מיני קולקציה
שוקו ולחמנייה כבר מזמן לא מרגשים אותן, הארי פוטר זה הכי אולד ניוז ולמי יש זמן לבריכה כשצריך לעצב מלתחה שלמה. בשלל קייטנות האופנה שצצו הקיץ נכנסות הילדות (ויש גם ילד) לנעליהן של המעצבות, התופרות, הסטייליסטיות וגם הדוגמניות, ומציגות את הדגמים שיצרו על המסלול. אנה ווינטור לא נכחה בשורה הראשונה, אבל אליען לזובסקי כן. והיא אפילו מצאה את הג'ון גליאנו הבא
במרכז הרחבה המוצלת עומדות נויה ועדי בנות התשע, ומתווכחות בצרחות בווליום מסחרר בעוצמתו, מהסוג שרק ילדות בגילן מסוגלות לייצר. "לא אכפת לי מה קבעתם!", מודיעה נויה, ג'ינג'ית ירוקת עיניים ולבנבנה כיוגורט, "אני רוצה להיות אחרונה!".
" יופי שלא אכפת לך! ", משתוללת עדי, טום בוי שחומה עם קוקו צולפני, לחייה מאדימות בזעם, "אני הכי גבוהה אז אני צריכה להיות אחרונה!". "לא". "כן". "לא". "כן". "אמא! ! ! ! ! ! ! ! ! !".
נו , שוב בכי. עוד לא 11 בבוקר, וזו כבר הפעם הרביעית שאחת הילדות זולגת. לא שאכפת לי, באמת, יש בזה המון מתיקות וחן, אבל הייתם מצפים שהן יגייסו את הדמעות שלהן לטובת סוגיות קצת יותר מכריעות מאשר מי תהיה הילדה שתחתום את תצוגת האופנה של הקייטנה.
זהו, אגב, נושא הקטטה היצרית הזו. בעוד יומיים תיערך תצוגה מסכמת של קייטנת האופנה בהנהלת קרן מנוסי, המתקיימת במרכז "אשכולות" שבשכונת ביצרון בתל אביב, ובה יציגו הבנות את יצירותיהן מול הורים, חברים ושאר קרובים נלהבים, אשר ודאי יקליקו באמוק במצלמותיהם הדיגיטליות.
השאלה הבוערת של היום, אם כן, היא מי תהיה הראשונה שתפציע על הקאטווק ומי תסגור את התצוגה, אשר נכון לכרגע לא אמורה לכלול שמלת כלה, וטוב שכך, כי אני די משוכנעת שאם צריך היה להחליט מי תלבש אותה - זה היה נגמר בתחיבת כרית סיכות לאיזורים אסטרטגיים.
ואני לתומי חשבתי שבקייטנות אופנה עוסקים באופנה. כלומר, שאם כבר רבים על משהו, מדובר בקטטות "פרויקט מסלול" לזאטוטות, כמו מי גנבה למי את הפאץ' של "היי סקול מיוזיקל". אבל הא לכם דיסוננס ראשון שכרוך בקייטנות האופנה, המסתמנות כטרנד הבוער ביותר של התחום בקיץ הנוכחי: הרבה יותר מדויק לכנות אותן "קייטנות לדוגמנות אופנה".
אל תבינו אותי לא נכון: הילדות בקייטנת האופנה של מנוסי, בוגרת "שנקר" ומעצבת אופנה ותיקה, בהחלט יוצרות בגדים, כמה מהם אפילו יפים מאוד. חלקן מתייחסות אליהם כאל השקעה הכרחית בדרך אל הבונבון הנכסף - קרי, היכולת להתחזות למיני-ג'יזל למשך ערב אחד. עד שיגיע הרגע הגדול, הן מעבירות את הזמן ביצירת שמלות, חולצות טי ותיקים.
טוב, האמת ש"יוצרות" זו מילה קצת גדולה. הן אומנם מתכננות בעצמן את הדגמים והגזרות ובוחרות את הבדים, אבל מתוקף גילן הפעוט, אף אחת מהילדות לא מורשית להתקרב למכונת התפירה.
את חולצות הטי הלבנות והחלקות, שנרכשו בחנות מראש, הן מעטרות. את התיקים, שעשויים מלבד או מבד, הן תופרות בחוט ובמחט, ואת השמלות מנוסי תופרת בעצמה על גופן בדיגום חופשי ואחר כך מאפשרת להן לקשט אותן. בסופו של דבר, לא נעים להגיד, מדובר בסוג של
ההיררכיה החברתית של הקייטנה, הכוללת כ-15 משתתפות , ברורה מאוד: בחוץ, בגינה היפה אך הלחה ומוכת הנמלים, מתקבצות הפעוטות יותר, בנות השבע עד תשע, שעסוקות בעיטור חולצות הטי בפאייטים, רקמות ופאצ'ים אשר יצרו בעצמן. ואילו בפנים, בחדר הממוזג, הנעים והשקט, מתקבצות הבוגרות יותר: נועה עובדיה ושרון ברנט מגבעתיים, קאיה שטרן מרמת גן, ונועה רמון מרמת חן - כולן בנות 11 ונרשמו לקייטנה זו השנה השלישית.
הן גם בין היחידות שעבודותיהן מפגינות עצמאות גדולה יותר. כל אחת מהן יצרה, בהדרכתה של מנוסי, חגורה, שרשרת, תיק, חולצה ושמלה בצבעים שמתכתבים זה עם זה, ולכולם הצמידו לוגו, שאותו יצרו בעצמן. אבל באופן מפתיע, רק אחת מהן, קאיה, מצהירה שהיא "רוצה להיות מעצבת אופנה כשאני אהיה גדולה".
אז למה אתן פה?
עובדיה: "אני רוצה ללמוד משהו באמנות".
רמון : "לי נראה שאופנה זה יותר משהו שהוא כמו תחביב ולא לקחת ברצינות".
אז למה אתן פה? בגלל התצוגה?
עובדיה: "נראה לך? בשנה הראשונה התלהבנו מזה. בשנייה גם כן. בשלישית זה כבר יוצא לך מכל החורים".
בפינת החדר אני מבחינה ברעמת תלתלים כהה שמושכת את תשומת לבי. אחת הילדות רוכנת מעל חולצת טי, ורוקמת עליה בשקדנות פאייטים צבעוניים לכדי דוגמה יפהפייה. בירור קצר מעלה כי מדובר בעדן טאטור, 11, ערבייה מיפו.
"קראתי על הקייטנה באינטרנט", היא מסבירה. "ההורים שלי עזרו לי לחפש קייטנת אופנה, כי מאוד רציתי להיות בכזאת, חוץ מזה שהקייטנות ביפו זה לא מי יודע מה. הם גם ראו שבבית אני תופרת חולצות וחצאיות בחוט ומחט ושאני מאוד אוהבת את זה, אז גם הם רצו שאני אבוא לפה".
בהפסקת הצהריים אני שואלת את מנוסי אם אפשר לזהות כבר בגיל הזה אם מישהי נולדה לעיצוב אופנה. "אפשר לראות", היא מאשרת, "גם לפי בחירת הצבעים ועיצוב הדגמים, וגם לפי הרצון להתמודד עם אתגרים בתחום הזה, אפילו ברמה הבסיסית, כמו להשחיל חוט במחט. יש כאלו שבאות אלייך ומבקשות שתשחילי להן, ויש כאלו שינסו שוב ושוב, עד שהן יצליחו לבד.
את גם יכולה לזהות פוטנציאל לפי מידת ההשקעה של הילדה. יש כאלו שיעבדו גם בזמן ההפסקה או ינסו בעצמן לתפור בגד עוד לפני שהן יקבלו ממני הסבר, פשוט מתוך סקרנות ורצון להתנסות, ויש כאלה שלא, וזה בסדר גמור.
חלקן מתאהבות בתחום בדרך, אחרות פשוט רוצות לבלות עם חברות שלהן, ויש כאלו, כמו עדן, שמגיעות לפה מראש עם מחברת תפוחה מלאה ברעיונות ובשרטוטים. אם היא תרצה, אני חושבת שהיא בהחלט יכולה להיות מעצבת".
עדן, את רוצה?
"לא. אני רוצה להיות עורכת דין לזכויות אדם".
לעומת הפרי סטייל הנינוח שבו מתנהלת הקייטנה בביצרון, בקייטנת האופנה בניהולה של נורית לבונה ברמת השרון אין שום קיצורי דרך: הילדות משרטטות את הדגמים על דפי סקיצה, גוזרות את הבדים בעצמן וגם משתמשות בשלוש מכונות התפירה המוצבות במקום, לא לפני שהן מתקוטטות עליהן במחטים שלופות ( "סליחה, אבל עכשיו תורי על ה'אוברלוק'").
במקלט הקטן והאינטימי ברמת השרון מתכנסות כ-25 ילדות בגילאי שש עד עשר - וגם ילד אחד חרישי ביותר, אליו נשוב מיד - ופועלות לפי אג'נדה ברורה: כל ילדה צריכה לשלב בבגד שהיא מעצבת לפחות שני סוגי בדים ושני סוגי קישוטים
-אחד קנוי, ואחד שהיא יוצרת בעצמה. לבונה, 46, בוגרת אקדמיה "קפיאלו" לעיצוב פנים באיטליה שהתגלגלה לעיצוב בגדים, טוענת שהיא פשוט לא רוצה שיהיה להן קל מדי. "חשוב לי שהן יתאמצו וישקיעו, ולא יגיעו לפה רק כדי לצאת עם כמה שיותר בגדים", היא אומרת.
זה לא ממש עוזר לה, כיוון שלמרבה הצער, חלק מהילדות מתגלות כעצלניות לא קטנות. "מה את עושה? " נחרדת לבונה כשהיא מבחינה שאחת הילדות הדביקה את הסקיצה שלה בתוך המחברת באמצעות פלסטר. "לא מצאתי סלוטייפ", מלמלת הילדה חלושות. "אז תעלי למעלה ותביאי! "
בכלל , רוב הילדות מגיעות מרמת השרון ומהקיבוץ העשיר נוף ים, מה שאומר שחלק גדול מהן מתגלות, אם להתנסח בעדינות, כנסיכות מפונקות שבעיקר מעוררות בי חשק לחדש את מרשם הגלולות שלי לצמיתות.
אחת מהן, יפהפייה רודנית וצרובת שמש מנוף ים, מתעקשת שלא לתפור מכנסוני גלישה כי "הכול פה זה בדי סבתא". "מה עם הבד הכחול הזה?", שולפת לבונה בד נהדר מתוך ההיצע העשיר.
"בעעעע", משיבה הילדה בעידון. "הצהוב עם הפרחים? ", מציעה לבונה בד אחר, מקסים לא פחות. "יש לכלב שלי כרית כזו", משיבה הילדה ברשעות, "הוא עושה עליה דברים מגעילים". מדוע שלא אתפור כרית מפרצופך, אני מהרהרת במשטמה, נראה מה הכלב שלך יעשה איתה אז
לזכותה של לבונה ייאמר שהיא מצוידת בסבלנות אינסופית ולא מאבדת את שלוותה גם כשנדמה שכלו כל הקצים. בכלל, יש משהו נוגע ללב באידיאליזם של לבונה, שמתחת לכישורי העיצוב שלה מסתתרת אישיות פדגוגית לתפארת.
כשאחת הילדות טועה בגזירה או קורעת את הבד, היא מבקשת מהן להתמודד עם הטעות באמצעות הוספת בד, קישוט, חגורה או אפליקציה, שיחפו על הפגם. כשהילדות מצטיינות במיוחד, היא שולחת מכתבי תשבחות להוריהן כדי לעודד אותן.
"אני רוצה שהן יהיו נאמנות לעצמן", היא אומרת, "שלא יעצבו משהו רק כי הוא אופנתי, אלא כי הוא מתאים להן ולאופי שלהן, וגם לגוף שלהן. אני רוצה להחזיר את הנאיביות לבגדים של ילדות, שהם יהיו בגדי ילדות ולא בגדים של מבוגרות. זה קצת מגעיל אותי, מה שקורה באופנת הילדות של היום".
היום הנוכחי מוקדש, כאמור, לתפירת מכנסוני גלישה, וכרגע הילדות מתפלגות לכמה קבוצות: אלו שתופרות מכנסוני גלישה; אלו שעושות דווקא ותופרות משהו אחר (ע"ע נסיכת נוף ים) ; אלו שעדיין משלימות את הטוניקה שתפרו אתמול ומוסיפות לה כפתורים, כיסים, סרטים וכו' ואלו שמסיחים את דעתן עד שמכונת התפירה תתפנה, ובינתיים הן לומדות לסרוג.
"עכשיו כשהן יודעות איך לתפור יש להן ראייה ביקורתית על בגדים", אומרת לבונה, "אני מלמדת אותן להסתכל על הבגד לפני שהן מבקשות מההורים לקנות להן אותו ואם הן רואות שהכפתור הולך ליפול או שהתפר מתפורר, אז שלא יקנו, כי זה אומר שהעבודה לא טובה. והאמהות מספרות לי שמאז הקייטנה, כשהילדות הולכות איתן לקניות, הן פשוט מדברות אחרת. הרבה יותר בררניות".
לוקח לי זמן לאתר בתוך ההמולה הקולנית - כנסו בחדר אחד קבוצת ילדות בנות עשר ומובטחת לכם מיגרנה איומה תוך דקות - את ירדן רז בן התשע מרמת השרון. הוא כל כך שקט ונחבא אל הכלים שבכלל לא שמתי לב שיש פה בן.
הוא גומע בשקיקה את ההסברים של לבונה, שוקד על הדגמים שלו בדממה ולובש חליפה נהדרת שהוא עצמו עיצב: מכנסי שלושת רבעי בכחול נייבי, חולצת מלחים תואמת בדוגמת פסים עם צווארון סירה, שעכשיו הוא תופר לה כיס א-סימטרי. "כשהייתי בן שבע תפרתי עם אמא שלי חולצה", הוא אומר חרישית, "וגם רקמנו על זה גמל ודשא".
ובגלל זה באת לפה?
(מהנהן) "אני אוהב לעשות בגדים. זה יפה".
" ירדן הוא טיפוס", מחייכת לבונה, "הוא הגיע לפה עם אחיו הגדול. האח קצת נבהל כשהוא ראה את כל הבנות, אבל ירדן נדלק ונשאר. הוא היה בחוג כדורסל, וכשכל הבנים סיפרו לאיזה קייטנה הם הולכים, הוא אמר להם שהוא הולך לקייטנת אופנה בלי למצמץ.
השמועות על מאצ'ואיזם או על'מה יגידו' בכלל לא הגיעו אליו. הוא גם מאוד ייחודי בדברים שהוא מעצב, עושה דברים שמאפיינים רק אותו. אם הוא ירצה, בהחלט יכול לצאת ממנו משהו".
שום דבר ב"אקדמיה לאופנה" בראשון לציון לא נראה כמו קייטנה. החל בשם חמור הסבר, עבור בכיתת הלימוד מוכת אורות הפלורוסנט, ששולחנות כתיבה מסודרים בה בקפידה וכלה בתרשימים המחולקים לתלמידות, עליהם מודפסים בסדר מופתי רשימות של סוגי מחשופים, צלליות וגזרות. זהו, כנראה, המוסד המקצועי והוותיק ביותר המקיים קייטנה בחודשי הקיץ, ובהתאמה - גם הילדות המשתתפות בה הן בוגרות יותר, כבנות 13-14.
הקורס מתחלק לשלושה שלבים: בראשון לומדות הילדות עיצוב וציור אופנה, בשני תפירת גזרות ושדרוג בגדים קיימים ובשלישי - ללא ספק החלק שלו מצפות רוב הבנות בכליון עיניים - שיעור בנושאי סטיילינג, איפור והתאמת צבעים. "אלה ילדות שאוהבות'פרויקט מסלול' ו' דני הוליווד' וכל מיני סדרות טלוויזיה שהדגש האופנתי בהן מאוד בולט", אומרת אורלי אביבי-פרץ, המרצה בנושא עיצוב. "כשדיברתי איתן על שנות ה-40 ומחשוף סירה, הן ידעו להגיד מיד שאודרי הפבורן וז'קלין אונסיס לבשו שמלות עם מחשופים כאלו".
על אף שאין בה מן החן והקלילות שמאפיינת את שתי הקייטנות האחרות, הקייטנה הזו בהחלט מספקת למשתתפות חלק מהידע והכלים שיאפשרו להן להמשיך בכוחות עצמן או להתקבל ללימודים גבוהים בעתיד.
דניאל ליברמן בת ה-12 וחצי מחולון, קיבלה את הקייטנה כמתנת בת מצווה ויובל גואטה, 13, בת דודתה, הצטרפה אליה. "לימדנו אחת את השנייה לשרטט ולהשתמש במכונת תפירה, ועכשיו אנחנו עושות ביחד קולקציה", מכריזה גואטה.
אבל עם כל הכבוד לאפיל כבד הראש שבו מתהדר המקום, אפילו כאן לא חלמו לוותר על תצוגת האופנה נוטפת הגלאם שתיערך בסוף הקייטנה, ובה יוצגו כל הדגמים שיצרו המשתתפות. "ילדות הן קודם כל ילדות", מחייכת יהודית אולבסקי, מנהלת האקדמיה, "והן מתות על זה".
מה שכמובן מחזיר אותנו לחצר הפסטורלית של קייטנת ביצרון, שם מתקבצות כרגע עשר זאטוטות נרגשות ביותר, לבושות בבגדים שתפרו, ועורכות חזרות לקראת תצוגת האופנה המסכמת שתתקיים מחר.
לצורך העניין הפך שביל הלבנים של הגינה למסלול זמני, רדיו-דיסק מקרטע שמפזם שיר ילדים קופצני היה למערכת סאונד ונור מנוסי, 14, בתה של קרן, מונתה למפיקת התצוגה. "תזכרו", היא מכריזה, "כשאתן מגיעות אליי אתן עוצרות, שמות יד על המותן ורק אז מסתובבות".
האות ניתן והן מתחילות לצעוד. אחת אחת הן מדדות בצעד ברווזי, על פניהן חיוך שקורן כמו אלף שמשות זוהרות. הן באמת שובות לב בהתרגשותן-לא רק בגלל גילן הצעיר, אלא משום שיש משהו מכמיר בקבוצת ילדות שכל כך רעבות לתהילה, אפילו אזוטרית וזמנית, ולהוטות למצות כל שנייה ממנה.
אחרי הכול, מי יכול להאשים אותן שהן חולמות להרגיש יפות ממש כמו בר רפאלי? כמה חבל שהן לא יודעות שבגרסתן הטבעית, הילדית, הלא מושלמת מבחינה פרופורציונלית, הן הרבה יותר יפות ממנה. "עכשיו בואו נשתחווה", פוקדת מנוסי והילדות מתקרבות לחיבוק קבוצתי ומתכופפות באצילות. לפתע נשמע קול של בד נקרע.
נא להמתין לטעינת התגובות
