עניבת חנק: 11 שנה לרצח של ורסאצ'ה
שובע שעבר מלאו 11 שנה לרצח המעצב האגדי ג'יאני ורסאצ'ה, אולם נסיבות מותו עדיין אפופות מסתורין ולא מעט עדויות מטילות את האשמה על המאפיה הסיציליאנית. החשדות מתחזקים לאור תחקירים עיתונאיים, ספרים חדשים ופרשיות אפלוליות, המצביעים על קיומם של קשרים הדוקים בין תעשיית האופנה האיטלקית לבין העולם התחתון
ורסאצ'ה, שעל פי החשדות ניהל עימו בעבר קשר מיני, היה הקורבן האחרון במסע הרציחות של קונאנן, שהחל במיניאפוליס, המשיך בשיקגו ובניו ג'רזי, הסתיים במיאמי וגבה חמישה קורבנות. אחרי שמונה ימי מצוד בעקבות קונאנן, התגלתה גופתו בבית צף בתעלה במיאמי ביץ'. הוא התאבד בירייה בראשו.
עם מות הרוצח החל גל שמועות לגבי המניע לרצח ורסאצ'ה. המרכזית שבהן העלתה את ההשערה כי קונאנן ביקש לנקום בוורסאצ'ה על שהדביק אותו בנגיף האיידס. מממצאי נתיחת גופתו של הרוצח עלה כי הוא אינו נשא של הנגיף.
בספרה משנת Vulgar Favors 2000 (הוצאת Dell), מתארת מורין אורת את קונאנן כמי שבגיל 27 היה "אדם יהיר, מלא בעצמו ושקרן פתולוגי". בספר , שעורר הדים רבים בחוגי האופנה ובתקשורת העולמית, נטען כי מחלתו של ורסאצ'ה נשמרה בסוד בקרב חוג חבריו הקרובים ובני משפחתו. הסיבה לכך היתה הנפקתו הקרובה של בית האופנה בבורסה הניו יורקית (שנקבעה ל-22 ביולי , חמישה ימים בלבד לאחר הרצח), מהלך שעל פי התחזיות אמור היה להזרים לוורסאצ'ה כ-1.4 מיליארד דולר.
בתחקיר שערכו סטיבן בוגן ואנדרו גמבל, עיתונאי "האינדיפנדנט" הבריטי, הועלתה הסברה כי המאפיה הסיציליאנית נושאת באחריות ישירה לרציחתו של ורסאצ'ה. באותן שנים היתה הקוזה נוסטרה מעורבת מאוד בעסקיהם של בתי האופנה האיטלקיים, שנאלצו לא אחת לכבס את כספיה. "ורסאצ'ה היה ידוע כמכבסה של עולם האופנה - לא של בגדים כמובן, אלא של כספים", כתבו השניים בתחקירם. "שכן מניין צבר את העושר העצום שלו? יש לא מעט טענות שמדברות על מקורות אפלים, אולם אין ראיות שיתמכו בכך".
כדי לחזק את סברתם, הציגו בוגן וגמבל גם את הרצח של מאוריציו גוצ'י, מבעלי השליטה באימפריית "גוצ'י", על ידי מתנקש מקצועי שנתיים קודם כחיסול של המאפיה. אומנם בתום חקירת המשטרה נמצאה פטריציה רג'יאני, גרושתו של גוצ'י, אשמה בהזמנת הרצח, אולם לטענת שני העיתונאים קיימות שמועות רבות לפיהן הרצח הוזמן על ידי אחד מנושיו של גוצ'י, שהוציא עליו חוזה לאחר שהמתין זמן רב מדי לפירעון חובו למאפיה בסך 50 מיליון אירו.
"הדעה הרווחת היא שגוצ'י נרצח משום שסירב לשלם דמי חסות למאפיה האיטלקית", נכתב בתחקיר המדובר. "בתי האופנה, ובמיוחד האיטלקיים, פגיעים מאוד. הם מגלגלים סכומים גדולים והמאפיה רוצה ליטול נתח מהרווחים".
חשדות באשר לחיסולו של ורסאצ'ה בידי המאפיה נפוצו עוד בטרם פורסם התחקיר העיתונאי. את החשדות האלה הזינו אופן הרצח - שני כדורים בגולגולת - המאפיין חיסול בידי המאפיה, וכן הציפור המתה שנמצאה בסמוך לגופתו. מנתיחת הציפור עלה אומנם כי היא נפגעה מרסיס של כדור שפגע בשער הברזל וחדר לעינה, אבל אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שגוויית ציפור המונחת לצד גופה היא מסימניו המובהקים של חיסול מאפיונרי, שמטרתו להעיד כי הקורבן דיבר יותר מדי.
פרנק מונטה, חוקר פרטי שנשכר על ידי משפחת ורסאצ'ה, משוכנע כי הרצח בוצע על ידי מתנקש מקצועי. הוא מאמין כי קונאנן חף מפשע, ואומר כי אחת הסיבות העיקריות לכך היא שנשמעה צעקה באיטלקית של המתנקש לעברו של ורסאצ'ה לפני הירי. מונטה טוען כי ורסאצ'ה עצמו שיתף אותו בעבר בפחד שלו מפני ידו הארוכה של הפשע המאורגן.
מקורביו של ורסאצ'ה מספרים כי לא אחת השתאו לנוכח תצוגות האופנה הראוותניות שנהג לקיים והמסיבות שנלוו להן. השאלה מהיכן הגיע הכסף ריחפה כל העת באוויר, והיו מי שחשבו כי מקורו בהלבנת כספי סחר בסמים של המאפיה. לנוכח העובדה כי החנויות המפוארות של
האם האירוע הטרגי של ורסאצ'ה הוא בגדר מקרה יחיד של אדם פרטי שניהל קשרים עם המאפיה, או שמא מדובר בתופעה רחבה יותר, המערבת מעצבים איטלקים כמו ג'ורג'יו ארמאני, ג'יאנפרנקו פרה, רוברטו קוואלי ואחרים? "בתחילת שנות ה-70, כשעבדתי בבית האופנה של קוואלי, זו עדיין לא היתה ממש תעשייה", מספרת תמרה יובל ג' ונס, מעצבת אופנה ומרצה בכירה ב"שנקר".
"הכול היה הרבה יותר נאיבי. היו בתי עסק קטנים ועבדנו עם תופרות פרטיות, עקרות בית. היום ל'קוואלי' יש חמישה בניינים ומפעל ענק. בתקופה שרוברטו החל להתעשר, הוא חשש מחטיפת ילדיו. אני זוכרת שהוא היה שולח מישהו שיאסוף את בתו מבית הספר, כי באותה תקופה היו חוטפים ילדי עשירים בשביל כופר. בשנות ה-80 שמתי לב שהחלו להעמיד שומרים בכניסה לבית שלו. אבל אף פעם לא נחשפתי לדרישת דמי חסות אצל קוואלי".
המונח "קאמורה", בדיאלקט הנפוליטני, פירושו ארגון פשע והוא מתייחס למאפיה של נאפולי. החברים במאפיה מכנים אותה "מערכת", והיא שולטת בשוק הבגדים הבינלאומי. "הארכיפלג העצום של האלגנטיות האיטלקית", מנסח זאת העיתונאי רוברטו סביאנו בספרו "קאמורה", שתורגם באחרונה גם לעברית (הוצאת "אריה ניר").
המשפחות שמרכיבות את המערכת הקימו תעשיות שלמות לייצור טקסטיל, נעליים ועיבוד עורות, המסוגלות להנפיק חליפות, ז'קטים, נעליים וחולצות שזהים לאלו המיוצרים על ידי בתי האופנה הגדולים באיטליה. המערכת חולשת על שרשרת הייצור והאספקה של הטקסטיל, כשהפרברים של נאפולי הם מרכז העסקים האמיתי, שגורף הון עתק במונחים של תאגיד תעשייתי חוקי. כוח העבודה המועסק על ידי המערכת הוא למעשה אותו כוח עבודה המועסק על ידי בתי האופנה הגדולים. בשני המקרים מדובר בעובדים ששכרם נמוך ומשולם בכסף שחור.
לא רק העיבוד מושלם; אפילו חומרי הגלם זהים למקור. לפיכך, פריטי הלבוש של המערכת לא היו סתם העתקים גרועים, אלא מעין זיופים-אמיתיים. לפריט היה חסר רק השלב האחרון, האישור של חברת האם למוצר כמותג שלה. רק לאחר שהרשות המחוזית למלחמה במאפיה חשפה את המנגנון הזה, החלו בעלי המותגים של האופנה האיטלקית להתלונן על שוק הזיופים הגדול. עד אז הם לא הגישו תביעות ולא מסרו מידע לעיתונות על מנגנוני הייצור המקביל.
מדוע? הגשת תביעה נגד המערכת משמעה לוותר על כוח העבודה הזול ששימש אותם ובכך להסגיר את העובדה ששילמו להם באופן לא חוקי. בנוסף, משפחות המאפיה היו ודאי חוסמות את דרכי הגישה למאגר מפעלי הטקסטיל באזור נאפולי ומערימות קשיים על היחסים עם המפעלים באירופה ובמזרח הרחוק. הגשת תביעה כזו היתה מסכנת אלפי קשרי מכירות בחנויות, מאחר שנקודות המכירה היו אף הן בשליטה ישירה של המאפיה, וכך גם ההפצה, סוכני המכירות וההובלות.
להמחשת השליטה של המערכת בשוק הבגדים מתאר סביאנו בספרו את השתלשלות האירועים סביב החליפה היוקרתית שלבשה אנג'לינה ג'ולי בטקס האוסקר בשנת 2000. הוא מספר כי החליפה הלבנה, שעוצבה במיוחד לפי מידותיה של ג'ולי בבוטיק יוקרתי של מעצב אופנה איטלקי (הוא אינו נוקב בשם המעצב, אך לא קשה להבין כי מדובר בחליפת האוסקר שעיצבו דולצ'ה וגבאנה), נתפרה למעשה באחת מהמתפרות הרבות שבבעלות הקאמורה, הפזורות בפרברי נאפולי.
במהלך שני העשורים האחרונים הפכה המאפיה לאחד העסקים הגדולים ביותר באיטליה, עם נתח של שבעה אחוזים מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי). בדוח שפרסם בשנה שעברה הקונפסרסנטי (Confesercenti), איגוד העסקים הקטנים הגדול ביותר באיטליה, נקבע כי ב-2007 הניבה המאפיה הכנסות של 90 מיליארד אירו באמצעות פעילויות כמו סחיטה, מעשי שוד, סחר בסמים ובמוצרים גנובים, זנות והימורים. לפי הדוח, מרוויחה המאפיה, מדי שנה, 30 מיליארד אירו רק מהלוואות בריבית קצוצה, ועשרה מיליארד יורו מדמי חסות, שאותם היא גובה מיותר מ-150 אלף חברות ועסקים ברחבי איטליה.
דוגמניות שעובדות במילאנו יודעות כי השכר שהן מקבלות בפועל נמוך יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, באופן לא מוסבר, ולא מעט דוגמניות מתלוננות על כך שבאיטליה הן מקבלות רק 50 אחוז משכרן: פרט ל-20 האחוז הסטנדרטיים שמופרשים כעמלה לסוכנות, נוכו 30 אחוז נוספים לטובת "מסים". כל ניסיון של הדוגמניות לברר את פשר היטלי המס הגבוהים נבלם על ידי הסוכנים האיטלקים. גם הסוכנים האירופאים הציעו להן לרדת מן הנושא, כי הן עלולות לחבל בסיכויי העבודה העתידיים שלהן באיטליה.
"הרבה מסוכנויות הדוגמניות הגדולות במילאנו שימשו כמכבסות כספים עבור המאפיה", טוענת דוגמנית ישראלית, שהיתה רשומה בעבר בסוכנות האיטלקית הידועה של ריקרדו גיי. "הכי קל להלבין כספים דרך הסוכנות. אפשר לגלגל המון כספים בהוצאות על דוגמניות, שאי אפשר ממש לנהל מעקב אחריהן. להחזיק באופן שוטף המון דוגמניות בבתי מלון זו הוצאה גדולה.
כשדוגמנית חדשה מגיעה למילאנו, מממנים לה כרטיס טיסה, בוק אם צריך, ועוד אלף ואחד דברים שעולים המון כסף. על כל מאה דוגמניות שמגיעות לסוכנות רק שלוש באמת מצליחות. מאיפה אתה חושב שיש לסוכנויות כסף לממן את כל זה? על מלון, לדוגמה, היו לוקחים מהדוגמניות יותר מלקוח רגיל. אם אתה היית מגיע למלון ומשלם 700 אלף לירטות, מאיתנו היו גובים מיליון ומאתיים לירטות. כנראה היו שם הסכמים של בעל המלון עם המאפיה".
לא ניסית לברר, לשאול מישהו?
"ברור שניסיתי, אבל אמרו לי לא להתעסק עם זה. המשפט שחזר כל הזמן היה'הסקרנות הרגה את החתול'. היה ידוע שהסוכנויות הגדולות נתמכות על ידי המאפיה. הן לא היו מצליחות לשרוד אחרת. היו מקומות שביקשו מאיתנו למסור את הדרכונים, כך שאם לא היית מחזיר את החובות לסוכנות לא היית יכול לחזור לארץ. אף פעם לא הסכמתי לתת את הדרכון שלי, אבל היו בנות שנתנו ולא יכלו אחר כך לחזור הביתה.
"לפני ששודר התחקיר של הבי-בי-סי (שערך דונלד מקינטייר, על תעשיית האופנה ב-1999 ש "א), היה מוסכם בין הבנות שלא מדברים על מה שקורה בתעשייה ובסוכנויות. הוא היה הראשון שחשף את הצדדים האפלים של התעשייה הזו. לפני כן כולם סתמו את הפיות שלהם".
עולם האופנה רווי אומנם בדרמות גדולות, אולם אף אחת מהן אינה משתווה לזו של משפחת גוצ'י. ספר חדש, שכתבה ג'ני גוצ'י (גרושתו של פאולו גוצ'י) Gucci Wars: How I Survived Murder And Intrigue At The Heart Of The World Biggest Fashion, House (הוצאת John Blake), הרואה אור בימים אלו, מתאר את המתרחש בחדרי חדרים של המשפחה, ודי בכותרתו כדי לרמוז על הסנסציות הנחשפות בו.
עבור רוב האנשים, השם "גוצ'י" אינו מזוהה עם דם ובגידה. עולם הדימויים שאופף את בית האופנה הזה משיק לסגנון החיים הנהנתני של חוג הסילון) משקפי שמש גדולים, תיקי ג'קי או, זוהר של פלייבוי בינלאומי והסטייל של המעצב לשעבר טום פורד. בשנות ה-90 כשהמותג איבד מיוקרתו, היה זה פורד שהשיב לו את התהילה והפך אותו, יחד עם שותפו העסקי דומניקו דה סולה, מעסק משפחתי שמגלגל 200 מיליון דולר בשנה, לאימפריית אופנה ששווה שלושה מיליארד דולר.
אימפריית "גוצ'י" נוסדה בפירנצה ב-1921 על ידי גוצ'יו גוצ'י, בנו של יצרן כובעי קש, שהחליט להקים חנות לממכר מזוודות יוקרה בהשראת מזוודות העור המהודרות שראה כאשר עבד במלון "סבוי" המפורסם שבלונדון. גוצ'יו היה אב לשישה ילדים, ובהתאם למסורת הפטריארכלית, השליטה בחברה ניתנה רק לגברי המשפחה) אלדו, וסקו, הוגו ורודולפו. בדור השני, היה זה אלדו שהוביל להתרחבות העסק באמריקה וביפן. רבים מהאייקונים הקלסיים של "גוצ'י" נוצרו באותה העת, ביניהם מטפחת גרייס קלי ותיק ג'קי או.
בשנת 1977 התחלקה השליטה בחברה בין שישה גברים) אלדו ושלושת בניו, ורודולפו ובנו היחיד מאוריציו. פאולו, אחד מבניו של אלדו, היה הראשון שמכר חלק ממניותיו בחברה, כנראה מתוך תסכול וכעס על אחיו, והוביל לאובדן השליטה של המשפחה בחברה. בכך הוא בגד באביו ובאחיו - ולא בפעם הראשונה. בעבר כבר הדליף מידע לרשויות ארצות הברית בנוגע להעלמות המס של אביו, ויחד עם בן דודו מאוריציו הביא להדחת אביו מתפקידו כיו"ר החברה.
על אף השינויים הגדולים שהתחוללו בבית האופנה, התסבוכות הדרמתיות, שלוו במאבקים חריפים ובתיעוב הדדי, התרחשו דווקא בחייהם הפרטיים. של בני משפחת גוצ'י. באמצע שנות ה-90 זמן קצר אחרי שבני המשפחה מכרו את חלקם בחברה וויתרו על שליטתם בה, נרעשה העיתונות העולמית מן העובדה שפאולו גוצ'י הפסיק לשלם משכורות לצוות העובדים באחוזתו שבצפון מדינת ניו יורק, והותיר את אוסף הסוסים הערבים שלו לגווע ברעב.
הרעבת הסוסים, שהסתיימה במותם של שישה מהם, נועדה, כפי הנראה, להוכיח כי אינו מסוגל לכבד כלכלית את הסכם הגירושים שלו מג'ני. שנה מאוחר יותר, ב-1995 נרצח מאוריציו מחוץ למשרד של גוצ'י במילאנו בידי מתנקש מקצועי. גרושתו של מאוריציו, פטריציה רג'יאני, שכונתה בעיתונות האיטלקית "האלמנה השחורה", הורשעה בתכנון ובהזמנת הרצח, ביחד עם חברתה הטובה.
פאולו מת שנה לאחר הרצח של בן דודו מאוריציו. הוא סבל שנים רבות מבעיות בכבד, אולם באותה תקופה נדמה היה כי הביא את מותו על עצמו. גרושתו ג'ני, שלא הגיעה ללוויה, מאמינה כי המתח שהיה כרוך בגירושים ובפרשיית הסוסים זירז את מותו.
אופרת הסבון שהתחוללה במשפחת גוצ'י ומתוארת בספרה של ג'ני, מזכירה לעיתים את דרמת הטלוויזיה האמריקנית "הסופרנוס". המחברת אף מגלה כי חלק מהקאסט הטלוויזיוני שוקל להשתתף בסרט העוסק בקורות המשפחה (אותו יביים, ככל הנראה, רידלי סקוט). אבל הגרסה הקולנועית שמתארת בדיוק רב את קורותיה של משפחת גוצ'י היא זו של "הסנדק", על פי ספרו של מריו פוזו.
"כשראיתי את'הסנדק 3', הייתי צריכה לעזוב את אולם הקולנוע כדי לשתות וודקה טוניק", סיפרה ג' ני בריאיון עימה. "חטפתי התקף של היפר ונטילציה. פתאום ראיתי בבירור על המסך את כל הערמומיות, האינטריגות, המזימות והתככים של משפחת גוצ'י".
באופן מפתיע, הסאגה המשפחתית לא גרמה נזק כלכלי לבית האופנה, ואפילו השפיעה באופן חיובי על המכירות. למרבה האירוניה, היריבויות הבין משפחתיות עזרו דווקא לקדם את המוניטין של המותג. כפי שאמר הנהג של רודולפו ומאוריציו באחד מהראיונות שנערכו עימו) "המשפחה רבה והתקוטטה, והציבור הזרים כסף לחנויות והגדיל את המכירות. זה היה כאילו שאין קשר בין שני הדברים".
נא להמתין לטעינת התגובות
