זה שיר פרידה
החיים בקטמנדו היו מלאי דילמות. ניסיתי למצוא את עמק השווה בין שליחות לתרמילאות, בין תיירות להתנדבות, בין מזרח למערב • תמר פריאל אורזת מזוודה ומשאירה מאחור 4 חודשי התנדבות בנפאל
כמו בכל פעם שהיה לי קשה בחודשים האחרונים, גם עכשיו אני מתכנסת למרפסת הזו. אני יושבת בה על מזרון ובין הקלדה להקלדה אני מביטה בהרים הירוקים, בבתים הצבעוניים הפזורים ביניהם באקראי, ובעננים שנעים ומשנים צורה בשמיים. זה עוזר להכהות את הכאב.
והיו גם כאבים בחודשים האחרונים, על המרפסת הזו. ההתנדבות שלי פה הייתה מורכבת ומלאת דילמות. ניסיתי למצוא את עמק השווה בין שליחות לתרמילאות, בין תיירות להתנדבות, בין מזרח למערב, בין חוץ לפנים, בין ארוך טווח לקצר טווח.
לא תמיד הייתי בטוחה היכן המקום שלי. אני מתנדבת פה אבל שייכת לישראל. אני מאמינה שעירי היא העולם כולו ושעליי לדאוג תחילה לעניי העולם הזה, ולא משנה היכן הם. אבל אני גם רואה את החודשים האלו כחופשה בין עבר של התנדבות בישראל לבין עתיד של עשייה חברתית בארץ.
אני מביטה בכל הלכלוך והדלות, בילדים ברחובות ובאנשים שחיים בזבל, וכל עצם בגופי רוצה לתקן את מה שהעיניים רואות, אבל לעיתים כל שריר בגופי רוצה לברוח הביתה ולחבק את המשפחה שלי. לפעמים הייתי מאוד עייפה.
הייתי רוצה לומר שתמיד יש לי תשובות לדילמות, לספקות ולסימני השאלה האלו, אבל אין לי. למדתי לחיות עימם ולנסות לפתור אותן כל פעם מחדש ובדרכים שונות, להתקיים עימם מבלי לתת להם לשתק אותי מלפעול ומלעשות.
ותוך העשייה, שיר אחד התנגן בראשי שוב ושוב, במשך ימים ושבועות, ונתן מענה מסוים:
ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים.
ואם תשאל איפה האושר,
האם בכלל איננו או שאולי
ישנו מעבר לים.
ואם תשאל איפה האושר,
אני אומר לך ביושר,
הלא כולם יודעים, הנה הוא שם.
ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים.
ואם האהבה איננה
לאן אלך ואבקשנה - תשאל,
אולי מעבר להר.
ואם האהבה איננה
לאן אלך ואבקשנה - תשאל,
אני אשיב וכך אומר:
ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים.
ואם תשאל היכן הפחד
והתוגה הלא נשכחת איפה
ואי מקום הכאב.
ואם תשאל היכן הפחד
והתוגה הלא נשכחת איפה
אני אשיב בכל הלב:
ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים.
כפי שלאה נאור כתבה במלותיה אלו – האושר, האהבה, התוגה, הפחד והכאב: הם נמצאים בכל מקום בו זמנית – בישראל,
אבל בשורה התחתונה, בסוף התהליך שעברתי פה: בין הגבולות שהמציאו בני אדם ועיגנו בשרטוט קליגרפי, עמוק מתחת למעטה השמות השונים שנתנו לשטחים בכדור הארץ – בו זמנית ובכל מקום יש בני אדם. ובכל מקום כולם אנשים.
"ואהבת לרעך כמוך", אומר הפתגם, ואני בוחרת לראות בכולנו רעים, שותפים לאותה חווית החיים. נהיה מטיילים, מתנדבים או תושבים, בישראל או מחוצה לה, בחוץ ובפנים, לזמן קצר או ארוך - אני חושבת שעלינו לפחות לנסות להיות טובים זה לזה. אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני מאמינה בבני אדם. אני מאמינה שאם נרצה, נחליט ונעבוד קשה – נוכל לשפר את העולם.
לפני שאני נפרדת מעליכם, אני רוצה לפנות אליכם הקוראים, תהיו מי שתהיו: הייתם רעיי והייתם שותפים לחוויה שלי, אתגרתם אותי ותמכתם בי, למדתי וקיבלתי ממכם הרבה.
תודה.
תמר פריאל שהתה בנפאל במסגרת התנדבות בארגון "תבל בצדק"
נא להמתין לטעינת התגובות
