מרגישים את הסוף
חברי תבל בצדק עובדים על פרויקטים של סיום ההתנדבות בנפאל: אכסניה אלטרנטיבית לתרמילאים, קייטנה לילדים ושיפוץ המועדון של ילדי הרחוב. תמר פריאל עוד לא עזבה וכבר מתגעגעת
ואין לי גם זמן לכתוב לכם על כל שרציתי לחלוק אתכם. אין לי זמן לכתוב לכם על חווה ששמה פנצ'קל ובה "תבל בצדק" מקימה מעין אכסניה אלטרנטיבית לתרמילאים. בחווה אפשר להתנדב לתקופות זמן שונות ולעסוק בחקלאות ובחינוך. במהלך השבוע עובדים, וסופי השבוע פנויים לטיולים או לפעילויות אחרות.
כך עושים חיים, רחלי, יואל ויונתן (ג'ון) שעובדים שם. כפרויקט סיכום, הם בנו מאפס קייטנה לילדים והם מעבירים אותה במשך שבועיים. בו בזמן הם מנסים להקים לול תרנגולות, לטפל בגינת התבלינים שלהם ולטפח את מערכת מיחזור המים שבנו.
לא הספקתי לכתוב לכם על כך שתרמילאים יכולים להתנדב גם בכפר סוספה. סיימון ואביבה, שגרים ומתנדבים בכפר הזה ומגיעים לפה רק פעם בשבועיים, חיים את ההתנדבות שלהם יותר מכולנו. הם לימדו בבתי הספר, הקימו ספרייה, עזרו לילדים לכתוב עיתון, הקימו מועדון נוער, ציירו ציור קיר, שיפצו מבנים והתרגלו לאכול ארוחת ערב אצל משפחה אחרת בכל לילה.
הם מביאים למשפחה כרטיסיות ללימוד אנגלית ומעדנים שהם אוהבים, והמשפחה מחזירה להם בארוחה ובטעימות מאלכוהול תוצרת בית. על מנת להיות אורח טוב, סיימון צולע למיטתו חצי שיכור מדי לילה.
לא כתבתי לכם עדיין על בן ועל תמר ועל אלישבע, שעובדים עם ילדים עובדים. הילדים האלו קמים בארבע לפנות בוקר מדי יום והולכים לעבוד כמנקים, כסבלים, בתחבורה הציבורית, במסעדות או במקומות אחרים בעיר. אז הם הולכים לבית הספר, ואחרי הצהרים הם גם מגיעים לפעילות.
האנרגיות לא נגמרות, והם תמיד נראים שמחים וצוחקים, לא מרחמים על עצמם. רק בזמני היצירה השונים הם פתאום נפתחים ומספרים על עוני ועל רעב, על מלחמת הישרדות ועל עבודה קשה.
רציתי לכתוב לכם יותר עליי ועל תמר: גייסנו חבורה של סטודנטים מקומיים, ועימם ועם ילדי הרחוב אנו צובעים את מרכז הדרופ-אין. החדרים במקום היו צבועים בירוק של בית חולים, מלוכלכים ומסריחים.
יחד עם הילדים דמיינו איך כל חדר ייראה ועכשיו אנו צובעים ומתכננים לצייר בחדרים את הדברים שהילדים רוצים לראות סביבם: בעלי חיים, גיבורי על, אופניים וסקטים. את מה שהילדים חלמו, אנחנו מנסות ליצור איתם במציאות בה הם חיים.
כבר לא אספיק לכתוב על שאר הפרויקטים שלנו. אין לי זמן. אין לי זמן אפילו להתחיל לתאר לכם כמה שטוב לי. הבית שאני גרה בו מרגיש כמו ביתי ואני לא רוצה לדמיין את עצמי עוזבת אותו. אני אוהבת את החדר שלי ואת המיטה שלי, את הכלבים בחצר, את האוכל במטבח ואת הנשים
ואני אוהבת את האנשים בקבוצה שלי, שעימם חלקתי בית וארץ, עבודה וקבוצה, במהלך שלושת החודשים האחרונים. עולמי כולו הצטמצם לעשרים אנשים, ואני לא יכולה לחשוב על להיפרד מהם.
בטור השני שלי במדור הזה כתבתי על כך שהאנשים שראיתי סביבי, שהכרתי אז רק יומיים, נדמו לי כאוסף של משקפים ומכנסים ונעליים – לא מוכרים וחסרי כל ייחוד. היום אני כבר מתקשה לראות את המעטה, ורואה רק את העוטה. אני מכירה את סיפורי הילדות שלהם, את הספרים האהובים עליהם, פיסות קטנות מעולמם הפנימי.
קצרו דקותיי מלכתוב על הישיבה בחדר המשותף בבית יחד עם שאר חברי הקבוצה. זהו חלל מואר שעמוס בוילונות ובשטיחי צמר צבעוניים, וריח דחוס המורכב מכל הריחות של השוהים בו. חדר עם ציורים וספרים, משחקים ומוסיקת גיטרה תמידית. זה מרחב שדחוס באינטימיות הניתנת למגע, זו של אנשים שמכירים זה את סודותיו של זה, באוויר שמלא בצחוק – לעיתים הומה ומלטף ולעיתים עז וממלא.
אני רוצה לאפשר לכם להיות איתי בחדר ההוא: לשמוע אנשים המשלימים זה את משפטי זה במהירות, על מנת להגיע לבדיחה הפרטית המשותפת. לשמוע שיחה המתנהלת בעצלתיים, של אנשים שמדברים מבלי לחשב מילים, בוטחים במאזיניהם.
שעון החול כבר לא יאפשר לי להרחיב מספיק במילים על השבת בבית. באתי לפה חילונייה גמורה ואני יוצאת מכאן כזו. ועם זאת - יש בי הרהורי כפירה - אני שוקלת הליכה לקבלת שבת גם בישראל.
כל השבוע אנחנו רצים ממקום למקום ומפעילות לפעילות. לפעמים אנחנו עייפים, מעוצבנים או מוטרדים מהמציאות הלא קלה שמחכה לנו ברחובות קטמנדו. לעיתים קרובות אנחנו מוציאים את הכול זה על זה, אבל שבת מאפשרת חוויה שונה. אחרי שבוע עמוס בלי רגע פנאי, אחרי שעות של ניסיון להספיק לבשל ארוחה מכובדת לפני כניסת השבת - כשהשבת נכנסת הכול נעצר. יש לנו זמן.
אנחנו יושבים ושרים ביחד את המזמורים לקראת שבת. אנשים מריחים טוב ולבושים יפה, כולם מחייכים זה לזה. חלקם שרים בעיניים פקוחות ואחרים בעצומות. האוויר עוטף אותי ואותם ברוגע, ואנחנו באמת משפחה.
כמו רבים שמהגרים לתל אביב, גם אני תהיתי וטעיתי והסתובבתי בהרבה מקומות, מחפשת מקום להשתייך. והנה מקום כזה, אפילו אם רק לשעה של קבלת שבת, או רק לארבעה חודשים.
האנשים שחולקים איתי בית וחיים מכירים הרבה ממני, על הטוב ועל הרע. הם מקבלים את כל שאני מראה להם ואת כל שאני מחביאה מהם, ועדיין מחבקים. סוף סוף יש קצת שלווה, אפילו אם רק זמנית.
בזמן הקצר שניתן לי ציירתי בטור זה תמונה מלאה באידיאליזציה, אולי קיטשית במובן מסוים. אבל - הרי בשלבים מסוימים כזו היא גם האהבה: זו הדרך הקלה ביותר לזהות אותה. הייתי מכבירה עוד במילים על האהבה הזו אבל נגמר לי הזמן. יש לי רק עוד שלושה שבועות, ולכן אלך עכשיו אל הילדים שלי, הבית שלי והקבוצה שלי: לחוות את האהבה לא במילים, אלא על בשרי ממש.
תמר פריאל שוהה בנפאל במסגרת התנדבות בארגון "תבל בצדק"
נא להמתין לטעינת התגובות
