חבורת הזבל
שכונות הסלאמס של נפאל מקיפות את הנהר ובנויות מערימות של זבל מצחין. המים יכולים להציף אותם בכל רגע, ועל תברואה וחינוך אין מה לדבר. תמר פריאל גילתה שגם במקום הזה, ילדים הם ילדים
גרים פה גברים, נשים וילדים שכלי המטבח היחידים שלהם הם חפצים שמצאו באשפה - בקבוקי פלסטיק סדוקים שפעם הכילו סבון ופחי צבע ריקים וחלודים. כמו שאומר הפתגם - הפסולת של האחד היא האוצר של האחר.
בשכונות העוני שעל גדות הנהר דחוקים "מבנים" שלא ניתן לכנותם בית, צריף או אוהל: קרשים דקיקים יוצרים שתי וערב מלא חורים, מחובר בקרעי בד מצחינים. גזרי ניילון, פיסות קרטון עבשות ושברי עצים שנלקחו מערימות הפסולת מנסים בנואשות לכסות זה על זה על מנת למלא את החורים ולהשלים קירות וגגות שידמו באופן כלשהו בית.
הם לא מצליחים.
"במשך 14 שנים נלחמו המאואיסטים בכוחות הצבא והמשטרה" אומר לי קרישנה, איש הצוות הנפאלי של תבל בצדק. "הצדדים חיפשו זה אחר זה בכפרים, ובמסגרת החיפושים הרסו את הבתים ואת השדות.
"לכפריים העיר נראתה כמקום הבטוח לחיות בו ולמצוא עבודה, אבל הם ידעו רק לעסוק בחקלאות, וכשהגיעו לעיר גילו שאין בה ביקוש לכישורים האלו. הם לא יכלו לפרנס את משפחותיהם או לשכור בית. לכן, בין לילה, נבנו על גדות הנהרות, שכונות ה"סלאמס" (משכנות עוני)".
קרישנה ואני עומדים באמצע שכונת הסלאמס "בלקו" בקטמנדו, בין תעלות המים מכוסות הירוקת. הוא מסביר: "כ-15 אלף אנשים חיים בכ-47 שכונות כאלו בעמק קטמנדו. יש בהן בעיות של הגיינה ובריאות, אין מים נקיים, המבנים דחוסים ואין אוויר, הנהר יכול להציף אותם עם בוא הגשם. האנשים חולים ואין להם את האנרגיה או את הכסף לשנות את המצב".
אני מסתכלת בקרישנה הגבוה, לבוש בבגדים מגוהצים היטב. אני שואלת אותו אם גם הכפר שלו נהרס במלחמה, אם שכניו לשעבר גרים בשכונות כאלו. הוא משיב שלא, שהם בין יוצאי הדופן שניצלו.
קרישנה כבר רגיל להיות יוצא דופן. הוא ואחיו הם היחידים מכפרם שאי פעם סיימו תיכון ואז אוניברסיטה. "בית הספר היה במרחק שעה וחצי הליכה לכל כיוון,
המשפחה בת עשרת הנפשות, אכלה רק את שגידלה. "היה לנו הכול בגינה, אבל לא היה מספיק לכולם, אז אכלנו מעט". ההורים העדיפו להשקיע את מעט הכסף שלהם במקומות אחרים. "ההורים שלי לא רצו שנבלה את החיים במאבק הישרדות, או שנהיה תלויים באדון אחר. לכן הם שמו דגש רב על השכלה, ולא הרשו לנו לא ללמוד".
"רוב הילדים ב"בלקו" לא הולכים לבית הספר. הורים רבים קונים אלכוהול במעט הכסף שיש להם ולא משקיעים אותו בחינוך, שלא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם" אומר קרישנה כשאנו מביטים סביבנו בעוללים חצי ערומים בקרעי בגדים מכוסי אבק. כמו בכל מקום, ילדים תאבי עניין ושעשוע מוצאים במה לשחק.
במושבת ילדותי זרקנו פרחים זה על זה מבין החצרות. בשכונה הזו, מגרש השחקים הוא ערמה ענקית של עפר בה הם מתגלשים בצחוק מתגלגל. הילדים משחקים בזרדים - קושרים ומתירים אותם שוב ושוב, רודפים אחרי הכלבים מלאי הפשפשים ומחלות העור, גוררים פחיות מקומטות וחלקי זבל אחרים מהנהר ואוחזים בהם ברכושנות ילדותית.
"אם אחד לא הולך לבית הספר - למה שאחרים ילכו?" מחייך קרישנה בטון שליו לכאורה, אבל עיניו מתרוצצות מילד לילד והוא מנענע בראשו לשלילה. בגיל 16, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבר לקטמנדו ללמוד משפטים. הוא למד בימים ובלילות עבד בסוכנות תיירות בטאמל, האיזור התיירותי, שם ראה ילדים חסרי בית מסתובבים ברחובות.
"חשבתי לעצמי שאם ההורים שלי לא היו ממנים לנו לימודים על חשבון דברים אחרים, הרי שאני הייתי יכול להיות כמו הילדים האלו", אומר קרישנה. הוא החל לתת לילדים אוכל ובגדים ומעט כסף. הוא המשיך והקים חברת תיירות משלו, ובו בזמן סיים את לימודיו והחל לעסוק בעריכת דין. שהתבסס השתתף בפרויקטים שונים למען יתומים ונזקקים, ואף ייסד בית ספר בכפרו, כדי שההליכה הארוכה לא תמנע מהילדים מללמוד.
ב- 2004 פגש את מיכה אודנהיימר, המייסד של תבל בצדק, ליווה את הקמת הארגון וכעת נוטל חלק בניהול השוטף. "אחרי 12 שנים של מלחמה, נפאל הרוסה וזקוקה ליותר עזרה משהיא יכולה להעניק לעצמה. "תבל בצדק" נותנת כזו עזרה וזה נפלא", הוא אומר.
הרוח משנה כיוון בפתאומיות וכעת היא באה מהנהר ומציפה את המתחם בצחנה של זבל מרקיב. ראשי מסתחרר וקשה לי לנשום. מסביבי השכונה ממשיכה בריקודה - נשים מרכלות, נערות מצחקקות מביאות מים, גברים מדברים על פוליטיקה.
קרישנה רואה אותי משתנקת ושואל אם אני צריכה משהו. יש לו נטייה לוודא שכולם בסדר. אנשים נוהים אליו מרחבי העיר, לבקש עזרה או עצה, והוא עובד שעות נוספות כדי למצוא מענה לכולם. "מה צריך לקרות כדי שיותר אנשים בנפאל יהיו כמוך?" אני שואלת אותו. "הבעיה היא", הוא עונה, "שהמערכות בנפאל, כולל מערכת החינוך, הרוסות. ללא השכלה אדם לא יודע למה הוא מסוגל. הוא לא מאמין בעצמו ובכך שהוא יכול לשנות, ואז - הוא גם לא עושה".
האימהות שפוסעות למול עינינו כבויות. ראשן מושפל ומבטן ריק, אין בהן כוח. כמו רובוט הן מביאות מים וחוזרות, מרימות ילדים ומניחות, מביטות בי אבל לא רואות אותי. אפילו לא מנסות, כמו נשים אחרות, לשכנע אותי לקחת איתי את הילדים שלהם לעבר עתיד טוב יותר. הן פשוט חיות ולא עוצרות. אם יעצרו, אני חושבת, אין ערובה שיוכלו להמשיך.
לקרישנה עצמו יש שלושה ילדים והחלום שלו בשבילם הוא שיהיו אזרחים טובים: "אני רוצה שהילדים שלי ישתמשו בכשרון שלהם – אם זה בתכנון, בניהול או בריקוד– כדי להחזיר לחברה שלהם. הבעיה של נפאל היא שהצעירים עוזבים אותה, ואין לנו אנרגיות חדשות ומשכילות כדי לתקן את כל מה שנהרס, כדי לפתח ולארגן את המערכות המבולגנות של המדינה. לכן אנחנו צריכים אתכם, אנשים מבחוץ, שתעזרו".
הוא עוצר לרגע וממשיך: "הייתי רוצה לראות את הצעירים לומדים, גם על עצמם ועל היכולות שלהם, ואז נשארים פה ועובדים במגזר החברתי".
אני מעירה שקשה להישאר בנפאל כשאפשר להרוויח יותר בחו"ל. למה להם? קרישנה מחייך ואומר בביטחון: "אה, תמר, הם יקבלו את מה שאני מקבל - אני נותן זמן, רוצה שיהיה לילדים כוח, וזה נותן לי סיפוק. ובשביל זה חיים, בשביל הסיפוק הזה. את מבינה?".
תמר פריאל שוהה בנפאל במסגרת התנדבות בארגון תבל בצדק.
נא להמתין לטעינת התגובות
