פרשת מטות: ג'נוסייד בשם האלוהים
משה עוד יותר אכזרי מפרעה: באקט שמזכיר את הזוועות ההיסטוריות שנעשו ליהודים הוא מורה לטבוח בבני מדיין, כולל נשים וילדים, והכל בשם שמים. פרשת השבוע של אביתר שולמן
סיפור אמיתי שקרה: העם העברי מחליט להתנקם בבני מדין. האלוהים זועם על העובדה שאחד ממלכי מדין ביקש לקלל את בני ישראל, ובעיקר על כך שבני ישראל חיזרו אחר בנות מדין, חיזור שגרם להם להשתתף בפולחן לאלים המדיינים. משה, המנהיג הרוחני והצבאי של עם ישראל, מגייס שנים-עשר אלף לוחמים מובחרים (אלף מכל שבט מלבד לוי), המתבקשים לתפקד ככוח עילית שיבצע את משימת הקרב. הכוח יוצא לדרכו ומגשים את מטרותיו בהצלחה מסחררת. אנשיו הורגים את חמשת מלכי מדין יחד עם המכשף בלעם שהתבקש לבצע את הקללה. הכוח ממשיך והורג את כל הגברים המדיינים, ושב הביתה עם שלל עצום – כל הנשים והילדים, מאות אלפי בהמות, ורכוש רב אותו הם בזזו.
הלוחמים עמוסי הביזה והשלל חוזרים אל הציבור ששלח אותו, ומתקבלים על-ידי מנהיגיהם משה ואלעזר הכהן. תגובתו של משה מפתיעה ביותר - משה "קוצף" על הלוחמים על כך שהם לא הרגו את כל הנשים! הוא מורה לגיבוריו לשוב אל מלאכת הקטל ולהרוג את כל הנשים שידעו גבר, ואת כל התינוקות הזכרים. הוא מרשה ללוחמים להחיות את "הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" (למעשה הוא אומר "החיו לכם", ואני תוהה מה משמעות ה"לכם" בציווי זה).
אילו מחשבות עולות בעיני רוחו של הקורא היהודי הפוגש דברים אלו? האם דרכו של משה יכולה להניח את דעתנו ולבנו, או שמא היא מזכירה לנו את זוועות ההיסטוריה שכוונו כנגד היהודים? האם תיתכן הצדקה כלשהי לאופן בו מנחה משה את לוחמיו? בני ישראל טרם שכחו את הציווי המצרי להשליך כל ילוד עברי אל היאור, וכאן משה מראה שהוא אכזרי עוד יותר מפרעה. כל הגברים הבוגרים, הנשים, והילדים הזכרים מומתים. רק הילדות הקטנות זוכות להמשיך ולחיות, אולי כשפחות, כשהן נוצרות בלבן את האובדן האכזרי ואת הזיכרון של יקיריהן שהומתו בחרב ישראל.
יש בדברים יסוד קשה ביותר, בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת. על מנת לקבלם עלינו להניח כי משה והאלוהים שלו ביקשו למחוק את אחד ממרכיביו השחורים ביותר של הקיום, מרכיב שקשור אולי בזימה ובפיתוי שבעזרתו כבשו בנות מדין את בחורי ישראל. אך האם יש לנו איזושהי סיבה אמיתית להניח שזה אכן המקרה, מעבר לרצוננו להצדיק את דרכם ופעולתם של משה ושל אלוהיו?
יבוא מי שיאמר שאני מייחס חשיבות רבה מדי לאירועים שהיו אופיינים לאותה התקופה והתרבות. עם ישראל היה שבט אחד ממניין שבטי המזרח הקדום, ואירועים שכאלה שייכים לחוקי הלחימה של אותם השבטים. מדובר בעולם פרוע, קמאי ופרימיטיבי, שטרם גילה את כבוד האדם ואת ערכו. משה עשה את מה שהיה עליו לעשות על מנת לחזק את הקהילה שלו ולהבטיח את הישרדותה. הוא גם היה נבון מספיק לבנות כוח הרתעה שיפיח חרדה ופחד בליבם של עמי ארץ ישראל, עימם ידע שעליו יהיה להתעמת בקרוב. השיקולים שהנחו את משה היו נכונים לעולם בו פעל.
בעיני יש סכנה גדולה, כמו גם טעות יסודית, בקו מחשבה זה.
גישתו של משה בפרשה זו מדגימה קנאות דתית מה היא. בשם האלוהים הכל מותר, וכאשר הנביא מאמין שהוא מייצג את האל הוא מוכן גם להצדיק מעשי זוועה. יתירה מזו, כאשר יש איום על האל, עולה הרצון להגן על כבודו, כאילו שלאלוהים חסר כבוד.
סיפור זה מדגים גם את חוסר הבשלות של עם ישראל בהתמודדותו עם הכוח האלוהי אותו גילו אנשי הרוח שלו. מעוצמת החוויה – חוויה שיש בה אמת! - הם סבורים שמדובר באל כולי ומוחלט, האלוהים האמיתי. לכן הם סבורים שכל מי שסר מדרכו של אל זה חוטא לעצמו ולעיקר. זוהי בדיוק טעותו של הפונדמנטליסט, שמנסה להכריח את האחר לאמץ את הדימוי הקיצוני שלו את האלוהות, ומציע כי הדרך שהוא מבין שהאלוהים שלו מתווה היא היחידה הנכונה. הטעות איננה בכך שיש אמת בדברים, אלא בכך שסבורים שאמת זו היא האמת בכללותה. במקום לראות שמדובר בדרך טובה ואפשרית, מאמינים שהיא היחידה וההכרחית. מדובר בניצול אלים וכוחני של גילוי הכוח האלוהי. משה רבנו, מסתבר, היה לכוד באותה הטעות הרוחנית של חסן נסראללה.
הכאב הוא בעובדה שהפנאטים השתלטו על האלוהים. יש בעיה יסודית בתפיסה של האלוהות, שכן בני האדם משתמשים במושג זה על-מנת לדמיין שהאמת שהם רואים בלבם היא האמת הממשית לגבי העולם. הדימוי של האלוהות מאפשר לאנשים לומר שהם פועלים בשם האמת, מונעים על-ידי אמונה שהם מבינים את רצונו של האל המוחלט. במקום לראות בו-זמנית את יופיו ומוגבלותו של דימוי האלוהות, מנסים להפוך את האלוהים למזור לכל צרה ודורשים אמונה בכוחו המוחלט.
אינני מבקש לומר שאין ממש במושג האלוהים. ממש להיפך. אך האלוהים מקבל משמעות אמיתית בעיני אך ורק כאשר משחררים אותו מהעול המחייב אותו להיות אמת מוחלטת. האלוהים אותו נדמה בעיני רוחנו תמיד יהיה חלקי. אלוהים כולי אינו מן האפשר, שכן הוא זר לעולם השבור בו אנו חיים. דרך האמצע עוברת, אם כך, בין קיומו של האלוהים לשלילה המוחלטת שלו. אנו נזקקים למושג האלוהים על-מנת להתייחס לרמות העמוקות של ההוויה, לפנימיות שלנו עצמנו ולכוחה היוצר של ההכרה שלנו, כמו גם לכוחות קיימים בעולם שאיננו יודעים את טיבם. כאשר אנו מנסים להפוך את האלוהים לישות ממשית וכולית אנו חוסמים את פעולתם של כוחות חיוניים אלה.
גם אם אנו סבורים שיש חוכמה פוליטית בעמדתו של משה בנושא מדין (ואני בהחלט מפקפק בהשלכתה החיובית של האלימות כגישה אסטרטגית לטווח ארוך, כפי שטורי החדשות שבים ומעידים), אנו נדרשים לעדכן את הבנתנו את דמותו של משה. משה אינו רק איש רוח, הדובר העניו והצדיק של האלוהים. משה מתברר בסיפור זה כרב-אלוף עטור הישגים, ששיקולים קרים ומפוקחים מנחים את מבטו. הוא אינו רואה בני אדם, אלא רק את התמונה הפוליטית הרחבה. בדמות זו הוא חסר כל רגש, ואינו מותיר כל מקום בליבו לליבה המדמם של הילדה שאיבדה את הוריה ואת אחיה. קשה לראות באדם זה מופת אנושי.
גם הצדקת הרצח ההמוני משיקולים היסטוריים וחברתיים אינה צריכה לשכנע אותנו כי מדובר במעשה ישר, שביצע עם ישר בשמו של אלוהים ישר. אם זה אכן האלוהים, בהא הידיעה, אני לפחות הייתי מצפה ממנו שיאהב את ברואיו. את כולם וכולן, בלא יוצא/ת מן הכלל. אם זהו רצון האל, מדובר באל חולני וצמא דם, שאינו מכיר בערכו של הלב הפועם הגורם לאותו הדם לזרום.
האתיאיסטים בוודאי עולזים בנקודה זו, שכן הם סוברים כי טיעונם בדבר היותו של האלוהים פנטזיה פרימיטיבית מקבל תימוכין בדברי. אך אין זו כוונתי כלל ועיקר. האתיאיסטים מוצאים "אלים" אחרים להילחם בשמם, ובראשם האל של העדר האלוהים. לא ניתן לבנות עולם מתוך שלילה בלבד, ויש משמעות לקיום.
כיצד נבנה גשר בין האלוהים ובין השלילה שלו? השלילה היא הכרחית שכן אחרת אנו מנסים להפוך כמיהה שלנו למציאות. אך יחד עם שלילה זו, עלינו גם לאשר את האלוהות, שכן מושג האלוהות מאפשר לנו לדבר על מה שמעבר לכוחנו וידיעתנו ולהגדיר את המימד בו חיינו מלאי משמעות. האמצע הזה מושג כאשר נוטלים מהאל את המוחלטות שלו, ומבינים שהאל הוא אלוהים יחסי ואישי. במקום הזה נצדיק את משה המבקש לקרב את האדם אל מקומות עמוקים יותר שלו. יחד עם זאת, לא נקבל כאשר הוא מאבד פרופורציה ומצווה על רצח נפשע בשם אותו ה"אלוהים". יש אלוהים, למרות שהוא לא קיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
