סוף מסלול: ההבטחות של עולם האופנה
עשרות בוגרים מסיימים בימים אלה את לימודיהם בבתי הספר הגבוהים לאופנה בארץ. רק חלק קטן מהם יצליח לבלוט בתעשייה. מיהם הכישרונות הצעירים שעומדים מאחורי הקולקציות המבטיחות ביותר ומה הנוסחה שהופכת סטודנט לעיצוב לאלבר אלבז הבא? פנו מקום ברחוב דיזנגוף
מה הן התכונות שהופכות סטודנט לעיצוב אופנה להבטחה לעתיד והאם אפשר לחזות זאת מראש? "זו שאלת מיליון הדולר עם נעלם אחד גדול", טוענת לאה פרץ, ראש החוג לאופנה ב"שנקר - בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב", שמספר הסטודנטים שלו הוא הגדול ביותר, והשנה יצאו משעריו קרוב ל-40 בוגרים .
"כישרון חשוב, אבל הוא לא הדבר המרכזי. אצל סטודנטים מבטיחים אתה יכול למצוא תשוקה אדירה למקצוע 24 שעות ביממה. אני מכירה סטודנטים שהצטיינו, אבל היה חסר להם הרעב הזה, שיכולת לראות אותו אצל אחרים. אלה סטודנטים שהיו טוטאלים בכל שלב של הלימודים, ולא ויתרו לעצמם ברמה של סוליית הנעל. וכן, זה קשה, אבל זה מחיר שצריך לשלם. אין מקום לפשרה או לוויתור".
גם רן שבני, ראש החוג לאופנה ב"האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה", מסכים כי אפשר לזהות סטודנט מבטיח על פי הלהט) "אתה צריך לחיות את התחום יום וליל. ורואים את זה באופן שבו סטודנט עושה פרזנטציה. אתה רואה אצלו ניצוץ בעיניים".
עינת לידר, ראש החוג לצורפות ואופנה ב"האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל", קצת מסתייגת מדברי עמיתיה. לטענתה, "לסטודנט מבטיח יש את היכולת לשלב בין מחקר תיאורטי ומחקר ויזואלי".
מתוך רשימה מצומצמת ואקסקלוסיבית של סטודנטים מצטיינים שהעבירו ראשי החוגים ב"שנקר", ב "בצלאל" וב"ויצו חיפה" לידי מערכת "סגנון", נבחרו שלוש סטודנטיות שעבודותיהן שבו את עינינו באופן מיוחד ועימן בחרנו לשוחח בהרחבה. עם זאת, כדאי לזכור שלצדן למדו סטודנטים מוכשרים ומבטיחים לא פחות.
כך למשל, ב"שנקר", שהוא בית הספר החזק והמתוקשר מבין שלושת המוסדות המובילים בתחום, ראויה לציון שרון טל, שהיתה לפני כשנה סטז'רית אצל אלבר אלבז ב"לנוון". טל חתמה אמש את תצוגת הבוגרים של בית הספר ומציינת כי פרויקט הגמר שלה - "ההוט קוטור של המאה ה-21" - הוא "שילוב בין הוט קוטור לטכנולוגיה חדשה". טל הרכיבה חמש שמלות בגזרות עכשוויות, עשויות מיציקות פלסטיק
שילוב מעניין בין ישן לחדש קיים גם בעבודה Pixel Love של סטודנטית נוספת מ"שנקר", נדש צימברקנופף, שממזגת גובלנים מהמאה ה(18 עם עולם ההיי טק ודימוי הפיקסל.
ב"בצלאל" בלטה העבודה של לימור בן יעקב-un-)dressed) - העוסקת ביחס של בני אדם לבעלי חיים, ובאופן שבו האדם המודרני הופך את בעל החיים מסובייקט בעל ייחוד לאמצעי ולחומר גלם.
ב"אקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה", משכה את תשומת הלב עבודתה של שירן כהן "היום עני, מחר אתה", המבקרת את הפער החברתי הגובר והולך בישראל באמצעות הצגתן של שש מערכות לבוש גרנדיוזיות שמבטאות פאר ועליבות במקביל.
שם הפרויקט: Vibrations Time Tea שם המנחה: קלודט זורע
רבקה ג'ונסון זוכרת היטב את היום שבו עברה לתל אביב, לפני כחמש שנים. "זו היתה פריקת עול טוטאלית", היא משחזרת. "לא היה מועדון בעיר שלא ביקרתי בו". לג' ונסון היו סיבות טובות לפרוק עול: בגיל שלוש היא עלתה ארצה עם משפחתה הדתית מברמינגהם, אנגליה, היישר אל כוכב יאיר, שם העבירה את ילדותה ונעוריה בניסיון למתוח ולהרחיב את גבולות האני שלה.
"בגיל 14 מרדתי ולבשתי חצאיות מיני ועקבים גבוהים", היא אומרת בחיוך. "היינו חבורה של בנות שניסו להיראות חילוניות. שש שנים אחרי זה, כשכבר התגוררתי בלונדון, גידלתי ראסטות רק באמצע הראש וניקבתי את כל הפנים שלי בפירסינג. במבט רטרוספקטיבי זה היה גרוע, אבל הייתי חייבת לעשות את מה שיעצבן את ההורים שלי".
ג' ונסון, 25, הגיעה אל "שנקר" לאחר שסיימה לימודי תיכון במגמה לאופנה ב"ויצו צרפת" בתל אביב ועוד שנה ב"קולג' אוף פאשן", בלונדון . "מגיל צעיר היתה לי הערכה לאסתטיקה", היא אומרת, "תמיד ידעתי מה החוקים להתלבש נכון ואיך לשבור אותם. הייתי מתאימה את הגומייה בשיער לחולצה ואת החולצה לגרביים. מדי שנה אמא שלי רכשה לי ולאחותי סטים תואמים מ-C&A ענק הלבשה בריטי, א"י) וגרביים לבנים עם מלמלה מבני ברק.
נראינו כמו לורה אשלי ". פרויקט הגמר של ג'ונסון מנסה להתוות גשר בין המקום שממנו הגיעה לבין מקומה הנוכחי. או במילים אחרות, בין שמרנות ואיפוק בריטיים לתרבות הג'מייקנית, הראסטפארית. אלה שתי תרבויות שמשולבות זו בזו כבר למעלה מ-50 שנה , מאז הגירתם של תושבי איי הודו המערבית (האיים הקריביים) אל בריטניה. זה היה גם השילוב שהוליד בסוף שנות ה-60 את תנועת ה"סקינהדס" של צעירים ממעמד הפועלים, שאימצו את מוזיקת הסקא והדאב הג'מייקניות.
"עשיתי מחקר מעמיק על התקופה, ובמיוחד על המוזיקה שהתפתחה בלונדון בשנות ה-50, כתוצאה מהחיבור בין שתי התרבויות", אומרת ג' ונסון. "רציתי להראות כיצד תרבות שוליים הופכת למיינסטרים, שתי דיסציפלינות שמנהלות ביניהן דיאלוג מתמיד".
חמש מערכות הלבוש בעיצובה (המורכבות מ-13 פריטי לבוש) מציגות אמירה סגנונית לצד ביקורת על יחס החברה לגוף. למשל, חולצת משבצות ענקית המשמשת כטוניקה/שמלה (קריצה אל בני מעמד הפועלים), שמעליה ז'קט צהוב ורחב ממדים עם רקמה בגבו. הגזרות הרחבות, המפקיעות את מבנה הסילואט, הן חלק משיח דה קונסטרוקטיבי שעדיין פעיל בשדה האופנה והעיצוב.
"רציתי לבנות משהו לא קיים", מאשרת ג'ונסון. "לא רציתי להשתמש בבסיסים של גזרות, אלא רק בעבודה של דיגום חופשי. שם הרגשתי הכי נוח. הבגדים אולי נראים סוגרים וחונקים את הגוף, אבל הגוף חופשי בהם, יכול להתנועע. היה לי מאוד חשוב שהתחושה מהקולקציה תהיה מסיבית ומוגזמת, אבל לא עמוסה".
באוקטובר הקרוב תנחת ג'ונסון בסטודיו של המעצבת האמריקנית המוערכת דיאן פון פירסטנברג ( DVF) לסטאז' בן מספר חודשים. "אני מרגישה עדיין לא מסופקת", היא אומרת. "אני עדיין רוצה ללמוד, ואני שמחה שאני מגיעה למקום שבו אני יכולה להבין כיצד הדברים באמת עובדים. כרגע אני עדיין לא מרגישה שאני מסוגלת לפתוח מקום משלי".
שם הפרויקט: הרמוניה שם המנחה: קלודט זורע
הדס פרץ-אדרי נקלעה לאופנה במקרה. לפני כשבע שנים היא נרשמה למחלקה לעיצוב קרמי ב"בצלאל", ואחרי שנתיים, בעקבות פרויקט שבו נדרשה ליצור דגם קרמי שמתלבש על הגוף עברה למחלקה לצורפות ואופנה. במסגרת הפרויקט פרץ-אדרי בחרה להרכיב שמלה שעשויה מאריחים קטנים ושבריריים, ו"באותו רגע הבנתי שאני רוצה לעסוק בחיבור בין גוף ואופנה", היא אומרת בהתלהבות.
בשנה השלישית ללימודיה היא החליטה לקחת פסק זמן והחלה לעבוד בחברת "טנגו" בתל אביב, ורק לפני שנה שבה אל האקדמיה כדי לסיים את פרויקט הגמר. בדומה לעבודות קונספטואליות שהניבה המחלקה לצורפות ואופנה ב"בצלאל", גם עבודתה של פרץ-אדרי נושקת לאמנות ונובעת מתוך מחקר תיאורטי. כדי להבין את מקור ההשראה שלה, צריך יותר מידע כללי וחוש לאופנה, ונדרשת בקיאות במתמטיקה ובפילוסופיה.
מקור ההשראה של פרץ-אדרי היה הפרקטל, צורה גיאומטרית שבנויה מיחידות עצמאיות, המציגות יחד מראה שלם והומוגני. בטבע אפשר לפגוש בפרקטל בעורקים של עלה או בוורידים של גוף האדם.
פרץ-אדרי מסבירה כי הבחירה בנושא מופשט מחד גיסא, ומדעי מאידך גיסא, משקפת את אהבתה למוזיקה קלסית, למתמטיקה ולטבע. "לאחר שלקחתי קורס עיוני שמראה כיצד הארכיטקטורה ומוזיקה מתחברות באופן מתמטי, בחרתי לבנות כך גם את הבגדים", היא אומרת.
"עבדתי המון עם אוריגאמי וקיפולי נייר, ובסופו של דבר הבנתי שאם לוקחים ריבוע שלם ומקפלים אותו מכיוונים שונים ניתן להלביש אותו על הגוף. לקחתי מלבן, משולש, עיגול וריבוע ובדיגום חופשי הרכבתי אותם על הטורסו. וזה עובד ".
מהי נקודת החיבור המעשית בין ההשראה מהפרקטל לעיצוב הבגד?
"ניסיתי להציג דרך הבגד מציאות אחרת, לתת את ההרגשה כיצד הטבע מלמד אותנו להרגיש הרמונים. זה בא לידי ביטוי בשימוש בגזרות גיאומטריות שלמות ובשימוש בחומרים טבעיים כמו משי רך וצמר טבעי".
מערכות הלבוש שיצרה פרץ-אדרי כמו מתכתבות עם גזרות בגדים הלניסטיות, העוטפות את הגוף בדיגום חופשי. הגזרות רחוקות מהגוף, עוטפות אותו במעין כסות גיאומטרית ומתהדרות בצבעוניות מינימליסטית (לבן, מוקה, חום, שחור וירוק). אלו עומדות בניגוד לדרמתיות הנוצרת משימוש בעודף בד ובגזרות רחבות וגדולות.
פרץ-אדרי, 28, נשואה , מתגוררת בירושלים. בילדותה ובנעוריה התגוררה בבית שמש. מגיל צעיר כבר עסקה באופנה, ויחד עם אמ" התופרת חישבה גזרות לבגדים שתפרה בעצמה. היא סיימה את לימודיה בתיכון "עמל 1" במגמה לאמנות ולעיצוב גרפי תחת שרביטה של עינת לידר-שהיא כיום ראש המחלקה לצורפות ואופנה ב"בצלאל". " היא אמרה לי אז שניפגש ב(בצלאל ", משחזרת פרץ-אדרי. "מי היה מאמין שזה יקרה".
הבחירה ב"בצלאל" היתה שרירותית. "שמעתי סיפורים רבים על 'שנקר'מחברות", היא נזכרת, "אבל פחדתי שמקום שמייצג אופנה באופן טוטאלי דווקא יסגור עליי ויקבע אותי. ב'בצלאל' הוציאו ממני את האמן שבתוכי, את הרגשות, וזה מה שהוביל אותי בסופו של דבר לאופנה. כיום אני רוצה לפתוח עסק משלי. אני לא רוצה לעבוד בבתי אופנה או במותגים גדולים. נכון שצריך להתמקצע בתעשייה, אבל מצד שני, גם צריך לשמור על כתב היד והשפה שלך, כי במקרים רבים הם נעלמים".
שם הפרויקט: Error Trial and שם המנחה: אסתי גרינבוים
אהבה ודאגה לבעלי חיים הובילו את שרון מנחם לנפק קולקציה שמקור ההשראה שלה הוא הניסויים שנעשים בבעלי חיים, וליתר דיוק-הרצון להציב עמדה ביקורתית כלפי התופעה. מנחם,27, נולדה בשכונת נוה צדק בתל אביב וגדלה בחולון, שם סיימה את לימודיה במגמה לאדריכלות ועיצוב פנים בתיכון "מיטרני" (כיום "גימנסיה אפרים קציר"). לאחר טיול במזרח הרחוק חזרה ארצה וניסתה להתקבל ללימודי אופנה ב"שנקר". משלא הצליחה, נרשמה למגמת אופנה ב"האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה".
" אני חושבת שזה לא משנה איפה למדת. ל'שנקר' יש המון יחסי ציבור ופרויקטים מתוקשרים, אצלנו קצת פחות. אבל זה לא אומר שאנחנו טובים פחות".
כשמנחם מתייחסת לנושא הקולקציה שלה היא מדגישה כי "אופנה היא פלטפורמה להצגת נושאים חשובים, כמו מצוקה של חיות. בעלי חיים הם יצורים ללא קול, כמו ילדים קטנים. הפגיעה בהם, כמו בכל מקורות הטבע שלנו - מקורות המים, יערות הגשם, ההתחממות הגלובלית-נעשית בעיקר על ידי בני אדם. הניסויים שנערכים היום בביולוגיה ובפסיכולוגיה על בעלי חיים אינם אפקטיביים, ורובם אינם מוסריים".
תעשיית האופנה מייצגת שימוש לרעה בבעלי חיים (עורות, פרוות). האם יש לכך הקבלה או סאב טקסט בעבודה שלך?
"לא ניסיתי לשלב בין ביקורת על התעשייה לבין ניסויים בבעלי חיים. הרעיון הראשוני היה להראות כאב, אבל זה היה פחות מתוחכם לקחת את מקור ההשראה ולנסות לעבד אותו אחד לאחד לקולקציה. לכן בחרתי לדבר על חוסר צדק ועיוות של הטבע. ניסויים בבעלי חיים הם בעצם ניסיון לעוות את הטבע על ידי התערבות של בני האדם. זה בא לידי ביטוי בקולקציה שלי בכך שיצרתי קולקציה מעוותת".
מנחם הרכיבה שש מערכות לבוש עשויות בדים טבעיים - בחירה שניתן להתייחס אליה כביקורת על תעשיית העורות והפרוות. כדי להדגיש את העיוות הטמון בניסויים בבעלי חיים, סובבה את גזרת המכנסיים והשמלות הצידה. כדי לרפרר לשימוש הציני שעולם הרפואה עושה בבעלי חיים, השתמשה בתחבושות רפואיות, מהן יצרה צווארונים גבוהים המתהדרים בחתכים, שמייצגים את ביתורה של גוף החיה. את רשתות הגומי שבאמצעותן נהוג להדק את התחבושות, הפכה לגרבונים.
את המשכה בתעשייה רואה מנחם כמעצבת עצמאית בעלת קו אופנה משלה, אולם היא לא שוללת השתלבות באחד המותגים הגדולים דוגמת "הוניגמן", " קסטרו" או "בוניטה", שם היתה סטז(רית בשנה השלישית ללימודיה. "אני מחוברת מאוד לאופנת רחוב, לעיר, לאורבניות, לאנדרגראונד", היא אומרת. "אני רוצה לשנות את האופנה בישראל. להביא משהו שהוא חדש ושלי, כי אין ספק שישראל נמצאת באיחור אופנתי לעומת אירופה וארצות הברית".
נא להמתין לטעינת התגובות
