ראשי » סגנון ופנאי » אוכל

קוק או ון בנוסח גבריאל גרסייה מארקס

ראש העיר, הכומר אנטוניו דל סקראמנט דל אלטר וטובאגה, המולאטית הגאיונה, מככבים בעלילה קולינרית סבוכה. רוצח, עלי תימין והוצאה להורג בפרק מתוך "המרק של קפקא" מאת הצלם הבריטי מארק קריק

 
1  עוף, בערך 3.5 ק"ג
800 גרם בצלים זעירים
2 בצלים בגודל בינוני
200 גרם בשר חזיר מעושן
2 גזרים 
5 שיני שום 
3 מקלות סלרי 
3 כרשות 
עלי מרווה אחדים 
שמן זית

למשרה:
2 בצלים בגודל בינוני
ענף רוזמרין
אגד תימין קטן
3 מסמרי ציפורן
זרעי כוסברה וחרדל
ענבות ערער
גרגרי פלפל אדום
1 ליטר יין אדום

האב אנטוניו דֶל סַקראמֶנט דַל אַלטאר קסטאנֵדה ישב בגן והתבונן ביום הגווע. החשכה הלכה והעמיקה, כבדה כחום היום, והוא ניסה לדחות ככל יכולתו את הכניסה אל תופת הבית. אבל הוא עישן כבר את הסיגר האחרון שלו, לא נותר עוד מה שיגן עליו מפני היתושים שאפפוהו, והוא נאלץ לסגת אל פנים הבית המואר באור גז.

האור במטבח סנוור אותו כשסגר את הדלת על מרחשת היתושים. הוא טפח על צווארו להרוג את אחד המסתננים המכונפים לפני שזה יחגוג על טרפו, והרהר בטקסי אשכבה. קודם לכן באותו היום ביקר אצל הרוצח פידל אָגוסטו סנטיאגו לשמוע את וידויו, אבל האסיר הודיע שלא הספיק להתכונן. סנטיאגו יאכל את סעודתו האחרונה בלילה הבא, ומכיוון שהנידון למוות סירב לקבל מזון מידי אשתו, נטל עליו הכומר את המשימה. הוא ריסס את החדר בקוטל חרקים והתחיל להשתעל.

בתחושת אשמה שלח מבט לעבר טובָּאגה, המולאטית הגאיונה שהכינה לו ארוחות ערב בחמש-עשרה השנים האחרונות. להתבונן בה במטבח היה תענוג שמנע מעצמו בשנותיו היותר תאוותניות, אבל מאותה תשוקה לא נותר אלא הבהוב קלוש שכל ניסיון להפיח חיים ברמץ החמים היה מכבה אותו. כשרחצה את ידיה חש צורך להשתין ויצא את החדר. מה שהיה פעם זרם רב עוצמה שהדהד בסיר הלילה כשעטת סייח דוהר הצטמצם לכדי זרזוף דל, שריח האמוניה העז שלו התחרה באדים שעלו מהביצה בשעת הדמדומים ומילא אותו תוגת בליה.

כשחזר למטבח היתה טובאגה עסוקה בהכנת המשרה שבה יטבול התרנגול, הנוקשה בעופות, יומיים תמימים. "זה בשביל פידל. המשרת של הסורי הביא היום את התרנגול." הכומר התיישב וחשב על המשימה שמצפה לו בבית הסוהר, אבל הרעש שהקימה טובאגה בקצצה את העוף החריד אותו ממחשבותיו. כל אימת שהנחיתה את הקופיץ זעה שמלתה ותווי גופה התבלטו קצת יותר. היא שמטה את הראש לתוך דלי והאב אנטוניו חש דקירה חריפה בעורפו, לפני שהנחית את ידו והרג את השריד האחרון למצור הקודם.

טובאגה פרסה שני בצלים והוסיפה אותם לתרנגול בסיר. היא כיסתה את חלקי העוף ביין, ובזמן שהם טבלו בנוזל האדום כדם, הוסיפה גם את ענבות הערער, זרעי הכוסברה והחרדל, גרגרי הפלפל, הציפורן והתימין. היא הניחה את הסיר במזווה המצופה שיש, המקום הקריר האחד בבית, שאליו נהג האב אנטוניו לפרוש אחר הצהריים כשהחום בלתי נסבל.
"מתי יהיה האוכל מוכן?" שאל.
"צריך לתת למשרה לעבוד ארבעים ושמונה שעות," השיבה טובאגה.
"אפשר פחות?"

היא הביטה בו, ועיניה היו כשקדים זהובים. "לעוף כזה?" והוא ידע שאי אפשר. התרנגול היה מתנה מהסורי. הוא היה ידוע בשם אל חַגוּאָרֶסִיטו, היגואר הקטן, והיה המוצלח בעופות הלוחמים של הסורי. הוא הכניס לבעליו הון קטן, והעלאתו קורבן היתה סימן לחוב שחש כלפי הנידון למוות. הכומר העלים עין מההימורים ומשפיכות הדמים הכרוכים בקרבות התרנגולים, אבל ידע על המוניטין של אל חגוארסיטו די הצורך להבין. "אדבר עם ראש העיר בבוקר."

האב אנטוניו קם כדרכו בחמש והתלבש בחושך. בחוץ התאמץ השחר להתעורר שעה שהכומר עשה את הדרך הקצרה אל הכנסייה. הענן הטורף ירד עליו שוב והוא כיסה את ראשו בברדס גלימתו ומיהר למצוא מקלט באולם התפילה. כשהגיעו המתפללים הביא אתו כל אחד מהם את צערו שלו, ריקנות שגימדה את חלל הכנסייה. האיש ששנתו נודדת כבר היה שם; לפי השמועה הוא לא ישן זה שבעים וחמש שנים, חוץ מאשר בזמן המיסה. שנייה באה אישה שאיבדה לא מזמן את בנה השני, שכמו את הראשון גם אותו נשך כלב נגוע, אלא שלפני שהגיעה המחלה לשיא אלימותה הקדימה והרעילה אותו. אחרונת הבאים היתה אשתו של הנידון למוות. הכומר דיבר בלי להאמין בדבריו והמיסה היתה קצרה. בהזדמנות הראשונה שיכול היה להסתלק, התעכב ליד אגן הטבילה להרחיק ממנו תיקן, ופנה ללכת לעבר ביתו של ראש העיר.

כמו בובת תיאטרון שחוטיה מחשבים להיקרע בכל רגע, העיר רחשה. צמד תוכיים שחורים עפו מעל ראשו והכומר החיש את צעדיו. ילד הגיח ממחסה זמני על גדת הנהר ויילל אל הירח; הוא צחק לבדיחתו והכומר הצטמרר. בהמשך דרכו עקף משפחה שנראתה כאילו היא דוחפת את כל מיטלטליה בעגלת יד. ילדה קטנה צעדה

בראש בהילוך חגיגי, נושאת אגרטל של אדמוניות שחורות, וילד שהלך במאסף של החבורה המשפחתית החזיק בידו כלוב ובו יונה צחורה.

ראש העיר ישב לבוש למחצה וכתפות מכנסיו על כתפיו החשופות. אשתו לא בירכה את הכומר לשלום אלא רק מזגה בשתיקה קפה לשני הגברים, משקיפה מן הצד בעיניים מוקפות טבעות שחורות. "השבח לאל," אמר ראש העיר. "עוד שעתיים עד שנתחיל להזיע שוב."

"אני זקוק לדחייה של ההוצאה להורג," אמר הכומר בלי להרים את עיניו מספלו.
"לא בא בחשבון. החיילים כבר בדרך הנה. הם יגיעו מחר."
"הוא ביקש קוק או וֶן וצריך בשביל זה יומיים הכנה."
"אז זה נכון שהסורי שחט את אל חגוארסיטו?"
"אל חגוארסיטו רובץ בסיר אצלי במטבח."
ראש העיר הצטלב. "אי אפשר לבשל אותו עוד היום?"
"טובאגה אומרת שזה יהיה פשע כלפי שמים. אסור לנו לתת לפידל אגוסטו סנטיאגו סעודה אחרונה מבושלת למחצה."

ראש העיר לא רצה בשום פנים לאכזב את האב אנטוניו או את הנידון למוות, שהיה בזמנו גדול השֵפים באזור. הוא לגם מן הקפה שלו ויצא למרפסת. "אם אסכים, זה מרוב כבוד ליגואר הקטן, לא מאהדה לפידל סנטיאגו." האב אנטוניו ידע שהשיג את מבוקשו.
"תבוא למיסה ביום ראשון?" שאל הכומר כשעמד לצאת.
"תתפלל בשבילי, אבי."

זהבן נשא קולו בשיר שעה שהכומר פנה לעבר הכלא. פידל סנטיאגו ישב והימר יחד עם שומריו. אחד החיילים הפסיד את סוסו לאסיר. בית הכלא היה אפוף עשן טבק והכומר השתעל. כשמסר האב אנטוניו לפידל את החדשות, נאנח הנידון למוות אנחה עמוקה. "תגיד לה לא לשכוח את המרווה, אבי, רק כמה עלים."
האנשים חזרו להימוריהם והכומר יצא אל החום המתגבר.

בערב ההוצאה להורג ישב האב אנטוניו במקומו ליד השולחן והניח עליו את חשבונות הכנסייה. טובאגה הצטלבה, הוציאה את חלקי היגואר הקטן מהמשרה והניחה להם להתנקז. במחבת חיממה את שמן הזית והוסיפה לו את הבצלים הקטנים, שלמים. היא קיצצה את החזיר המעושן לחתיכות קטנות והכניסה גם אותן למחבת. בתוך הזירה האחרונה הזאת סידרה עכשיו, לאט ובהקפדה רבה, את חלקי היגואר הקטן. הם רחשו בשצף-קצף למגע השמן הרותח. כשהזהיב הבשר, העלימה טובאגה את עקבות הטבח במשרה האדומה כדם ואל חגוארסיטו נדם לעד. היא קיצצה את הגזרים עד דק, שדיה מנתרים קלות כל אימת שלהב הקופיץ הכה בקרש החיתוך. את שיני השום השאירה בקליפתן היבשה כנייר, כגלמים של פרפרים שלעולם לא יצאו לאוויר העולם. היא זרקה אותן לתערובת ואז הוסיפה את הסלרי, הכרשה והתבלינים. היא כיסתה את המחבת, האש שלחה אצבעות מגששות אל תחתיתה שהמשיכה לעמוד על חום בינוני עוד שעה בערך. מבלי שנגע בחשבונותיו, עצם האב אנטוניו את עיניו ושקע בסייסטה ואילו טובאגה נשארה לעמוד על המשמר לבל תיבש המחבת, מוסיפה לה מדי פעם נוזל מן המשרה.

בבוא העת הוציאה טובאגה את נתחי אל חגוארסיטו מן הרוטב. האב אנטוניו הקיץ בבהלה. "תמשיך לישון. אני אעיר אותך כשהוא יהיה מוכן," אמרה טובאגה.
"חלמתי שהאוכל מורעל ושכיתת היורים, שטרפה נגזל ממנה, לקחה אותי במקומו."
"אולי הם עוד יגיעו אליך."
טובאגה סיננה את הרוטב, ואחרי שנגעה בנוזל וליקקה את אצבעה, הוסיפה מלח והמשיכה לחמם. כשהגיע לצמיגות הרצויה לה החזירה את חלקי התרנגול לנוזל והוסיפה את עלי המרווה. כעבור רבע שעה העירה את הכומר במבטה. "התרנגול מוכן," אמרה, ובהבחינה בפחד שעלה מתנועותיו בקומו הוסיפה: "אני יכולה להביא לו את האוכל, אם תרצה."

"את תוכלי ללכת אחר כך, אבל קודם אשמע את וידויו. הוא לא יאכל לפני שיטהר את מצפונו." והאב אנטוניו לקח את התבשיל ויצא אל חום הערב. טובאגה התבוננה בהולכו וראתה את הענן הטורף יורד ללוותו בדרכו: היתושים יזללו עד הגיעו אל בית הכלא.

המרק של קפקא - הספרות העולמית בארבעה עשר מתכונים. כתב ואייר מארק קריק. תרגום דן דאור, הוצאת עם עובד

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...