היום שבו גורדג'ייף התנגש בעץ
"העובדה שתאונה כזו קרתה לגורדג'ייף הכתה אותנו בהלם. היו שחשבו שהוא בלתי-פגיע, חופשי מחוק המקרה. אישה אחת דיברה במסתוריות על ה"אחווה האפלה" שניסו לחבל בעבודתו. צ'רלס נוט, שהיה תלמיד של המורה הקווקזי המפורסם וגר עמו באחוזה בצרפת, מספר על היום שבו כמעט נהרג
היה זה בוקר חם ביולי; היער, לפחות המקום שבו עבדתי, היה כמו ג'ונגל טרופי. במהלך הבוקר נעשיתי צמא מאד והלכתי לבית לשתות קצת תה. בדרך, על המדשאה, פגשתי שלושה רוסים עם פרצופים מודאגים. עם הידע המועט של ברוסית לא הבנתי הרבה אבל הם חזרו על השם "ג'ורג'יבניץ', ג'ורג'יבניץ'". עצרתי והם סיפרו לי שגורדג'ייף עבר תאונה קשה; האמבולנס עמד להביא אותו לאחוזת הפריור בכל רגע. הלכנו לבית ולחצר, והגענו לשער בדיוק כשבא האמבולנס. גורדג'ייף הובא על אלונקה, ראשו חבוש; הוא לא היה בהכרה אך מלמל, "הרבה אנשים, הרבה אנשים." הוא נלקח למעלה לחדרו.
שתיקה ירדה עלינו; איש איש עשה את עבודתו בדממה וברצינות. כמה בכו, למרות שלא היו כל גילויי צער קונבנציונליים. מצבו של גורג'דייף היה חמור; הרופאים לא היו אופטימיים לגבי מצבו; הפלא היה איך לא נהרג במקום.
אחר כך הלכתי למוסך בפונטנבלו כדי לקחת משהו מהמכונית שלו, סיטרואן קטנה, שנגררה לשם. הרדיאטור היה מרוסק, המנוע שלא במקומו, מוט ההיגוי שבור, השמשות, הדלתות והחלונות מנופצים, השלדה מקומטת. גורג'ייף נמצא על העשב בצד הכביש מפריס לפונטנבלו, ראשו על כרית מהמכונית. לא ברור איך יצא מהמכונית, האם יצא לבדו או שמישהו הוציא אותו. מכוניתו התנגשה בעץ.
נראה שביום לפני שחזר לפריור מהמסע השבועי שלו לפריס הוא עשה משהו יוצא דופן. הוא אמר למאדאם דה הרטמן ללכת למוסך ולומר למכונאי לבדוק את המכונית היטב – במיוחד את הברגים, האומים, ההגה והאורות; מעולם לא ראתה אותו כה עקשן. כמו כן, בלי לספק הסברים, הוא נתן לה את מסמכיו וייפה את כוחה לפעול בשמו. דבר משונה נוסף היה שאמר לה לחזור לפונטנבלו ברכבת; הוא פטר את מבטה המופתע במחווה.
איש לא יודע מה קרה מכיוון שגורדג'ייף עצמו זכר רק "מפגש והתרסקות", כשהתעורר כמה ימים אחר כך כ"גוש בשר נא במיטה נקייה", כדבריו. ייתכן שסונוור מאורות של מכונית שבאה מולו, ואולי לרגע הרכין את ראשו.
העובדה שתאונה כזו הייתה יכולה לקרות לגורדג'ייף הכתה אותנו בהלם; היו שחשבו שהוא בלתי-פגיע, חופשי מחוק המקרה. אישה אחת, תיאוסופית נוטה לדמיונות, דיברה במסתוריות על ה"אחווה האפלה" שניסו לחבל בעבודתו. אבל גורדג'ייף עצמו אמר שמי שחי בפלנטה הזו נתון לחוקי המקרה הפיזיים, שאת סיבותיהן אולי אפשר למצוא בעבר הרחוק. המורים הגדולים ידעו זאת. ישוע נזף בתלמידיו כשטענו שהאנשים שעליהם נפל המגדל בשילוח מתו בגלל חטאיהם. אנו רואים, או חושבים שאנו רואים, רק את הסיבות המיידיות של תאונות.
ישנו אספקט נוסף. כל המורים – בודהא, הרמס טריסמגיסטוס, מוחמד, הנוצרים הגנוסטיים – לימדו שמשהו בלתי-רצוי התערבב בנו וניתן לטהרו רק בעבודה מודעת ובסבל מרצון. אותו "משהו" הוא תוצאת של האיבר "קונדאבופר" שהוא סיבת השכחה שלנו, השינה שלנו, ומביא עלינו מאות קשיים בלתי נחוצים. באפוס ה"מהאבארטה" מסופר על האלים, הגיבורים והשדים שצריכים לפתור בעולמנו את התוצאות של פעולות לא מודעות (ולכן רעות) קודמות; כמו שכתוב בליטורגיה הרוסית, אלה "תוצאות החטאים הרצוניים והבלתי-רצוניים".
החיים הם סדרה של מאורעות בלתי-צפויים, שלהם מודעים אנשים פשוטים כגון גננים
הייתה דממה בפריור; דיברנו בקולות שקטים; הפעמון במגדל לא צלצל. לא היו ריקודים או מוסיקה בסטודיו, וכולם ייחלו בכל ישותם להחלמתו של גורדג'ייף. מאדאם דה הרטמן לקחה על עצמה את ניהול הבית, וד"ר סטיורנבל ואשתו של גורדג'ייף טיפלו בו. מאדאם אוספנסקי באה מלונדון ונשארה כמה ימים. אך זה היה כאילו הקפיץ הראשי במכונה גדולה נשבר, וכעת המכונה פעלה רק בשל המומנטום. הכוח המניע בחיינו נעלם.
כשד"ר סטיורנבל הודיע לנו כעבור שבוע שגורדג'ייף יצא מכלל סכנה, היה זה כאילו הנסיך חדר לטירתה של היפהפיה הנרדמת; הכל חזר לחיים. הילדים חזרו לשחק בקולי קולות בדשא; קולותינו חזרו לעצמם; מאדאם גלומיאן החלה להעביר שיעורי תנועה בסטודיו; הרטמן ניגן לנו בערבים. התחלנו עם התנועות והריקודים הבסיסיים שזכרנו. שום דבר לא היה רשום משום שהכל היה שמור בראשו של גורדג'ייף; כשניסינו לשחזר את ריקוד חניכת הכוהנת, פרגמנט של מיסטריה, גילנו לצערנו שלא יכולנו. יכלונו לזכור את הקטעים שלנו, אבל לא את הרצף. אותו דבר קרה על ריקוד השבע הגדול. אלה היו שני הקטעים שעשו עלי רושם כה גדול בהופעה בניו-יורק – שני קטעים של אמנות אובייקטיבית. למרבה המזל נותרה לנו המוסיקה של שהלחין הרטמן בהדרכת גורדג'ייף.
את העבודה השגרתית היה קשה לעשות ללא התמריץ של הנוכחות של גורדג'ייף; אנו הצעירים היינו צריכים להתאמץ יותר כדי לעבוד בתשומת לב בלי שיהיה שם מי "שינעץ את הקלשון אתם יודעים איפה". תלמיד אחד הודה בפניי שללא גורדג'ייף בסביבה לא היה יכול לעבוד בכלל – אבל צריך לומר שאותו תלמיד נודע כ"חמור של הפריור".
כעבור חודש הופיע גורדג'ייף בגן, מלווה באשתו ובמאדאם דה-הרטמן. הוא לבש מעיל שחור עבה וכובע אסטרחאן. ראשו היה חבוש ועיניו מוסתרות מאחורי משקפיים כהים. ראייתו כה השתבשה עד שלא זיהה אותנו. כנגד הוראות ואזהרות הרופאים הוא עשה מאמץ עצום כדי לקום. תחילה הוא היה הולך כמה צעדים, ועוצר. אחרי רבע שעה הוא הוחזר למיטה. כל יום נשאר קצת יותר והלך קצת יותר.
כשבאוקטובר החום הלוהט פינה את מקומו לחמימות הסתיו, הוציאו לו את הכיסא ומשם הוא הורה לנו להתקין מדורות ענק. הוא נהג לשבת ולבהות בלהבות כשעה או יותר; הרעיון היה שהוא שואב כוח מהאש. כולנו עזרנו, ונראה היה שמדורות הענק ופעילותנו שלנו עוזרת לו. זה נמשך עד שנראה היה שהורדנו חצי מהיער.
יום אחד הוא הפסיק אותנו, והחל להתבונן בנו עובדים, בלי לומר מילה ומבלי שנראה שזיהה אותנו. היה קשה להיווכח שזה היה אותו אדם רב העוצמה, הפעיל והחיוני שרק לפני כמה שבועות ניער אותנו לחיים, אך עדיין היה אפשר לחוש את עוצמת ישותו שלא נפגמה. לאחר זמן לא רב הוא החל לתת הנחיות מהכסא שלו, והתחלנו לעבוד כמקודם, מנסים לחוש ולזכור עצמנו, לעבוד עם תשומת לב, ולהבין שאם אנו פועלים מתוך מודעות אנו עוזרים לו כמו לנו עצמנו. כל מי לא היה בתורנות מטבח עבד בחוץ – סטיורנבל, סלצמן, הרטמן – גברים, נשים וטף.
גורדג'ייף בקושי דיבר, ולא חייך מאז התאונה. יום אחד גררנו עץ שנפל לתוך תעלה. הרטמן ואני עמדנו במים ותלמידים אחרים על הגדה. פתאום העץ החליק ונפל על רגלי הפצועה. "לעזאזל!" צעקתי. כולם עצרו ובהו. "לא קרה כלום", אמרתי, "לא נגרם נזק. סתם לא נוח". חיוך איטי התפשט על פניו של גורדג'ייף; כולם החלו לצחור, ותחושה חדשה, כמעט שמחה, קרנה מהקבוצה. זה קרה במקביל לתקופת ההחלמה שלו, ומאז הוא החל לשוחח איתנו מעט.
התחלנו לחזור לתלם, מתוך ציפיה שבקרוב נעבוד בצורה הישנה. אבל בוקר אחד שמענו שגורדג'ייף רוצה שכולם, ללא יוצא מהכלל, יתאספו בסטודיו. הוא ישב בכורסתו במרכז החדר. התאספנו סביבו על הרצפה וחיכינו. בקול קט הוא החל לדבר לעתים באנגלית ולעתים ברוסית. הוא אמר שכל העבודה בפריור הסתיימה. הוא הולך לפרק את הפריור. "תוך יומיים", הוא המשיך, "הכל חייב להעלם מפה, רק האנשים שלי ישארו. זמן רב חייתי למען אחרים, עתה אני מתחיל לחיות למען עצמי. הכל נגמר – הריקודים, המוסיקה, העבודה. אתם חייבים כולם ללכת תוך יומיים."
מתוך: "תורתו של גורדג'ייף – יומנו של תלמיד" מאת צ'רלס סטנלי נוט
נא להמתין לטעינת התגובות
