מה מבדיל בין יום של שגרה סתמית ליום מלא חדווה ויופי?
רוח האהבה שמתעוררת מתשומת לבי שלי – היא מתנתי לעולם. כשאני מנהלת את שיגרת יומי בקשב לחושים, לממשות, מדריכות אותי סקרנות וחדוות יצירה. אני אחת עם העולם, הוא בי ואני בו, ולעיתים נראה שלא אני היא זו ששוטפת כלים, אלא שהממשות שוטפת את כליה באמצעות ידי. אורנה שפרון
שוב עומדת מול הכיור. עוד ארוחת צהרים הסתיימה. כוסות, סכו"ם, צלחות, שני סירים, קופסא אחת, קערת סלט. נמאס לי כבר לעמוד מול הכיור, כל יום, כל יום, עוד ארוחה ועוד ארוחה ועוד ארוחה... בזמן הזה הייתי יכולה לעשות דברים מעניינים פי כמה, אוף... הלוואי והייתי עכשיו על חוף הים בהוואי. שם היה יכול להיות מעניין. השמש והמים, הרוח, אנשים יפים... או לפחות הייתי יכולה לקרוא איזה ספר, להפליג לקשמיר או לקזחסטאן על כנפי המילים, לפגוש אנשים חדשים, לצלול אל תהומות אהבתם... עוד יום ועוד ארוחה, ממה כבר אפשר להתרגש בשגרה הסתמית הזאת?
אני נזכרת בבוקר אחד ששוב קמתי אל כיור מלא כלים. בערב שלפניו גיליתי אהבה חדשה – סונטה לכינור ופסנתר של בראהמס. קמתי להוטה לשים שוב את הדיסק. עמדתי מול הכיור, כשהצלילים מתנגנים באזני, זרם המים דגדג את אצבעותי, הטיפות נצצו על הכלים, אור השמש השתבר לגווני גוונים, הגוף נענה לצלילים. אני נושמת. איזה בוקר יפה!
מתבוננת בשתי התמונות ומנסה להבין. איך אותה פעולה בדיוק
האהבה. זה ברור. כל תינוק יודע שהאהבה צובעת את העולם בוורוד. אבל איך זה יכול להועיל לי? כל תינוק גם יודע שהאהבה מתעוררת מעצמה. אי אפשר לדחוק בה, אי אפשר לכפות אותה. או שיש אהבה או שאין. ואני כבר יודעת גם שההתרגשות הזאת של המפגש מתפוגגת עם הזמן. הסונטה של ברהאמס עדין מקסימה בעיני, אבל כבר לא כל כך מרגשת אותי כמו אז. ולמען האמת כבר איני מאזינה לה מזה חודשים ארוכים. אז מה, על-מנת להנות מרחיצת הכלים היומיומית אני צריכה לחכות לאהבה שתחפץ? מה עם כל אותם ימים ארוכים שאינה חפצה בהם?
אני חוזרת להתבונן בשני המקרים ועוד מגלה – בצהרי היום תשומת ליבי היתה נתונה למתרחש בתוך ראשי. נהלתי ביני לביני שיחה ערה על מר גורלי. ביקרתי בהוואי, כמהתי לקשמיר. שיטתי במרחב הוירטואלי שבין שתי אוזני, טילתי בכל העולם, רק במקום אחד לא הייתי – לא הייתי כאן.
בבוקרו של יום חושי המו. אזני שמעו, ידי חשו, גופי נע, עיני ראו. הכל היה כאן. כאן ועכשיו.
מושג שגור בשפה הרוחנית הרווחת. צריך לחיות כאן ועכשיו. אבל איך עושים את זה. איך מפסיקים את הויכוחים האינסופיים שמתנהלים בראשנו – אלו מהם גורמים לנו סבל, ונמצאים כאן ועכשיו?
למדתי שאחת התשובות טמונה בתשומת הלב לחושים.
למעשה באמצעות חושי אני יוצרת קשר עם העולם. אני רואה, אני שומעת, אני מריחה. חושי כמו גם קנה הנשימה שלי הנם ערוצים שדרכם זורם העולם, אני בו והוא בי. כמו אם גדולה הוא מערסל אותי בתוכו ואני משיבה לו ביחודיות של פני, בהיותי נבדלת וחד-פעמית. זוהי הממשות.
אולם פעמים רבות אינני יכולה לחוש אותה. אני מרגישה את הפירוד, את הבדידות, את הזמן רצוף-השגרה.
וכאן אני מגיעה לתשומת הלב. תשומת הלב היא המשאב שלי, היחודי, החד-פעמי. אין עוד בנמצא תשומת לב כשלי, משום שאין עוד לב כלבבי. תשומת ליבי היא זו שמאפשרת לי לדעת את העולם. הרי טיפות המים תמיד נוצצות על הכוסות, אולם אינני יכולה להבחין בכך כשתשומת ליבי לא נתונה לכך. וכשיודעת אני את העולם, מתרחש הנס ונולד משהו חדש, כילד שנולד מידיעת האיש והאישה זו את זה.
לפני מספר שנים שיתף אותי חבר בפרשנות מעניינת לפסוק "אין חדש תחת השמש". אור השמש מסנוור מידי, בוהק מידי, חזק מידי, מכדי שנוכל להבחין בחדושי הממשות המתרחשים כל הזמן. ואני נזכרת באותו אירוע בו ילד אחד ואני חיפשנו שיברי זכוכית על מדרכה ביום שמש קופחת. התבוננו במדרכה ולא הצלחנו לראות דבר מפאת סינוורה של השמש. אני אעשה לך אור, הוא אמר, ונעמד כך שגופו הצל על המדרכה. "לאורו" של הילד יכולנו להבחין בשברי הזכוכית.
מי היא השמש שמסתירה מפנינו את החדש? נדמה לי שזהו שכלנו המודד, המאבחן, המגדיר המפרק. הוא מאיר את מעשינו באור חזק וצורב, ואינו מאפשר לנו להבחין בדקויות, בחדש הצנוע שנובט בכל רגע ורגע תחת זרם המים וקצף הסבון.
אבל כשאני מצליחה להחשיך מעט את הסביבה, כשאני מסכימה להצל לרגע על אורו הבהיר של ההגיון, זה שאומר לי – שוב את שוטפת כלים, כמו שעשית אתמול ושלשום וגם לפני חודש, כשאני מצליחה לצלול לתוך זרם הממשות המפעפע אלי באמצעות חושי, אני יכולה להבחין שכל רגע ורגע של שטיפת הכלים הוא רגע חדש.
כמו עץ אני נטועה בשגרת יומי. השגרה היא לי אדמה המבטיחה את קיומי בגוף הזה, את קיום ילדי ומשפחתי. אני מאכילה, אני מנקה, אני מסדרת, אני מכבסת. ואני מגלה שכמו שהאהבה עוררה את חושי ואפשרה להם לגלות את העולם העשיר הרוחש ברגע אחד של חיים, כך תשומת הלב של חושי היא זו שיכולה לעורר את האהבה. האהבה היא הרוח, זו הנושבת בין ענפי העץ, שמרקידה את עליו, הרוח שנושאת את קיומו של העץ הלאה, מפזרת את זרעי פריו.
רוח האהבה שמתעוררת מתשומת לבי שלי – היא מתנתי לעצמי, היא מתנתי לעולם. כשאני מנהלת את שיגרת יומי בקשב לחושי, לממשות, מדריכות אותי סקרנות וחדוות יצירה, אני אחת עם העולם, הוא בי ואני בו, ולעיתים נראה שלא אני היא זו ששוטפת כלים, אלא שהממשות שוטפת את כליה באמצעות ידי.
היכולת לאהוב, זו שמאפשרת לנו לראות את החדש מתחת לשמש, היא המפיחה רוח חיים בכל מערכות היחסים שלנו – ביננו לבין שגרת יומנו, ביננו לבין בן הזוג, ביננו לבין הילדים, ביננו לבין שותפינו לדרך או למקום העבודה ויותר מכל – ביננו לבין עצמנו. וראו זה פלא - במקום שיש אהבה, אפשר להבחין בחדש וכשאנחנו מבחינים בחדש זוהרת השגרה כהרפתקה גדולה של החיים.
אורנה שפרון, אם לשבעה ילדים, מראשוני החינוך הביתי בישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
