ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » הגות

זיטקלה-סה: קולה של הרוח הגדולה

אני מעדיפה את מסעותיי בטבע מאשר את הדוגמה הנוצרית של המיסיונרים חיוורי הפנים. זיטקלה-סה, סופרת אינדיאנית בת שבט הלקוטה, כותבת על אהבה אינסופית ועל צרות האופקים של הדת

 
כשהרוח ממלאת את חזי אני אוהבת לשוטט להנאתי בין הגבעות הירוקות; לעתים, יושבת על גדת נהר המיסורי הממלמל, אני מתפעלת מהכחול הגדול שמעלי. בעיניים חצי-עצומות אני מביטה במשחקם השקט של העננים הגדולים מעל הצוקים הגבוהים שכנגדי, בעוד שבאזני מתנגנות המנגינות המתוקות והרכות של שיר הנהר. ידי שלובות בחיקי, הזמן נשכח. לבי ואני יושבים קטנים על הארץ כמו גרגר פועם של חול. עננים חולפים ומים מפכים, עם חום יום הקיץ הלבבי, מעניקים ביטוי רהוט למסתורין האוהב המקיף אותנו. בזמן שישבתי חסרת-מעש על גדת הנהר המוארת, גדלתי במעט, למרות שאין לראות זאת באותה הבהירות כמו אצל העשב הירוק בשולי הצוק מאחורי.

לבסוף אני שבה על עקבותיי בשביל הלא-ברור המטפס במעלה הגדה התלולה, ומחפשת את המישורים שבהם פורחים פרחי הבר של הערבה. הם, עם קטן ומופלא, משככים את נפשי בנשימתם הריחנית.

פניהם הנאות והעגולות בצבעים שונים משכנעים את הלב המזנק בהפתעה שמחה שגם הם סמלים חיים של מחשבת הכל-יכול. בעינו הצמאה של ילד אני לוגמת את שלל צורות הכוכב המשורטטות בצבעים עשירים על פני הירוק. כמה יפה המהות הרוחנית שהם מגלמים.

אני משאירה אותם להנהן ברוח, אך נושאת עמי את הרושם שהותירו בלבי. אני עוצרת לנוח על אבן המקובעת למרגלות גבעה הפונה אל מורדות הנהר. כאן ילד-האבן, שעליו מספרים ילידי-אמריקה, משתובב ומיידה את חציו הזעירים, קורא בחדווה כשברקים קטנים ניתזים מחודיהם. איזה לוחם דגול צמח ממנו, הוא שעמד במצור של המזיקים על פני האדמה עד שגבר על התקפתם המאוחדת. וכאן הוא קבור, איניאן אבי אבותינו, זקן יותר מהגבעה שעליה נח, זקן יותר מגזע האדם שאוהב לספר את עלילותיו המופלאות.

שזור בחוט האגדה האינדיאנית הזו על אודות האבן, אני תרה בשמחה אחר הידע המעודן של בני המקום שאפשר להם לזהות את קרבתם לכל חלקי היקום הגדול. אני הולכת בעקבות שביל עתיק אל עבר הכפר האינדיאני.

בתחושה שמחה וחזקה שהדברים הגדולים והקטנים כאחד עטופים בגדולתו, ושללא יוצא מהכלל לכל אחד הוקצב שדה אפשרויות משלו, נפשי מרוממת וטובה.

צהוב-חזה, מתנודד על גבעולה הדק של חמניית-בר, מסלסלת אישור מתוק שאכן כך בעוד אני חולפת על פניו. הוא מפסיק משירתו הצלולה-כבדולח ומפנה את ראשו הזעיר מצד לצד בעוד הוא מביט בי בחכמה כשאני פוסעת לאט במוקסינים שעל רגליי. אז שוב הוא מתמסר לשמחת השיר. מנפנף כנף ועף מכאן לשם, ממלא את השמים במלודיה המהירה והמתוקה שלו. אמנם נראה שחירותו רבת-העוצמה מצויה ברוחו הקטנה יותר מאשר בכנפו.

בהרהורים אלה אני מגיעה לצריף העץ שאליו אני קשורה כמו ילד לאמו הזקנה. בחוץ בא לפגוש אותי חבר בן ארבע-רגליים, מקפץ בדרכי בחדווה שלא ניתן לטעות בה. צ'ון היא כלבה שחורה ומקורזלת, בת-תערובת גזעית למהדרין שאני מאד אוהבת. נראה שצ'ון מבינה מילים רבות בשפת הסו, והיא תלך למחצלת שלה אם רק אלחש את המילה, למרות שאני חושבת שהיא קולטת בעיקר את האינטונציה של הקול.

לעתים קרובות היא מנסה לחקות את ההטיה העולה והיורדת של הקול שלנו למרבה השעשוע של האורחים, אך אזני אינה מסוגלת לקלוט את ההגיה שלה. אני מחזיקה בשתי ידיי את ראשה הפרוע ומביטה לתוך עיניה החומות הגדולות. האישונים הרחבים מתכווצים מיד לנקודות שחורות קטנות, כאילו הרוח הערמומית שבפנים רוצה לחמוק משאלותיי.

אני חוזרת לבסוף לכסא ליד שולחן הכתיבה שלי וחשה סימפתיה עמוקה לברואים-כמוני, מכיוון שאני רואה שוב בבהירות שכולם קרובים זה לזה. קווי הגזע, שהיו פעם אמיתיים עד כאב, אינם עתה אלה קווי המתאר

של הפסיפס החי של בני האדם. וגם כאן, אנשים בני אותו הצבע הם כמו קלידי השנהב בכלי מוזיקה, שכל אחד מהם דומה לאחיו אך שונה בגוון ובגובה הצליל. ואותם אנשים שבמשך זמן מה הופכים להד של צליל של אחר, דומים למשל על האיש הרזה והחולה, שצלו המעוות התחפש לאדם אמיתי ובא אל המאסטר הזקן בבקשה ללוותו.

עם חמלה לכל ההדים בתחפושת אנושית, אני מברכת את "המטיף הנוצרי הילידי" בעל הפרצוף העגום, המחכה לי. אני מקשיבה בכבוד ליציר כפיו של האל, למרות שבפיו מצטלצלים, למרבה המוזרות, משפטי אמונה צרת-אופק.

מכיוון שהשבט שלנו הוא משפחה אחת גדולה שבה כל אדם קרוב לכל האחרים, הוא פונה אלי –

"בת-דודה, באתי מתפילת הבוקר בכנסיה כדי לדבר איתך".

"כן?" שאלתי, לאחר שחיכה לדברים מפי.

הוא נע בכסאו ישר-הגב באי-נוחות ופתח: "בכל יום ראשון קדוש אני מסתכל בבית-האלוהים הקטן שלנו, ומתאכזב לא למצוא אותך. זו הסיבה שבאתי היום. בת-דודה, כשאני מביט בך מרחוק, איני רואה כל התנהגות לא-נאותה ושומע עליך רק דברים טובים, מה שמגביר אצלי את המשאלה הבוערת שתהיי חברה בכנסייה. בת-דודה, מיסיונרים טובים למדוני לפני שנים רבות לקרוא בספר הקדוש. האנשים האלוהיים הללו גם לימדו אותי שהאמונות העתיקות שלנו מטופשות.

"יש אל אחד שנותן שכר ועונש לגזע האנשים המתים. במדור העליון נאספים הנוצרים המתים בשירה ובתפילה בלתי פוסקים. בבור תחתיות רוקדים החוטאים בלהבות התופת.

"חשבי על הדברים הללו, בת-דודה, ובחרי להימנע מקללת אש הגיהינום!" אז השתררה שתיקה ארוכה שבה הידק את אצבעותיו השלובות ושחררן.

"מבעד לחרכי הצריף שלנו, יד מרושעת שלחה חבל עשב בוער, אבל מזימתו לא צלחה לו, כי האש כבתה והחבל הבוער נפל על הרצפה. היישר מעליו, על המדף, נח הספר הקדוש. זה שמצאנו אחרי שחזרנו ממסע בן כמה ימים. אין ספק שכוח גדול טמון בספר הקדוש!"

כשאני מסירה מעיני תמונות רבות, הצעתי ארוחת צהריים לאינדיאני המומר שישב דומם ופניו נפולות. מרגע שקם ואמר "בת-דודה, נעם לי עד מאד", צלצל הפעמון בכנסייה.

הוא מיהר אל דרשת אחר הצהריים. הבטתי בו חופז, עיניו מושפלות אל הדרך המאובקת, עד שנעלם כעבור רבע מייל.

המקרה הקטן הזה הזכיר לי מאמר מיסיונרי שהובא לתשומת לבי לפני ימים מספר, שבו פולמוסן "נוצרי" העיר על מאמר שכתבתי, מסלף את רוח דבריי. ועדיין איני שוכחת שהן המיסיונר חיוור-הפנים והן היליד המהופנט הם יצירי האל, גם אם קטן המושג שלהם לגבי אהבה אינסופית. כילדה קטנה המדדה בעולם פלאי, אני מעדיפה לוותר על הדוגמה שלהם לטובת מסעותיי בגנים הטבעיים שבהם נשמע קולה של הרוח הגדולה בציוץ הציפורים, במים העזים ובנשימתם המתוקה של הפרחים.

כאן, בדממה חולפת, אני מתעוררת מגלימתה המתנפנפת של הרוח הגדולה. עבור תודעתי הפנימית עולם התופעות הוא גלימת מלכות רוטטת בנשימתו האלוהית. בשולי הגלימה הזורמים נוצצים וסובבים אורות השמש, הירח והכוכבים.

(1921)

גרטרוד סימונס בונין (1876-1938), המוכרת בשם-העט זיטקלה-סה ("ציפור אדומה") הייתה סופרת, מחנכת, מוזיקאית ופעילה חברתית משבט הלקוטה, שפעלה רבות לשימור המורשת הילידית באמריקה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...