הפילו את החומה: על הקשר בין פינק פלויד לחוכמת הקבלה
חוכמת הקבלה ממשיכה בדיוק בנקודה שפינק פלויד עצרו: היא מסבירה כיצד ניתן לפרוץ את החומה הפנימית ומדוע הפריצה המיוחלת הזאת אפשרית דווקא בזמננו.
"אם אתה מתכוון להחליק על הקרח הדק של החיים המודרניים, אל תהיה מופתע כאשר יופיע הסדק תחת רגליך", הזהיר רוג'ר ווטרס, מנהיג להקת הפינק פלויד האגדית, בפתיחת יצירת המופת הגדולה משנות ה-80 "החומה".
קולו המרוסק של ווטרס היה קולו של דור שלם שהרגיש את הסדק הזה נפער תחתיו, כפי שלא הרגיש שום דור לפניו. דור שהביט עמוק לתוך עיניו הכחולות של העולם, וראה את פטישי השנאה והדיכוי צועדים חופשי ברחובות, הולמים ללא רחם בכל הנקלע בדרכם. דור שראה פרחים של תקווה מוקפים בקירות של בטון, ושמיים בהירים מתכסים בענן כבד של עשן ופיח.
דור החומה היה הדור הראשון שלא רצה להתחנך, ואולי גם לא להתבגר. בית הספר היה בשבילו פס ייצור משומן היטב של רובוטים דמויי אנוש, והמורים היו הקלגסים שמשגיחים מלמעלה. הוא מרד וצעק ובעט ושבר את כל הכלים, לצלילי הגיטרה המחשמלים של דיוויד גילמור. אך מעבר להיותו כתב אשמה חריף כנגד מערכת החינוך הנוקשה בבריטניה, "החומה" גם היווה אלגוריה למצבה הכללי של האנושות. תיאור נוגע ללב של תחושות הבלבול, הפחד והחרדה שחותרים תחת יסודות הקיום של האדם המודרני. "הפילו את החומה!" חוזרת וקוראת המקהלה בשאגה אדירה בסוף היצירה, והיא אכן נופלת בקול שאון ורעם לצהלת הקהל המשולהב. אך מבט מפוכח, 30 שנה אחרי, מעלה את השאלה האם לא היתה זו אשליה מתוקה בלבד? האם החומה באמת נפלה?
כלפי חוץ, נדמה כי לפחות חלק מן הלבנים שהרכיבו את החומה הפלוידיאנית בשעתו אכן נשרו במהלך הזמן. מסכי הברזל החלודים שהפרידו בעבר בין המזרח והמערב התאדו לאיטם, והותירו אחריהם אבק סמיך של חלומות שווא ואידיאות שבורות. שרידיה האחרונים של חומת ברלין הפכו מזמן לאתר מבקרים אטרקטיבי, וגם החומה הסינית כבר עושה את דרכה לחנות המזכרות של ההיסטוריה. המלחמה הקרה תמה. הקומוניזם מת. יותר מכך - העולם החל להתקפל ולהתכווץ לתוך מסכי פלאזמה שטוחים, ולהפוך לרשת גלובאלית צפופה ומהודקת.
הישגיה
אך כל זה מהווה רק רובד אחד, חיצוני בלבד, של החומה עליה דיברו חברי הלהקה המיתולוגית. הפינק פלויד הבינו כי לא מספיק לשבור את החומות החיצוניות בינינו. הם הקדימו את זמנם דווקא בכך שהצביעו על החומה הפנימית, "החומה שבלב", כמקור הסבל והבלבול האמיתי של האדם. אבל כיצד נוצרה החומה הזו ואיך פורצים אותה? את זאת הם לא ממש ידעו, ואולי גם לא התיימרו להסביר. המוזיקה שלהם בקעה כזעקה מרה מתוך הצד האפל של הירח, הצד שמרגיש את כל כובד משקלה של הבדידות המודרנית, אך לא ידעה לספק את פטיש הקסמים שיסלול את הדרך לצד המואר.
ובינתיים, יום הולדתה ה- 30 כבר קרב ובא. הילדים שגדלו על ברכי החומה כבר הפכו בעצמם להורים, והצמיחו דור חדש תחתיהם, דור חכם ומפותח יותר מקודמו. בניגוד להוריו, שכילו את כוחם בדפיקות נואשות על הלבנים הקשות, הם כבר מתחילים להבין שזה לא ילך. הם רואים את חוסר התכלית והטעם של הדפיקות הללו, ואינם מוכנים להמשיך לצעוד בשיירה הארוכה המובילה לאותה "מטחנת בשר" ידועה.
מרד הנעורים שלהם כבר אינו כה מכוון כנגד מערכת או ממסד כזה או אחר. חוסר העניין, הניכור, האפאטיות וההיפר אקטיביות, ולצידם אובדן הערכים, האלימות, ובעיקר חוסר היכולת לגבש יעד ברור לתסכול שלהם, מציב את הדור של היום בפני חומה של ממש. חומה פנימית, מבלבלת, לא חדירה.
ומה איתנו? כיצד אנחנו מתמודדים עם הבעיה? אנחנו ממשיכים לחיות בבועת העבר, מקווים שהניסיונות הספורים שלנו לשנות במעט מסגרת כזו או אחרת (אם בכלל ניתן לקרוא להם נסיונות), או אולי להרגיע את הילדים באמצעים מלאכותיים, יוכלו להשקיט את הבעיה. אולם מאמצינו משולים למאמציו של עולל קטן המניף את אגרופיו הקמוצים לשמיים, מכלה את זעמו באוויר הריק.
מה שאנחנו מתקשים להבין הוא שדווקא במצבם הנוכחי של ילדינו טמון הפוטנציאל, והתקווה הגדולה שהם מביאים לעולם. דווקא השאלות החדשות שנובטות מתוך פנימיותם, שאלות שלא זוכות להתייחסות ראויה מצידנו, כמו "בשביל מה צריך את כל זה"? או "מה הטעם בחיים בכלל?", דווקא הן מקרבות את הסיכוי לפתרון אמיתי. דווקא עליהן עלינו לספק מענה.
חוכמת הקבלה ממשיכה בדיוק בנקודה שלהקת הפינק פלויד עצרה, והנקודה שבה עוצרים גם אנחנו. היא מסבירה כיצד ניתן לפרוץ את החומה הפנימית הזו, ומדוע הפריצה המיוחלת אפשרית דווקא בזמננו.
"בריש מלים מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה". כך פותח בעל הסולם את ההקדמה לאחד החיבורים החשובים של המאה ה-20, "תלמוד עשר הספירות". ולא לחינם. דווקא את המחיצה הזאת חשוב לו כל כך לפוצץ.
מדוע? מפני שלא ניתן לשבור את החומה שלפנינו בצורה ישירה. הלבנים האמיתיות, הפנימיות, שמקיפות את חדרי ליבנו ומפרידות בין האדם לעולם שסביבו, מורכבות מחומר מיוחד במינו שנקרא "הרצון לקבל", או בעגה מודרנית יותר "אגו". האגו במובנו הקבלי הוא הטבע האנושי - הרצון הבסיסי ליהנות. העניין הוא שלא פעם אנחנו משתמשים ברצון שלנו על חשבון האחר, ובכך מכניסים את עצמנו למבוי סתום. הדור החדש שצומח לנגד עינינו מפותח בכך הרבה יותר מקודמיו. הוא נושא בתוכו כמטען כבד את ניסיונות הפריצה הכושלים של הדורות לפניו. הוא כבר למוד ניסיון. למוד אכזבות. בתוכו פנימה מתגבשת ההבנה, גם אם לא בצורה מודעת, כי עד כה ניסינו להרוס את החומה על ידי האמצעי שייצר אותה - האגו, ולכן כל ניסיונותינו נידונו לכישלון.
כדי לפרוץ את החומה אנחנו זקוקים לשיטה שמקורה בצידה השני, להוראות ביקוע שנכתבו על ידי אנשים שצלחו את החומה הפנימית הזו, ומספרים לנו על כך מתוך נסיונם.
המקובלים, פורצי חומת האגו, כותבים לנו על המציאות שהתגלתה לעיניהם שעה שעשו כן. זוהי מציאות שאינה נתפסת במסגרת חמשת חושינו הרגילים, מציאות שבה כולנו קשורים לזה לזה בחיבור אמיתי וחם. אין שם חומות ואין מחיצות ברזל, אין אינטרסים אישיים שהורסים את טובת הכלל, אלא רק מעטפת רכה ומלטפת של אור מקיף ותחושה של ביטחון, שלווה ואהבה שממלאת את כל בני האדם. והמציאות הזאת, הם מוסיפים ואומרים, יכולה להתגלות לכולנו, כאן ועכשיו, בחיי העולם הזה.
לא בכדי, ממש באותו זמן שבו מתגלה חוסר התוחלת שבקיום האגואיסטי הריקני, מתגלה בפנינו גם שיטת ההתעלות מעליו. במשך שנים רבות התעלמנו ממנה, וראינו אותה כתורת נסתר איזוטרית, או כפילוסופיה מופשטת. אך לא עוד. כעת, אומר בעל הסולם, כדי לפרוץ דרך האגו, עלינו לפוצץ תחילה את מחיצת הברזל של הדעות הקדומות, ההבנות המשובשות והתפיסות המעוותות שרווחות בציבור לגבי חכמת הקבלה. עלינו להבין שאין לה כל קשר למיסטיקה, למים קדושים או לקמעות, אלא היא כולה פרי מחקר המבוסס על נסיונם האמפירי של המקובלים. אך לא את כבודה האבוד של הקבלה אנו צריכים להשיב, אלא את כוח הפריצה הרוחני שהיא נושאת בקרבה. כוח שנובע ממציאות עליונה, ומאפשר לנו לפורר ולהמיס את חומות הניכור והשנאה שמפרידות בינינו, אותן חומות שגורמות לכל הייסורים והצרות המתגלים בעולם.
הפינק פלויד יצרו את פס הקול האולטימטיבי של החיים המודרניים, והחומה היתה ללא ספק היהלום "המשוגע" שבכתר. אך כולנו כבר עייפים מלהתבוסס בבוץ הכאוטי של החיים. הגיע הזמן להחליף את התקליט. הדור הנוכחי מצפה למנגינה חדשה, מלאת תקווה, הטומנת בחובה הבטחה לחיים טובים ויפים מכפי שנוכל לשער. כמו שידענו למחות לפני שלושים שנה, עתה הגיע הזמן לבנות, לבנות כאן יחד חברה מאוחדת המבוססת על אהבת הזולת. כיום, יותר מאי פעם, כל התנאים כבר כשרים לכך.
לאתר קבלה לעם
נא להמתין לטעינת התגובות
