אנה בכוח: השפעתה של ווינטור על עולם האופנה
לפני 20 שנה בדיוק השתלטה אנה ווינטור על ה"ווג" האמריקני ומעמדה בתעשיית האופנה מעולם לא נראה יציב יותר. רובין גיבהן, שעבדה תחתיה בעבר, מסבירה מדוע המגזין שבעריכתה לא מתכוון להצטדק על כך שהוא אוהב פרוות, סוגד לרזון, מאדיר סלבריטאים ולא משתגע על ילדים
הבלוגוספירה והמדיה המיינסטרימית מלאות סיפורים המאלילים אותה ומתייחסים אליה כאל אורים ותומים וכאל דיקטטורית נאורה, כמו גם כאלה הרואים בהתנהגות הציבורית התמוהה שלה, במראה הגבעולי שבו היא מתהדרת ובמלתחת ה"פראדה" וה"שאנל" שלה את כל השלילי שבעולם המערבי.
למען האמת, ווינטור היא אדם כוחני ומעורר יראה. מה שגרם לכך שבמהלך 20 השנה שהיא חולשת על ה"ווג" האמריקני, היא הפכה לאייקון תרבותי, וכך גם המגזין שלה.
ב-29 ביוני 1988, הכריז יושב ראש בית ההוצאה לאור "קונדה נאסט" כי ווינטור, שערכה את מגזין HG ("בית וגן"), תשתלט על "ווג". פחות משבוע מאוחר יותר כבר הופיעו כתבות המפרטות כיצד היא דחקה את קודמתה, גרייס מירבלה, אל מחוץ לדלת.
במהלך תקופת עבודתה, המוניטין של ווינטור כאישה נחושה בעלת משמעת ברזל רק התחזק. אולם לשיאו הוא הגיע בשנת 2006, עם צאתו לאקרנים של "השטן לובשת פראדה", המבוסס על רומן נקמה שנכתב על ידי מי ששימשה בעבר כעוזרת
ווינטור, 59, מייצגת אבטיפוס חדש של עורכת אופנה: מלכת העולם, המרגישה נינוחה ושלמה עם עוצמתה לא פחות מאשר בבגדים של "שאנל". זהו שילוב מרתיע, משום שמשתמע ממנו שעל אף שהיא אישה בעלת הישגים באמנות המלחמה הגברית לכאורה, היא עדיין יודעת להשתמש בכל התחבולות הנשיות הסטריאוטיפיות. כלומר, היא מהווה איום כפול.
באישיותה מגלמת ווינטור את האישה המתנוססת על עמודי הכרומו של "ווג". זה לא משנה אם אותה אישה מככבת בחוגים חברתיים, במצעדי הפופ או בממשל בוושינגטון - המגזין מדגיש את הישגיה, את השפעתה ותמיד תמיד את סגנונה. "ווג" לא משחק את התפקיד של החברה הטובה ביותר כמו O, המגזין של אופרה ווינפרי, המזמין את הקוראות להיפגש לגלידה, לשיחת בנות ולקריאת ספרים. "ווג" לא מעודד קריאת ספרים משותפת. הוא מגזין על נשים שעליהן כותבים ספרים.
"ווג" גם לא כולל מתכונים לעוגיות דלות שומן או מדריכים לתמרון בין העבודה לחוגים של הילדים. העדות היחידה לכך שלקוראות "ווג" יש בכלל ילדים עולה רק כאשר פעוטות מטופחים למשעי משמשים כאביזרי רקע בצילומי אופנה או כשצעירות בעלות מעמד מסבירות מדוע נרשמו לשיעורי פילאטיס.
אין עוד מגזין אופנה אמריקני הנוקט בגישה קולית, חפה מהתנצלות ואליטיסטית באופן זוהר כל כך בענייני סגנון. "ווג" לא מנסה להסביר את האופנה או להוביל את קוראותיו בעדינות אל העונה הבאה. הוא מנת סם חודשית למי שמבינות את האפיל העתידני של בלנסיאגה או את ההומור האירוני של ג'ון גליאנו.
"ווג" עוסק באופנה באותו אופן ש"ספורטס אילוסטרייטד" עוסק באתלטיקה: כמשהו זוהר שאין צורך להסביר אותו או לתת לו תוקף.
עבדתי ב"ווג" במשך תקופה קצרה בשנת 2000, עובדה שתמיד מעוררת את השאלה: "איך זה היה? ". אני מודעת היטב לכך שהשואלים מצפים בהתלהבות לשמוע על בגדים בחינם, עוזרות אחוזות תזזית והתפרצויות זעם בגלל ויכוח על חגורות כחולות.
אני לא רוצה להרוס את הפנטזיה, אבל במהלך השהות הקצרה שלי שם לא הייתי עדה להתפרצויות מהסוג הזה. עמיתיי לעבודה אומנם שדרגו את סגנון הלבוש שלי, אבל על ידי מתן דוגמה, לא בכפייה או באמצעות מתנות.
ווינטור הביאה ל"ווג" תפיסת עולם יציבה, תרכובת של שכל ויופי. המגזין מייצג שילוב של דברים שנשים רבות רוצות בסתר אבל לא מוכנות להודות בכך, מחשש שיבקרו אותן על כך שהן אינן תקינות פוליטית, שהן שטחיות או קלות דעת.
"ווג" אינו תקין פוליטית. אחרי הכול, מדובר במגזין שמעלה על נס את הפרווה וסוגד לגזרה הדקיקה. נכון, בגיליון הגוף השנתי שלו הוא מהלל את הגזרה המלאה ובעבר אף קידם את המלחמה בהפרעות האכילה של דוגמניות.
אבל "ווג" לעולם לא יתמוך בשומן, והוא גם לא יעמיד פנים שהוא נוהג כך. לעזאזל, רק לאחרונה פורסמה בו כתבה המתארת כיצד המגזין עצמו שילם לתזונאיות ולמאמני כושר על מנת שיעזרו לשני מעצבים צעירים ומבטיחים להוריד במשקל, למען בריאותם.
בקדנציה של ווינטור, "ווג" שילב בעמודיו גם אופנת רחוב. הוא נתן הכשר למה שפעם נקרא סגנון "היפ הופ", והיום קרוי "סגנון אורבני", אבל הוא עושה זאת בתנאים שלו. למשל, בכך שהוא מלהק את פאף דאדי לצילומי אופנת קוטור, ומציג אותו כמעין טיפוס של קרי גרנט שזוף (הוא נאבק בהכנסת גיוון לתכנים שלו, כמו רוב מגזיני האופנה).
" ווג" לא טען אף פעם שסלבס הם אנשים ככל האדם. הם עשויים לדבר על חוסר הביטחון שלהם בעמודי המגזין, אבל הם יתוארו תמיד כיצורים זוהרים ונדירים. העיתון גומר את ההלל על הישגיהם בתחום הסגנון, לא על היציאות שלהם אחר הצהרים ל"סטארבקס".
אולם לשיא הפרובוקטיביות שלו מגיע המגזין כשהוא מפנה את תשומת הלב לדמויות שאינן מתקשרות באופן טיפוסי לאופנה עילית: אופרה ווינפרי, לורה בוש, הילרי קלינטון, מישל אובמה, סינדי מקיין, קונדוליסה רייס. הצילומים של דמויות אלה מרתקים לא בשל האמת שהם חושפים, אלא בזכות הפנטזיה שהם מעוררים.
"ווג" מפנה את הזרקור אל דמות עכשווית בולטת, והופך אותה לגרסה מושלמת באופן לא הגיוני של עצמה. בכתבה מפורטים ההישגים שלה, פעולות הצדקה שלה, ההצלחות שלה בתחום החקיקה, הישגיה העסקיים. אבל התמונה הראשית על פי רוב לא מדגישה את הפעילות המחשבתית או הפילנטרופית. זוהי תמונת זוהר טהורה.
המגזין פונה ללב המשאלה להיות יפהפייה ומכריז עליה כצודקת וראויה, וחשוב מכול, חכמה. "ווג" נותן תוקף לפנטזיה של אשת הקריירה המודרנית: להיות מסוגלת לנהל את העולם ולהיראות נפלא כשהיא עושה זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
