מיהודי ליהוהי: זהות יהודית בעידן הניו אייג'
הם נסעו להודו ודווקא שם התחילו להתחזק בתורה, ללמוד קבלה ולשיר סביב המדורה את שיר המעלות. אור זוהר בודק את ההגדרה העצמית החמקמקה של יהודי העידן החדש
העידן החדש הוא מושג שקשה מאד להגדיר אותו. בעצם, זה לא צריך להפתיע אותנו כל כך, שכן בעידן החדש זהויות והגדרות ישנות נפרמות, מתפוררות, ובמקומן עולות ומתגבשות זהויות חדשות ותובנות חדשות. בעוד שתופעת העידן החדש היא ללא ספק תופעה אוניברסאלית, בעלת השפעות מקליפורניה ויפן ועד להודו וטהרן, היא איננה פוסחת, בלשון המעטה, גם על הרובד השבטי-מקומי שלנו. העידן החדש, או ליתר דיוק - בעידן החדש, גם הזהות היהודית הולכת ונפרמת, הולכת ומתפוררת, ובה בעת, כמו באורח פלא, היא גם מופיעה מחדש, מתגבשת, נוצרת. כמו עוף החול - בגילגולים חדשים ומתחדשים.
מטרת השורות הבאות היא להציע שלוש הגדרות אלטרנטיביות, וליתר דיוק – משלימות, של המושג "יהודי", לאו דווקא מתוך רצון להכריע ביניהן, אלא יותר מתוך שאיפה לאפשר התבוננות הוליסטית וגמישה בשאלת הגדרת הזהות היהודית בעידן החדש. אבל קודם כל, ולפני הדיון הכבד, סיפור קצר.
לפני מספר חודשים התאספו באחד המושבים שבהרי ירושלים כמה חברים סביב המדורה לערב של ג'ימג'ומי ליל חביבים ונעימים. אחת מיושבי המדורה היתה לא אחרת מאשר א', מורתי האהובה, הרחומה והמסורה ללימודי הסנסקריט, שאותה לא ראיתי זה למעלה מעשור, עקב היעדרותה של זו ממדינתנו במשך שנים רבות (היא היתה בהודו) וגם, בעיקר, עקב היעדרותי שלי מעולם לומדי הסנסקריט (עברתי לצד של המקובלים).
לאחר שעברו כמה ג'ימג'ומים וכטוב ליבנו בגיטאר ובסיטאר וביין, החלה א' לשתף את יושבי המעגל במר גורלה. "אבוי לי", היא קוננה, "מה נהיה. כבר אי אפשר לשבת באף מקום ולשמוע צ'אנטיג הודי כמו שצריך. בכל מקום, כל השירים, הכל פסוקים, הכל עברית, הכל אדני אדני אדני. מה זה האדני הזה בכל מקום? מה קרה לבראהמה, לשיווה, לסיטה, לראמה, להנומן? איפה הסנסקריט? איפה ההינדית? מה זה? בכל מקום, מראש פינה ועד ראס השטן, כולם מתחזקים. כולם בקבלה, מה יהיה?"
מיואשת, פצחה א' בניסיון ללמד את יושבי המעגל את מילותיו של צ'אנט הודי מקודש ואותנטי. כמה מיושבי המעגל ניסו, בסבלנות, להתחקות אחר מילות המזמור הזרות והפתלתלות, אך לאחר מספר דקות של מאמצים, הניסיונות גוועו. ממקום אחר במעגל, מעבר למדורה,
אין ספק. השילוב בין השפעות הזרמים הרוחניים האוניברסאליים של העידן החדש ובין ההתעוררות הרוחנית המקומית-יהודית-קבלית-חסידית יוצרת עולם חדש שבו התכנים האוניברסאליים משפיעים על ההתעוררות הרוחנית היהודית וגם להיפך: התכנים היהודיים משתלבים בתופעה האוניברסאלית של העידן החדש.
מיהו, אם כן, היהודי המתחדש בעידן החדש? דווקא שלוש תובנות מסורתיות, שמקורן בסימבוליקה היהודית-קבלית עשויות לשפוך אור על השאלה העכשווית, הרלבנטית והמעט (או הרבה) טעונה הזאת. ולמה עכשווית, רלבנטית וטעונה? כי משום מה, גם לאחר כל ניסיונות האמנסיפציה, הנורמליזציה, הישראליזציה או האמריקניזציה של הזהות היהודית במאתיים השנים האחרונות, לאמירה "אני יהודי" עדיין יש קונוטציות מורכבות, רב משמעיות ולאו דווקא פתורות. הרבה יותר, לפחות כך נדמה לי, מהאמירה המקבילה "אני צרפתי" או "אני אוסטרלי" או "אני בריטי".
כי איכשהו, שאלת הזהות הזו, שהיא בעיקרה שאלה רוחנית-פנימית, נותרה קשורה בעניינים שבדרך כלל זוכים לפחות התעניינות בשיח של העידן החדש, כלומר בהיבטים כגון פוליטיקה, מעמד אזרחי, כסף, הישרדות, טריטוריה ודם.
התשובה המסורתית המקובלת ביותר כיום לשאלה "מיהו יהודי?" היא ההגדרה השבטית לאומית. על פי דרך החשיבה הזו, יהודי הוא צאצא, במובן הביולוגי-גנטי, להורים (ובעיקר לאמא) יהודים. למרות שההגדרה הזו היא במובן מסוים הפשוטה והישירה ביותר, ולמרות שמבחינת החוק הישראלי זוהי עדיין ההגדרה הקובעת, היא מוצאת אותנו, כלומר את היהודים של העידן החדש, נתונים תחת הגדרה שאינה מעניקה פתרון מספק והולם לכל שאלות הזהות שלנו. למה?
בראש ובראשונה, משום שבעידן הנוכחי ישנם יותר ויותר אנשים שנופלים, מכל מיני סיבות, בשטח האפור של ההגדרה הזו, כולל אנשים שדווקא כן רואים את עצמם באופן כזה או אחר כחלק מהסיפור, או מהזהות של העם היהודי – החל מהמהגר הרוסי או האתיופי וכלה בתופעת הסלבריטאים ההוליוודיים שלומדים קבלה. הקריטריון הביולוגי-גזעי, מעצם טיבו הוא מצמצם, הוא אקסקלוסיבי, ובעידננו החדש – הוא איננו נותן מענה לכלל ההבטים העכשוויים של שאלת הזהות היהודית.
מעבר לזה, הגדרת הזהות היהודית על בסיס אתני גזעי היא פשוט לא מספיק מעניינת. למרות תסיסות לאומיות כאלו ואחרות שעדיין מתרחשות בעולם, נראה שעוצמתו של הנראטיב הלאומי בעולם הולך ונחלש. בינינו ובין עצמנו – אפילו הסכסוך במזרח התיכון כבר מזמן איננו באמת (אם אי פעם היה כזה) סכסוך לאומי בלבד והוא הולך ומתגלה כסכסוך המורכב מהיבטים כלכליים, תרבותיים, אסטרטגיים-גלובאליים, וגם, מסתבר, דתיים ורוחניים.
למרות כל זאת, לא הייתי הולך בדרכם של אלו השואפים לבטל את ההגדרה הזו על הסף. אחרי הכל, גם למשפחתיות יש מקום וגם לשבטיות וללאומיות יש ערך. במובן הזה, גם לעיקרון זהות שהוא מעט בררני ואקסלוסיבי (אם איננו מגיע ממניעים גזעניים) יכול להיות שיק חיובי מסוים. אבל, הקריטריון הגנטי גזעי של הגדרת ה"יהודי" לא יכול להיות הקריטריון היחיד. למען האמת, מאז ומתמיד היו קיימים במסורת שלנו אופנים נוספים שבהם התייחסו היהודים להגדרת הזהות היהודית שלהם עצמם.
ההגדרה השנייה של מיהו יהודי איננה רואה את המונח "יהודי" כעובדה מוגמרת, אלא דווקא כעמדת מוצא, כפוטנציאל, כאפשרות. במובן הזה, היהודי כ"עם סגולה" איננו תכונה מולדת אלא תכונה נרכשת. "יהדות" איננה תכונה ביולוגית הבאה בירושה, אלא מידה רוחנית שאותה צריך לפתח, ושבה ניתן לזכות. רמז קבלי לעניין הזה ניתן למצוא בקירבה הרבה שבין האותיות המרכיבות את המילה יהודי: י-ה-ו-ד ובין האותיות המרכיבות את השם המפורש י-ה-ו-ה.
ההבדל הוא הבדל של אות אחת בלבד – ההבדל שבין ד' ו-ה'. חשוב לשים לב, שעל פי המסורת הקבלית ההבדל שבין ד ו-ה איננו הבדל של מה בכך. ראשית כל, מדובר בהבדל שבין אותיות עוקבות בא"ב. כלומר – בין ד ו-ה אין אלא מרווח אחד קטן. ומעבר לזה – בספרות הקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט, המרווח הזה, שבין ד' ו-ה' (אם נרצה – אפילו מבחינה ויזואלית שתי האותיות הללו דומות – ר' עם צ'ופצ'יק שנמצא פעם מחוץ לר' ופעם אחת אסוף מתחתיה) הנו מרווח משמעותי מאד.
ולמה? כי במסורת השמות והאותיות הקבלית האות ד' נתפסת כאות המסמלת דלות, מלשון עוני וחסר, ואילו האות ה' מסמלת את המלאות ואת הנוכחות האלהית בעולם. במיוחד בהקשר של ספירת מלכות, כלומר המידה האלוהית המתגלה בעולם והמכוננת את מימד המציאות הנגלית, שתי האותיות הללו מהוות סמלים לשני מצבים: מצב שבו האלוהות חסרה בהוויה (ד) ומצב שבו האלוהות ממלאת את ההוויה (ה). ומכאן להקשר שלנו: על פי התפישה הזו, יהודי אפילו אם נולד לשושלת של יהודים "טהורים" ורק דם יהודי זורם בעורקיו, צריך תמיד לשאוף להתקדם עוד צעד אחד, ולהפוך את מעשיו לסוג של גשר המגשר בין המרווח הקטן אך המשמעותי שבין האות ד' והאות ה'.
במובן הזה יהודי הוא מי שתמיד שואף להפוך מיהודי ליהוהי. כלומר – יהודי הוא מי שמנסה להפוך כל רגע ורגע לאפשרות שבה הד' הופכת לה' וההוויה מתמלאת באלוהות. על פי התפישה הזו, היהודי, היהדות, והמסורת היהודית מהווים סוג של פלפטפורמה, סוג של מצע, סוג של רפסודה, שבאמצותם ניתן לשאוף בכל דור ודור מיהודי ליהוהי. ברור שעל פי התפישה הזו משקלו של היסוד הביולוגי בהגדרה של מיהו יהודי נחלש (אם כי לאו דווקא מתבטל כליל): על פי התפישה הזו, כל מי שמקדיש את חייו לאתגר הזה, ללא קשר למוצאו האתני, כל מי שמזדהה עם הרצון הזה, להתמרת המציאות ממצב של יהוד למצב של יהוה הנו שותף כזה או אחר לזהות היהודית.
ההגדרה השלישית למושג יהודי, דומה במקצת לזו השנייה, אבל היא בעלת ניואנס שונה במקצת. ההגדרה השלישית מפרקת את המילה יהודי למילים הד יוי. במילים אחרות, יהודי הוא מי שבמחשבותיו, בדיבוריו, בתחושותיו, במעשיו, בגופו ובחייו מהדהדת האלוהות. בדומה להגדרה השנייה, גם זוהי הגדרה המשקפת יותר מצב תודעה נפשי רוחני הרבה יותר משהיא משקפת אמת ביולוגית, שבטית או גנטית. ההבדל הוא שההגדרה הזו היא מעט יותר נינוחה והיא משדרת קצת רוגע מההגדרה הקודמת, שבה היהודי הוא מישהו שתמיד רודף אחרי הפער החסר בינו ובין האלוהות.
בעוד שההגדרה יהודי-יהוהי עשויה לדרבן את האדם להתאמץ ולשאוף לקראת טרנספורמציה, ההגדרה של יהודי מלשון הד-יוי אומרת לאדם: תירגע חמוד. אלהים כבר כאן, הטרנספורמציה מתרחשת מאליה, או כמו שנאמר בסוף ספר קוהלת: כי "כבר רצה האלהים את מעשיך כי זה כל האדם". כל מעשינו, הגדולים והקטנים, הטובים והרעים, אינם אלא הד של ההוויה, וכל מה שעלינו לעשות הוא ללמוד לשים לכך לב. במובן הזה, ההגדרה הזו יכולה לחיות בשלום גם עם ההגדרה הראשונה. היא איננה שוללת את האפשרות שישנו שבט מסוים, משפחה מסוימת, שבמשך דורות לומדת לראות את קיומה כהדהוד הוויית האלוהי בעולם.
האם אנחנו באמת כאלה?
אילו מההגדרות הללו היא הנכונה יותר?
אילו מהן תעמוד במבחן המציאות והזמן בעידן החדש?
ימים יגידו. נחיה ונראה.
נא להמתין לטעינת התגובות
