עולים על המעצבים - סוף השנה בבתי הספר לעיצוב
שנת הלימודים בבתי הספר לעיצוב ובאקדמיות לאמנות מסתיימת, ואין זמן טוב מזה לבדוק את המגמות, השמות והמוצרים שמאיימים להשתלט בקרוב על השווקים. השנה מודעות חברתית וסביבתית שלטה בתוכני הלימודים-מצעצוע שקוף לילדים חולים ועד לתכשיט עשוי מעי חיה. החידושים שבקרוב יחדרו לחיים של כולנו
על אף ההבדלים המדיומליים הברורים ניכרות במחלקות העיצוב התעשייתי, עיצוב הפנים, האמנות, האפנה והצורפות לא מעט מגמות דומות. רבים מהפרויקטים נעים על התפר שבין פרגמטיות למושגיות ובין תיאוריה לפרקטיקה, כאשר לכל אחד ממוסדות הלימוד אג'נדה משלו לחשיבותן של אלו.
קרנה של המודעות החברתית והסביבתית עולה והעיסוק בה נרחב, החל בפרויקטים לאוכלוסיות חלשות, מוגבלות, חולים, ילדים וכלה בבניה ירוקה, תכשיטים מתכלים, חומרי גלם ממוחזרים ועוד. אולם, מקומו של "האני" לא נפקד, חלילה, ובלא מעט עבודות הוא ממשיך לתפקד כמעיין תמתי איתן.
עבודות הסיום של בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל מאופיינות באינדיווידואליות שגובלת לדעת ראש המחלקה פרופסור עידו בר-אל בקיצוניות ובאזוטריות. "אנחנו בהחלט מעודדים את זה", הוא אומר, "אני אוהב שהבוגרים שלי לא דופקים חשבון".
לדעתו , יש פחות מדי מודעות פוליטית, חברתית, אקולוגית, והרבה עיסוק במוות ובעצבות קיומית. התלמידים מרוכזים בעצמם, לרוב בצד הפסימי. "הייתי רוצה לראות עבודות קלילות יותר וסטודנטים קלילים יותר", הוא מוסיף. מגוון העבודות במחלקה הוא מולטי מדיומלי: וידאו, מיצב, צילום.
לכאורה אפשר היה לצפות ליותר עבודות "קלאסיות", אך במחזור הזה יש פחות old school מאשר בשנים קודמות, כדוגמת עבודות הווידאו המשלבות מכשירים חשמליים של אייל מגנוס. להבדיל, גם יש
מחלקה שבחרה להתמקד בפן הקלאסי של האמנות היא זו של מכון אבני, שבה הציגו הבוגרים תערוכה המאופיינת בעבודות מהתחומים ציור ופיסול. "איננו מנסים להתמקד בנושא מסוים או להכתיב תמות", אומר ראש המחלקה יעקב מישורי, "הסטודנטים ורוח הזמן הם האחראים להלך הרוח. השנה רואים יותר ציורי שמן, ובשנה הבאה אולי יראו יותר וידאו, אי אפשר להוציא מזה מגמות או להתנסח בהכללות".
בין העבודות המעניינות אפשר לציין את אלו של אירה לבצינסקי העוסקות בטבע, בדומם ובדיוקנאות, וכן את אלו של מוטי קליין שעוסק בפסליו בתמות צבאיות שעברו "סגנון אופנתי", ובהן קסדת פייטים ונעלי צבא שהפכו לסנדל אופנתי.
השנה ניסו הבוגרים לחשוב כיצד לא להיות מאפייני המגמות הבינלאומיות, אלא מי שמייצרים אותם. "אנחנו לא מדברים על 'יופי' אלא יותר על'נכון'", מסביר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל עמי דרך. "אין הכוונה שהסגנון אינו חשוב, אלא שחשובים לא פחות ההיגיון, התהליך והחדשנות".
על פי דרך, את הסטודנטים במחלקתו מעודדים להיות עם אצבע על הדופק, כאשר ההיבט התעשייתי הוא חלק בלתי נפרד מהאג'נדה המחלקתית-קשרים עם התעשייה בארץ ובעולם נרקמים כדי לקדם פרויקטים שטמון בהם פוטנציאל. עם זאת, מסביר דרך, "איננו נותנים דגש אקדמי לפרקטיקה המסחרית והכלכלית. אני מעדיף לשחרר את המחשבה ולא להגביל אותה".
כבכל שנה בחרו סטודנטים רבים לעסוק בפריטי ריהוט שהם מסחריים, מוכרים ובעלי אפקט מידי על הצופה. דורון הדר, להבדיל, יצר פרויקט אקולוגי של תאורת חוץ המורכבת מלוחות סולאריים. פרויקט שדרך מגדירו כמוצר צריכה המייצג ראייה חברתית מפותחת הוא הפרויקט של יונתן אסולין.
הסטודנט יצר צעצועים שקופים המיועדים לילדים חולים. החיה, למעשה צלחת פטרי מעוצבת, מפתחת מושבות חיידקים באמצעות נשיפה של הילד לתוכה. כך הילד והחיה חולים בו בזמן, כשמחלת הילד מקבלת ממד ויזואלי.
במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון שותפים לתחושה שהמעשיות עולה על הסגנון. "מוצר אינו נשפט על פי'יופיו'", מבהיר ראש המחלקה עפר זיק, "אלא על פי הפונקציונליות שבו". פרויקט מעניין בהקשר להצהרה זו הוא של יואב אלימי ממסלול תעשייה ושיווק. חלימי פיתח את ה-Fi Pro, מערכת גב ונשימה מתקדמת לכבאי שכוללת מערכת חילוץ לנפגע, צנרות אוויר מוגנות ועוד. מוצר מעניין נוסף הוא ה-Cyclone, אפניים בדיווש ידני למוגבלי תנועה של ניר וחני פרידמן.
ואילו המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר מנסה לנווט את תלמידיה בין הצורך לחדש ובין הדרישות הקיימות של השוק. בתערוכה מוצגים פרויקטי גמר מהוקצעים הנוגעים בכל תחומי החיים החל בשאלות זהות מינית ומגדר, דרך ריהוט ופתרונות לאוכלוסיות מוגבלות או מתקשות, וכלה בכלי רכב.
המבקר בתערוכה לא יכול שלא להבחין ב"חדר אוהל" של שני אברהם אקשטיין, שאינו אלא אוהל פנימי העשוי ממוטות ברזל ומלייקרה העוטף את החלל, מקנה רכות ומאפשר ורסטיליות. פרויקטים מעניינים נוספים הם "קוצים בתחת" של רן כהן-כיסא משרדי בעל יכולת תנועה לאנשים הלוקים בהפרעת קשב וריכוז ונזקקים להפוגות,וה-FlexX- אובייקט ישיבה דמוי פוף עשוי מסיליקון וממוטות זכוכית של רונן קרוציק, אשר ייחודו בכך שהוא עמיד בלחצים ובמשקלים.
ראש החוג לאמנויות העיצוב בסמינר הקיבוצים רונן לייבמן, מציין שהבוגרים שלו ניסו לחשוב על הדרך הטובה ביותר להעביר מחשבה טובה לביצוע פרקטי. "חשוב לנו שהפרויקטים לא יהיו מתייפייפים", הוא מסביר, "עבודה שנשארת ברמת הקונספט מאבדת מהחשיבות העיצובית שלה.
היופי נובע מהפונקציה-מפתרון הבעיה". השולחן שעיצבה מור שילוני, כדוגמה, משלב קונספט ופונקציה. לעומת זאת, עבודתו של נעם מוצפי ניסתה לערב בין חשיבה סביבתית וציבורית ביצירת גן שעשועים לבני הגיל השלישי. באותו תחום יצרה הדר מילר הליכון צעצוע ושילבה חומרים טבעיים וחומרים שניתנים למיחזור.
המחלקה הקטנה והצעירה של מכון אבני התמקדה במתן דגש קונספטואלי חזק. האובייקט/ מוצר משמש כפלטפורמה לדיון במשמעות, במורכבות, במיקום המשתמש, בתפיסות סביבתיות וחברתיות וכן הלאה. "התואר אינו נתפס כ-highway למקצוע מניב", אומר ראש המחלקה וילי מזרחי. "אנחנו נותנים משקל רב להתנסות ולהטבעת חותם אישי, כשהתוצרת מקבלת פחות דגש".
בין העבודות הבולטות בתערוכה היא זו של תומר מתתיהו Equator, שהיא מערכת הצלה לשייטים שהביאה בחשבון תרחישים בתוך המים ומחוץ להם, וקומפוסטר עירוני ביתי של לירון דן שמטרתו איסוף פסולת אורגנית והפיכתה לדשן. עבודה יפה נוספת היא של מאור לוגסי-משחק "פבלובי" לכלב שיוצר התניה באמצעות צליל.
במחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר מצהירים כי ניסו השנה לגשר על הפער שבין אמנות לתעשייה. "התכשיט, מעצם הווייתו, קרוב לגוף האנושי. הקרבה הפיזית הזו היא מפתח להבנה של העשייה המחלקתית מבחינה מהותית ורעיונית", מסביר ראש המחלקה שרון קרן. "מפאת האינטימיות שיש בתכשיט, כשמדובר ביצירה טובה, לרוב אין צורך להכביר מילים, די במראה העיניים".
בין עבודות הסטודנטים השנה אפשר למצוא כאלו שהן מהוקצעות ומסחריות לעילא, עבודות מתריסות המנסות לזעזע (כדוגמת עבודתה של שירי חכמוב "עורי", העשויה בין היתר ממעי מן החי) וכן עבודות קונספטואליות ומופשטות.
דוגמה לעבודה המהלכת על התפר שבין תכשיט ליצירת אמנות, היא הפרויקט "חדר" של תהילה לוי ובו היא מציגה עבודות אינטימיות העשויות בין היתר מסוכר, מנייר עיתון ומברזל. דורון טאובנפלד, בחר לשלב פן סביבתי יותר, ומציג בעבודתו "בלאי מעובד" מגירה מלאה טבעות צבעוניות וגדולות, העשויות מחומרים שנזרקו ועובדו מחדש בשלל טכניקות.
בבצלאל מקפידים להשקיע דווקא ב-Craft, בעבודות ידניות מוקפדות. אולי בשל המטען ההיסטורי סטודנטים רבים מנסים להבין דברים בקונטקסט רחב של זהות, היסטוריה ומשפחה. כדוגמה אפשר להביא את סדרת השרשרות "מחרוזת פנינים" שיצרה שירה גולדברגר, המשלבות צורפות קלאסית עם עבודות יד "נשיות" כגון תפירה ורקמה וסריגה. עבודתה של נעמה ברגמן "על גדות הוויסלה והירקון" עוסקת אף היא בנושאים הנ"ל, כשהיא מבקשת לעמוד על הסממנים התרבותיים המקשרים אותה למורשת המזרח אירופית המשפחתית.
בבצלאל התמקדו השנה בתהליכים של הפשטה, התעסקות בפרטים, בצורה, בצרכים אמיתיים רגשיים ופונקציונליים ובהתמודדות עם סוגיות תרבותיות ומקומיות. "התמחות הלבוש היא במכוון מסחרית פחות ואמנותית יותר", מספרת ראש המחלקה לצורפות ואופנה עינת לידר. "על האקדמיה, לדעתנו, לאפשר התמודדות עם נושאים נרחבים בלי שהמסחריות תעמוד כמכשול".
שתי עבודות מעניינות בחרו לעסוק בנושא המשלב נשיות ועמל. הפרויקט המהוקצע של איה בן-טור "נעליים עובדות" מציג נעלי עבודה שהן פרקטיות וגם אסתטיות. בעבודה "נפעלות" בחרה רעמה מלכין לעסוק בבגדי פועלות מודרניים, שבאמצעותם בוראת מלכין מחדש את הזהות האישית שלהן.
במסלול הקטן לתלבושות ולאביזרי לבוש בסמינר הקיבוצים אין מכוונים לאופנה, ואין מלמדים את עשייתה. "אנחנו כן מנסים להגיע למקום שהוא חופשי, אקספרסיבי וניסיוני", מסביר לייבמן. "הרצון שלנו הוא להרחיב את השפה, להתייחס לבגד כאל אובייקט חווייתי, חי. יש בזה משהו מפרה ופורץ גבולות. סטודנט שישתלב במיינסטרים יתברך בשפה מפותחת יותר".
פרויקט מעניין המדגים את הכפילות שבין ישן לחדש הוא זה של ליאור נבטי. בעבודתה היא מתייחסת לזיכרון שמשרים בגדים, להיבט של זמן, ליחסים בין דורות.
תערוכת הבוגרים בחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל בחרה לחקור את המרחב הציבורי הרחב, ואת חללי הפנים המגדירים אותו בשילוב תחומים כגון ארכיטקטורה, אמנות, קולנוע, טכנולוגיה ונוף. "בפרויקט הגמר מצפים מהסטודנט לפתח זהות עצמאית, לבדוק מה יש לו להגיד, המציאות לא תמיד מאפשרת חופש כזה", מספרת מרכזת הפרויקט אדר' טל דה לנגה.
קריסטין לוקס, עולה חדשה מגרמניה, בחרה לבחון את נושא האולפן כבועה, כיוון שהלומדים בו אינם יוצרים אינטראקציה עם האוכלוסייה. היא יצרה אולפן הממוקם בגבול יפו המלמד עברית וערבית, ומשתרע לאורך הרחוב כך שהאינטראקציה תיווצר באופן טבעי במפגש עם העוברים והשבים. הסטודנטית שרה דרור יצרה בתוך בניין ערבי ישן השוכן בשדות קיבוצה, אולם חזרות ללהקת המחול של קבוצת נהרין העובדת בשיטת הגאגא.
פרויקט הגמר בשנקר נעשה במתכונת של מחקר השוואתי שבמרכזו נושא אחיד-עיצוב פנים של אחת מתחנות הרכבת הקלה בתל אביב. "במחלקה מושם דגש ברור על שימוש בטכנולוגיות ממוחשבות וחקירה פרקטית, באמצעות היבטים מעשיים תוך הפגנת חשיבה ביקורתית", מסביר ראש המחלקה לעיצוב פנים-מבנה וסביבה-פרופ' שרגא קירשנר.
עבודתה של מיכל ברש כדוגמה מתייחסת לסוגיית ה-New Atmosphere ומתעסקת בעיצוב החלל כסביבה חווייתית. היא מתייחסת לפער שבין הסטטיות שבחלל סגור ותת-קרקעי, לבין הדינמיות בחוץ.
מעצם שמה מחויבת המחלקה להתייחס להיבטים סביבתיים. פרויקט הנותן ביטוי להיבטים אלו הוא הפרויקט של שושי טרקנר, שבודק החדרת אור טבעי לחלל התת-קרקעי וכך ממזער את הצורך בשימוש באנרגיה.
המחלקה לעיצוב פנים בחולון בראשותו של אדר' יורם נידם ביקשה לפתח עיצוב מודע, המתחשב בפעילות על שלל גווניה, שעתידה להתקיים בחלל. "אנחנו רוצים להכשיר אנשים חושבים, לא טכנאים", אומר נידם. "אנחנו בהחלט מעודדים מושגיות בעבודה, וסבורים כי הצד הפרקטי צריך להילמד בסטאז'".
לצד עבודות קונספטואליות ומופשטות, עומדות עבודות פרקטיות כמו תכנון של בתי מגורים או בתי קפה, עבודות החוקרות חומרים כעבודתה של ענבל גואטה שהתמקדה בבטון, ולא מעט עבודות העוסקות בעיצוב כפלטפורמה לדיון בנושאים חברתיים כמו "מקומונה" של דינה גיגי, שהוא בית לצעירים העוסקים בזנות. גם מקומה של הפסיכולוגיה האנושית אינו נפקד, והיא מתבטאת בין היתר, בפרויקט של יוסי חיון שבחר לעצב חלל מגורים לאדם החרדתי של המאה ה-21.
נא להמתין לטעינת התגובות
