חתולים הם תוצר מחשבותיהם הכמוסות של בעליהם
חתול הבית המודרני אמנם נולד, חי ומת, אבל למעשה מהותו הפנימית היא ההתגשמות הפיזית של מחשבותינו. או במילים אחרות: מחשבותינו לובשות צורה של חתול
Yukari, cc-by
ערכו ניסוי קטן: נסו להפתיע חתול. התקרבו אליו כשהוא ישן, ספרו בלב עד 5, וטלטלו אותו בחוזקה. גם אם זהו חתול בית עצל, כזה שמנמנם באותו הרגע ממש לצדכם, מצונף, חוטמו מונח בקפל רגלו האחורית, צפויה לכם אכזבה: ברגע שבו רק תיזכרו בהצעתי ותעלו על דעתכם להחריד אותו משלוותו, עוד לפני שתספיקו למנות אחד, מיד הוא יתעורר ויזקוף את ראשו. דורות של בני אנוש יודעים: כמעט בלתי אפשרי להפתיע חתול.
כל בעלים של חתול יודע לספר על תבונתה המופלגת של חיית המחמד שלו: מחתולים שמפעילים את הרדיו בבוקר, כדי לעורר ממרחק בטוח את בעליהם על מנת שיגישו להם את ארוחת הבוקר, ועד כאלה שממש מבינים כשמדברים אליהם. אפשר לייחס את התנהגותם המחוכמת של החתולים לאינסטינקטים חדים, ששוכללו באלפי שנות מחיה לצד בני אדם, ואפשר גם פשוט לומר את האמת, כפי שעולה מן הניסוי שהצעתי: חתולים קוראים מחשבות. הרי לולא המחשבה הזדונית לטלטל אותו לפתע מרבצו, או להניפו באוויר, החתול כלל לא היה מתעורר.
זאת מחשבה מטלטלת. נסו לחשוב אותה ליד חתול, וראו כיצד הוא מגיב. הוא לא יגיב. משום שחתולים אינם מתעניינים, ולמעשה אינם מסוגלים לקלוט את ההבלים החולפים כל העת על פני השטח של תודעתנו. הם אינם "מבינים" שפות, אלא קולטים את הזרמים העמוקים, התת-קרקעיים, של ההכרה, אלה שאנחנו כלל אינם מודעים להם – אותן מחשבות כמוסות שגורמות לאדם להעביר לפתע יד בשערו. התנועה הזאת, אפילו בזמן שתתבצע, תישאר בשולי תודעתו של האדם, אך חתול שיהיה שם – יחיה, בגופו ממש, את מה שהוליד אותה, עוד לפני שהיד תונף בכלל.
חתולי הבית מסגירים את תכונתם זו אינספור פעמים, צריך רק לדעת להתבונן: הם תמיד נמצאים צעד אחד לפני בעליהם. הם ממתינים ליד הדלת, יודעים שאחד מבני הבית מיד יחלוף לידה, ויפתח להם, עוד לפני שהוא כלל העלה זאת על דעתו? או נטייתם להיעלם בדיוק ביום שבו אמורים להובילם אל הווטרינר?
חתולים הם תוצר של מחשבות כמוסות
בני אדם תמיד היו מודעים, בצורה זו או אחרת, לכוחם הנבואי של החתולים. במצרים הקדמונית, כמו בעולם המודרני, הם נהנו ממעמד של אלים, ואילו בתקופות אחרות בהיסטוריה ובמקומות אחרים הם נחשבו ל"שליחיו של השטן", סכנה שיש להדביר. אבל ליחס ההפכפך הזה יש אותה סיבה ממש: חתולים אינם רק קוראים מחשבות ופועלים לפיהן באופן תועלתני.
החתול הוא חיישן רגיש שקולט מחשבות אנושיות מסביבתו, והתנהגותו היא תוצאה שלהן. מספיק להתבונן בחתול ישן, ורעד עובר לפתע בבשרו, מקפיץ את רגלו. "הוא חולם שהוא צד עכברים", יחייכו בעליו. אולי. סביר יותר להניח שזו תגובה לאיזה שבריר מחשבה אלים שעלה במוחו של אחד הנוכחים, שבריר שלא התגבש לכלל פעולה. אחרת, כפי שיוכיח הניסוי שהצעתי, החתול כבר היה מזדקף.
אני יודע על מה אתה חושב WorldIslandInfo.com , cc-by
אומרים שכלבים דומים לבעליהם. חתולים, לעומת זאת, הם תוצר של המחשבות הכמוסות שלהם, שעשויות להיות הפוכות לחלוטין למה שאנו רואים מבחוץ. ספרים וסרטים מציגים זאת היטב: חתול שמן, עתיר פרווה, מונח בחיקו של הרשע, נח שם כפסל דומם שבקושי מגיב ללטיפותיו הארוכות, האירוטיות כמעט. לכאורה, ניגוד בין האקטיביות שבה הדמות זורעת הרס לבין הפסיביות של החתול, אך למעשה זוהי מהותה של הדמות – אדישה, מפונקת, לא מתקשרת עם העולם. או הדימוי הנפוץ של להקת חתולים בביתה של זקנה ערירית, נחילים הצועדים בעקבותיה, מתחככים ברגליה, ממלאים הכל: אלה הן המחשבות הרודפות אותה, המחפשות נחמה.
חתולים חיו תמיד עם בני אדם. בכל מקום שיש בו אנשים, יופיעו כעבור זמן קצר חתולים. מהיכן הם מגיעים? אין לדעת. אבל נדמה שהחתולים הם פשוט תופעת
לוואי של פעילות אנושית. וליתר דיוק: תופעת לוואי של המחשבה האנושית. חתול הבית המודרני אמנם נולד, חי ומת, אבל למעשה מהותו הפנימית היא ההתגשמות הפיזית של מחשבותינו. מחשבותינו לובשות צורה של חתול.
לכן, במקום שרוחש מחשבות אפלות, כמו במקומות מסוימים באירופה של ימי הביניים, גם החתולים היו יצורים אפלים, לא רצויים, כאלה שתמיד יהיו בני אדם שישושו להשמידם. במקומות שבהם אנשים מפחדים פחות זה מזה, הם ייחשבו חיות אציליות, המבטאות את האלגנטיות של היקום.
זאת גם הסיבה לשלווה הסטואית של החתולים, לשינה הממושכת שלהם במשך שעות היום, כשרוב האנשים נמצאים בעבודה. כמי שמשקפים, בגופם את הגרעין העמוק ביותר שלנו, זה שנמצא מתחת לפטפוטים הבלתי נגמרים של ההכרה: הם רוב הזמן נמצאים במנוחה, ללא תזוזה, פשוט הווים.
נא להמתין לטעינת התגובות
