה באמצעים טבעיים. קלי פיתח שיטת טיפול בפסיכותרפיה שהתמקדה במיוחד באזור העיניים. את התרגיל הבא רצוי לבצע מול אדם נוסף.
סיגרו עין אחת עם כף ידכם והתבוננו זמן קצר (עד דקה) בעינכם הפקוחה. שימו לב באיזה אופן אתם מסתכלים, האם זה מבט חודר, מבט רך, מבט נסוג, מבט מקבל, מבט שואב? האם זה מבט עצוב, שמח, כועס, מהורהר? אחר כך, סיגרו לזמן קצר את שתי העיניים. פיתחו את העין השנייה, התבוננו שוב. סיגרו את שתי העיניים לזמן קצר ופיתחו עיניכם. גם אם לא תעשו את התרגיל ורק תתבוננו בעיני האנשים הקרובים אליכם תוכלו לראות איכות שונה בכל עין ולהכיר כך יותר לעומק את האיכויות השונות של האדם.
כשתרגלתי את התרגיל הזה בסדנת ביוסינתיזה (פסיכותרפיה-גופנית) חוויתי כיצד כל אחת מעיני מסתכלת אחרת על העולם. האחת חודרת, ממוקדת, יוצאת החוצה אל העולם, השנייה מופנמת, רכה, מהורהרת. כשפתחתי את שתי עיני בסוף התרגיל חוויתי בעוצמה את המשמעות של חלקים שונים בנפש. לרגע, שתי העיניים, כל אחת עם מאפייני האישיות השונים, היו צריכות להתאים עצמן זו לזו. לרגע הציפה את כל גופי החוויה של התלכדות של שתי תמונות עולם לכדי תמונה אחת. מה שאנחנו מכירים בתוכנו לעיתים קרובות כקונפליקט פנימי, התבהר לי כשתי 'נקודות מבט' שונות.
כדי להבין כיצד קורה שהעיניים משקפות את הנפש צריך להתבונן במבנה האנטומי המורכב שלהן: סביב כל עין יש שישה שרירים. אנחנו משתמשים בשרירים כדי להזיז את גלגל העין בכיוונים שונים ובכדי לשנות את מיקוד הראייה. מתח בחלק מהשרירים יכול לגרום לקוצר ראייה או רוחק ראייה. לדוגמה, ישנם שני שרירים המקיפים את העין כמו חגורה. כשיש מתח מוגזם, השרירים האלו מתכווצים, לוחצים את גלגל העין, גורמים להארכתו וכתוצאה מכך נגרמת התופעה של קוצר ראיה.
על פי הפסיכותרפיה הגופנית, ליקויי ראייה מתרחשים בתקופות שבהן האנשים חווים מתח ביחס לסביבה שלהם ואינם רואים בבהירות, תרתי משמע. כשזה נמשך לתקופה ארוכה, שרירי העיניים מתקבעים במצב המתוח ומחזיקים את גלגל העין במצב שאינו במיקוד.
ההשפעה על העיניים יכולה להיות כבר מרגע הלידה. יצחק (שם בדוי), נזכר במהלך טיפול נפשי בחוויה של עיני אימו המתבוננות בו בהלם, עם צאתו לאוויר העולם. בעקבות הטיפול חקר את אימו והסתבר לו, מה שלא ידע במשך שנים, שאכן אימו ציפתה לבת ולא לבן.
עיני האם באות במקרה הטוב יחד עם הזנה ומגע. העיניים הן בעצמן סוג של הזנה מכיוון שהן מעבירות קבלה, אהבה, אישור שהכל בסדר. במקרה הפחות טוב, כשהאם לא מעבירה אהבה, אינה רוצה לגעת, להניק או שהיא מסתכלת בעיניים לא אוהבות, כשזה קורה, מזדחל לו הספק. כך נוצר פיצול בינינו לעולם: או שאני לא בסדר או שהקיום, כלומר אמא, לא בסדר.
ברוב המקרים, המסקנה שלנו היא שמשהו לא בסדר בי כילד. מכאן יכולות להתפתח שתי אפשרויות של קשר עין: אני נגד העולם או העולם נגדי. הראשונה היא נטייה לשפוט ולהשליך וקושי לראות את מה שקרוב אלי ומכאן מתפתח 'רוחק ראייה'. הגישה השניה של 'העולם נגדי', יכולה להביא לביישנות, קושי להסתכל לאחרים בעיניים, ונסיגה פנימה ומכאן מתפתח 'קוצר הראייה'.
אזור העיניים הוא הראשון שיוצר קשר עם הסביבה ולכן, אם העולם שאליו מגיע התינוק הוא קר, עוין ומפחיד, עשוי להתפתח באזור העיניים מתח כרוני, שיוביל לפגיעה בהתפתחות הראייה.
המשמעות היא שנפגעת היכולת לפרספקטיבה נכונה של הסביבה או אפילו של העצמי.
ההשפעות על הראייה הן לרוב בלתי מודעות. כך למשל מספר ד"ר מיכאל הלר, פסיכותרפיסט שוויצרי, על מטופלת שלו, שבילדותה אושפזה בבית חולים במשך כמה חדשים ויכלה לראות את הוריה רק דרך זכוכית עבה. חוויית הניתוק הטראומטי מההורים בבית החולים גרמה לכך שבבגרותה, מבט אוהב יכול היה להיחוות רק מרחוק....
על פי הנורמות החברתיות שלנו אנחנו לא ממששים, טועמים ומריחים כל אדם שאנחנו פוגשים... זו הסיבה, אומר יורי סלע, פסיכולוג קליני, שהעיניים הן אמצעי התקשורת המרכזי והן משקפות את דפוסי ההתקשרות שלנו. מאוריציו קגנולי, סוציולוג ומומחה לראייה טבעית והוליסטית, מתאר את דפוס יחסי האהבה אצל 'רחוקי הראיה':
"רחוקי הראייה אינם יכולים לראות טוב דברים קרובים. העיניים שלהם והנפש שלהם באופן מתמיד הולכים רחוק. הם מוקסמים מדברים ורעיונות כל עוד הם רחוקים. לכן הם נוטים להתאהב יותר בדימוי שיש להם מהאדם ופחות באדם עצמו. הם יכולים להביא לקשר הרבה פנטזיה אבל יהיה להם קשה להגיע לעומק בקשר, כלומר להיות ולראות מקרוב. הם יתפתו לעתים קרובות לברוח לעניין אחר, ומכאן יהיו בעלי נטייה לפלירטוט".
אז האם כל מי שמרכיב משקפיים משום שאינו יכול לקרוא אותיות מקרוב הוא פלרטטן? זו אולי מסקנה מרחיקת לכת. האדם מורכב מכדי להתאים בקלות להגדרות כאלו. עם זאת, הקשר ההדוק בין אופן הראייה שלנו לבין המבנה האישיותי יכול להסב את תשומת לבנו (ועינינו) למשמעות האישית של ליקויי הראייה בחיינו.
כדי להפוך את ההתמודדות עם 'ליקויי הראייה' לחלק ממסע רוחני כדאי קודם כל לשנות מינוחים. קוצר ראייה, רוחק ראייה ושאר מאפייני הראייה, הקרויים בפי הרופאים 'לקויי ראייה', אינן בעיות ואינן מחלות. כפי שראינו, הן חלק ממבנה האישיות של האדם, כלומר האופן שבו האדם רואה את הקיום ומגיב אליו ולפיכך כדאי להתייחס אליהן כ'דפוסי ראייה'.
העיסוק הנרחב בקוצר ראייה דווקא ופחות בדפוסי ראייה אחרים נובע אולי מכך שזהו דפוס הראייה הנפוץ ביותר בחברה המודרנית. זה נובע מכך שגם לתרבות, מעבר לחוויה האישית, השפעה על הראייה שלנו. בסין למשל, יש מעט מאוד בעיות עיניים, בטיוואן השכנה, יש בעיות עיניים הרבה מעל הממוצע העולמי.
בעוד שבמזרח הדגש הוא על התבוננות מדיטטיבית, במערב שמים דגש על ריכוז ומיקוד תשומת הלב והראייה במטרה. המיקוד המתמשך גורם ללחץ על העיניים. ההתרכזות המתמדת במה שלפנינו בזמן (מטרות שצריך להשיג) ולעולם לא ב'כאן ובעכשיו' יכולה להביא ל'רוחק ראייה'. זו אותה חוסר יכולת, המוכרת לנו בתרבות המערבית, להיות במגע עם מה שקרוב אלי בזמן ובמרחב.
"היפנים אומרים שכל המערביים הם 'ספוקו', לא מישירים מבט", אומר יורי סלע, פסיכולוג קליני, ממקימי תוכנית ההכשרה לפסיכותרפיה מזרח-מערב באוניברסיטת ת"א. "הם מסתכלים לך בעיניים ואומרים יש לך יותר לבן בעיניים. כולכם בראש, כולכם למעלה. אצלם, הם אומרים, האישון הוא במרכז העין".
בגישה הרוחנית, נתפס שינוי בראייה כמו הסרה של מסנן תפיסתי. הסרה של המסנן תביא לראייה אמיתית יותר של המציאות. כך למשל מפרש ההילר מרטין ברונפמן את דפוסי הראיה העיקריים:
קצרי ראייה עסוקים במידה רבה בתוכם ופחות במה שקורה בחוץ. האנרגיה שלהם מופנית פנימה.
לעומת זאת, אצל רחוקי הראייה, האנרגיה מתרחקת מהפנים לחוץ, מה שגורם בין היתר לכך שאחרים חשובים להם יותר מעצמם. עיוות הראייה, אומר ברונפמן, מבטא אי בהירות של הרצונות והרגשות בהתאם לצורת העיוות. בתורות הרוחניות העין הימנית (הקרויה העין של הרצון) מייצגת ראייה ברורה של מה שהאדם רוצה והעין השמאלית (הקרויה העין של הרוח) מייצגת ראייה ברורה של הרגש. מכאן, כשיש עיוות בראייה, יש עיוות באיזון בין הרצון לרגש.
חקר המוח מראה שאנו יכולים לראות רק דרך תבניות שעוצבו בילדותנו. אך בחקר המוח העדכני יש גם בשורה. למרות חוויות שעיצבו את אופן הראייה שלנו, ניתן ליצור במוח קשרים עצביים חדשים. ובמילים אחרות, יש לנו אפשרות לשנות. יש לנו אפשרות להחליט שלא להיות מכוונים על ידי תבניות העבר, מתוך מוכנות לראות דברים כפי שהם ולא דרך מסננים מעוותים.
רחוקי הראייה יכולים לכוון את האנרגיה המופנית בדרך כלל החוצה יותר פנימה ולדאוג לעצמם כפי שהם דואגים לאחרים. הם יכולים ללמוד לקבל בלי צורך לתת בתמורה או לדחות את הניתן - מתנות, רעיונות ואנשים. הם יכולים ללמוד לבטא את מי שהם באמת, לבטא רצונות ורגשות ולהתמקד פחות בדימוי החיצוני.
יואב אפטוביצר, מטפל בפסיכותרפיה באורינטציה גופנית, יוצר ומנחה סדנאות 'קולות נפש' - עבודה קולית ונפשית.
המאמר פורסם לראשונה באתר מהות החיים
נא להמתין לטעינת התגובות
