אפשר ללכת לים בלי בגד ים: אורנה שפרון למדה לשחרר
כמה קלים יכולים להיות החיים כשנפרדים אפילו לשעות ספורות מכל מה ש"צריך", מכל מה ש"אי אפשר בלעדיו", מכל הביטחונות שאני נושאת עימי לכל מקום כשאני יוצאת עם הילדים
השעה היתה כבר שבע בערב כשהחלטנו ללכת לים. זה היה אחרי יום ארוך של תכניות שהתבטלו. שעה קלה אחרי שיצאנו מהבית בבוקרו של היום הזה, הודיעו לנו שהפגישה התבטלה, אבל לא יכולנו לחזור הביתה כי אחריה כבר קבענו פגישה נוספת. ככה המשיך היום הזה, מביטול לביטול של ביטול, כשברקע עומדת ההבטחה לילדים שנלך לים.
בשבע בערב, כשהשמש עומדת לשקוע, יצאנו לכיוון הים במטרה לטייל קצת לאורך החוף. לא עברו שלוש דקות מרגע שעמדנו על החול הלח והילדים כבר היו בתוך המים. הספקתי להציל מכנסיים של אחד מהם, וחולצה של השני. אחד נכנס עירום, השני במכנסיים. השלישית קיפצה בבגדיה בין הגלים, משתדלת לא להירטב.
למזלי הרב, לא הספקתי לומר לילדים את כל מה שעבר לי בראש: "אל תיכנסו, אין לנו בגדי ים, וגם מגבות אין לנו, ובכלל, השמש עוד רגע שוקעת ויהיה לכם קר, נלך שוב לים בשבוע הבא ואז נתארגן מראש...". רציתי להגיד את כל זה, אבל הם כבר נישאו בשמחה ובצחוק על גבי הגלים הקטנים שלקחו אותם בכל פעם מחדש אל החוף.
התרחקתי קצת מקו המים, חלצתי את הסנדלים והתיישבתי על החול היבש. כפות רגלי שקעו בתוך החול החם, וחצאית המשי שעטפה אותי התמלאה בחול. משהו ממצב רוחם של הילדים דבק גם בי. התבוננתי בהם והייתי נינוחה ורגועה. הנחתי לבעיות העתידיות שמילאו את ראשי לחלוף כלעומת שהופיעו. היינו שם שלושה ילדים ואמא אחת, שמש עגולה וגדולה רגעים ספורים לפני השקיעה, כמה עננים שהתחילו להאדים, שמים שצבע התכלת שלהם הלך ודהה, וים עצום וגדול שמימיו החמימים ולחש גליו עטפו את כולנו כמו רחם גדול ומיטיב.
כמה רגעים אחרי שהשמש שקעה, הם נאספו סביבי רועדים מקור. ניגבתי אותם בצעיף דק שהיה לי, כל אחד מהם לבש את פריט הלבוש היבש שנשאר לו. לזה שנרטבו המכנסיים קשרתי את הצעיף סביב המותניים כמו חצאית, והתחלנו לחזור הביתה.
כמה קלים יכולים להיות החיים, חשבתי לי, כשנפרדים אפילו לשעות ספורות מכל מה ש"צריך", מכל מה ש"אי אפשר בלעדיו", מכל הביטחונות שאני נושאת עימי לכל מקום כשאני יוצאת עם הילדים: בגדים להחלפה - שמא יתלכלכו, אוכל - שמא יהיו רעבים, מגבת - כדי להתנגב, בגדי ים - כדי לרחוץ בים, ועוד ועוד אביזרים נחוצים ביותר שאי אפשר לצאת בלעדיהם מהבית. כמה שמחים יכולים להיות החיים כשנענים להזדמנויות שהם מציעים בהסכמה. איזה מרחב עצום יכול להתגלות בשעה הקצרה שבין הדמדומים לשקיעה. כמה מעט אנחנו צריכים כדי ליהנות מרגעי חירות. כמה זה פשוט לילדים.
בכל פעם מחדש אני מגלה שאפשר. אפשר ללכת לים בלי בגדי ים ומגבות, אפשר לשנות את התכניות ולספר סיפור, אפשר לשחק בקמח, אפשר להכין עוגה עכשיו! אלא שכך אני נדרשת ליצירתיות – לשנות את התכניות שלי; לא לגמור את המשימה שהתחלתי בה עכשיו, אלא לדחות את סיומה למועד מאוחר יותר; להמשיך בשלי, כשאני יודעת שבסיומה של הפעילות שיזמו ילדיי, אצטרך לפנות כמה דקות לארגון וסידור אחריהם; לנצל את רגעי השקט והשלווה שנוחתים עלי בהפתעה למנוחה ממשית או לבילוי מועדף (קריאה למשל).
את הפשטות הזאת אני לומדת מילדי. הם עדיין לא שבויים של מה נכון ואיך צריך,
בדרכנו הביתה עברנו בטיילת. הגינה שם מוגבהת על ידי קירות אלכסוניים. אחד הילדים החליט שהוא רוצה לטפס על הקיר. כשראו השניים האחרים שהוא מצליח, הצטרפו אליו בהתלהבות. קולות של השבתת שמחה התחילו לעלות בראשי: "מה שחסר לי עכשיו זה שמישהו ייפול ויקבל מכה, אין לי כאן שום דבר כדי לטפל בחבלה". "שששש" אמרתי לעצמי, "שבי פה על אחת הטראסות ותיהני מהבריזה שבאה מהים". מיד צייתי לעצמי. התיישבתי, עצמתי את עיני והקשבתי לקולות הילדים. אחרי כמה עליות וירידות במורד הטראסות הם המציאו משחק: בכמה צעדים עולים עד למעלה ובכמה צעדים יורדים.
כעבור זמן מה הרגשתי שאני רוצה לחזור הביתה. ביקשתי מהם לסיים את המשחק, כדי שנוכל להתחיל לחזור. הם נענו בשמחה.
בדרך, אמרה לי בתי, הגדולה מבין השלושה: "אמא, את יודעת, היום ממש שיחקתי, כמו פעם כשהייתי קטנה. לא תמיד אני משחקת ככה, כי נראה לי שאני כבר גדולה וזה לא מתאים לי, אבל היום, אני לא יודעת למה, ממש שיחקתי כמו פעם וזה היה נורא כיף!"
אורנה שפרון, אם לשבעה ילדים, מראשוני החינוך הביתי בישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
