האם ברק אובמה ישנה את פני התודעה האנושית?
אחרי ג'ורג' בוש ברק אובאמה נראה כמו הבודהא בכבודו ובעצמו, אבל האם הוא לבדו, מול הטמטום, השמרנות והחזירות של העולם, יוכל לחולל שינוי? עידו הרטוגזון מנתח את עלייתה ונפילתה של המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז ותוהה: מה צריך כדי לחולל את המהפכה הבאה?
הרבה זמן שלא היתה בעולם ציפייה גדולה כל כך לאירוע פוליטי כמו הבחירות שיתקיימו בנובמבר השנה בארה"ב. אינספור אקטיביסטים, רוחניקים, אנשי שלום וסתם אנשים עם תקווה בלב תולים עיניהם בברק אובמה ובהבטחה שלו לשינוי. שינוי אמיתי וגדול.
אז נכון, היו לנו הרבה פוליטיקאים שהבטיחו שינוי, אבל משהו אצל ברק אובמה נראה שונה. מהעובדה שהוא שחור, דרך הרקע שלו כפעיל חברתי ועד להילה האנרגטית שלו. מה שבטוח הוא שאחד הדיונים הערים המתנהלים היום בעולם האקטיביסטי-רוחניקי הוא הדיון בשאלה האם אובמה יהיה הנשיא המואר הראשון כמו שטען לאחרונה מרק מורפורד או שמדובר בעיקר במותג שימשיך פחות או יותר את מה שהיה קודם, כמו שטען דאגלס ראשקוף.
שתי העמדות האלה לגיטימיות. אבל מה שמעניין בתופעה של אובמה זה לא רק האנשים שהולכים שבי אחריה, אלא גם האנשים שמעדיפים להישאר זהירים. ואת הקונטקסט ההיסטורי שגורם להרבה אנשים שהיו מאוד רוצים ללכת שבי אחרי אובמה אבל שומרים על זהירות, אפשר להבין אם מסתכלים על הניסיון הגדול האחרון שהיה פה לעשות מהפכה.
ספר מרתק של מרטין לי וברוס שליין שקראתי לאחרונה, נותן זווית מעניינת על הנושא. (Acid Dreams: The Complete Social History of LSD: The CIA, the Sixties and Beyond).
מייקל רוסמן, אחד ממנהיגי תנועת חופש הדיבור של ברקלי בשנות השישים, שוטח בספר את ההסבר שלו להתפרקות תנועות המחאה של סוף שנות השישים: "ככל שהפוליטיקה הפכה תרבותית הבנו שכוחות עמוקים יותר מעורבים [בבעיה] מאלו שלקחנו בחשבון או עסקנו בהם באופן מכוון" אומר שם רוסמן, כשהוא מתייחס להתפרקות המהפכה לאינספור תנועות שונות - התפרקות שאירעה באותו הרגע שבו האג'נדות של המהפכה חדלו להיות רק פוליטיות והפכו להיות אג'נדות רב מימדיות שעסקו בכל קשת הנושאים של הקיום האנושי: מהפוליטיקה הבינלאומית, דרך הקשר לטבע ועד לטבע האני.
חשבתי על הדברים האלה של רוסמן כשעסקתי באובמה ובמורכבות האינסופית של המהפכה הנדרשת כיום. על מנת לפתור את בעיות התחבורה, המלחמה, הגזענות, האלימות, המין, המדיה, גסות הרוח, הקנאה, הגאווה, התאווה, התחלואה, הבירוקרטיה, התקציב, חוסר הביטחון, חוסר הריכוז, האנרגיה, ההבניה החברתית, ההתחממות הגלובלית, הכחדות המינים, הפערים החברתיים, המערכת הכלכלית, השטחיות, הטיפשיות, ההרגלים והשחיתות ועוד אינספור חזיתות אחרות שבהן אנחנו מפסידים כל העת - לא בטוח שברק אובמה יספיק.
איך זה קשור לשנות השישים? ובכן, זה קשור מפני שאחד השיעורים הראשונים והחשובים ביותר שהחוויה הפסיכדלית מלמדת הוא שהמציאות היא דבר מורכב ומרובה מימדים לאין שיעור: האני נמצא בעולם שבו הוא בא במגע עם אינספור עולמות: פנימיים, בינאישיים, עם העולם החיצון, מול אובייקטים טכנולוגים, אנרגטיים ועוד. רב המימדיות של החיים נחשפת בחוויה הפסיכדלית כמו רשת פרקטלית אינסופית, כמו רשת המראות של אינדרה.
בימים אלו, שבהם נדרשות תשובות דחופות בתחום הסביבה, הצבא, הפוליטיקה, הכלכלה, האלימות, בימים אלו שבהם ערכים אנושיים בסיסיים הפכו לדבר נדיר במקומות רבים, אנחנו נוטים ללגלג על שאיפתם הבסיסית של הוגי המדינה לעשות את ישראל למדינה בעלת שיעור קומה רוחני שתהיה לא סתם מופת של קדמה כלכלית אלא גם של קדמה של יחסים בין אדם לחברו, בפעילות תרבותית, אינטלקטואלית ורוחנית.
וזה לא רק אנחנו. אנשים בכל העולם שוכחים את מה שהיה פעם מובן מאליו. התרבויות הדתיות שמתוכן יצאה התרבות האנושית הדגישו תמיד שאם יש משמעות כלשהי לקיומו של המין האנושי הרי זה רק כשהוא עומד בקשר בלתי ניתק עם המימדים הנצחיים של הרוח. אלא שכמות אדירה של אנשים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, גלשה למעין אפטיות ונכונות להפוך לחלק בלתי נפרד מהזהות הצרכנית המעוקרת שמשווקת על ידי הממסד. צעירים בכל העולם הם היום מונעי כסף יותר מאי פעם, על כל מה שזה אומר.
האם האפטיות הזו היא סתם רעה חולה? לא בטוח. הלגלוג הזה
הדברים האלה קרו שוב ושוב לאורך הדורות. אבל המקום הראשון שצריך לחזור אליו על מנת להבין מדוע המין האנושי חושש היום כל כך מהניסיון לחולל מהפכה נמצא 40 שנה אחורה, במה שקרה בסוף שנות השישים, כשהניסיון הגדול האחרון להביא למין האנושי מהפכה נפח את נשמתו.
בספרו "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם" כותב אילן גור זאב על הקרע שנוצר בסוף שנות השישים בין חלק מהוגי אסכולת פרנקפורט לבין אנשי מהפכת 68 על הרקע של התפיסה השטחית מדי (בעיני אנשי אסכולת פרנקפורט) של מושגי המהפכה בתנועות הסטודנטים.
אנשי אסכולת פרנקפורט, שצפו בסטודנטים שהבעירו את אירופה במאי 68 בדרישות שונות ומשונות לשחרור האדם, חשו שהסטודנטים המפגינים הולכים בכיוון הנכון, אבל לא רחוק מספיק. מהפכה אמיתית, כזאת שלא תחליף את מבנה הכוח הישן בעוד מבנה כוח אחר ודומה מדי אלא תיצור שינוי עמוק ואמיתי דורשת על פי אנשי אסכולת פרנקפורט שידוד ערכים מקיף ורדיקלי הרבה יותר מזה שהובילו אנשי מהפכת 68. היא דורשת עימות לא רק עם המערכות הפוליטיות אלא גם עם אינספור מערכות תרבותיות, טכנולוגיות, פסיכולוגיות ועוד.
אלא שהמצב היה שונה אצל חלק מהתנועות המהפכניות האמריקאיות של שנות השישים. אולי משום שהשימוש בחומרים פסיכדליים היה נפוץ יותר בשמאל החדש האמריקאי, הבינו חלק מהמהפכנים הגדולים של שנות השישים באמריקה את העניין הזה וניסו לאחד את המסר המהפכני הפוליטי במסר מהפכני תודעתית.
ה- Diggers, אחת הקבוצות ששגשגו בהייט אשבורי בתקופה של קיץ האהבה של 1967, הושפעו מהמחזאי, הבמאי והחלוץ הפסיכדלי הצרפתי אנטונין ארטו. ה-Diggers חרצו לשון למול העימות ששרר בין החלקים האקטיביסטיים (הפוליטיים) לבין החלקים הפסיכדליים (התודעתיים) של תרבות הנגד. המהפכה האמיתית לטענתם הייתה באקטיביזם פסיכדלי. (ושווה לציין כאן את האמרה הבלתי נשכחת של טרנס מקנה על כך שהחובה הראשונה של כל אקטיביסט היא להפוך לפסיכדלי, כלומר להתחיל במהפכה פנימית).
על פי ה-Diggers כותבים לי ושליין: "אם אתם רוצים עולם אמיתי הרי שזה תפקידכם לגרום לכך לקרות, משום שאף אחד אחר – בוודאי לא פוליטיקאים נוכלים – לא יגיש לכם את זה על מגש של כסף. על מנת לקבל חזרה את מה ששייך להם, אנשים צריכים לקחת לעצמם את החופש שלהם כאן ועכשיו: 'אפילו רגעים קפואים עבור המהפכה הדמיונית של מחר!'. ה-Diggers התנהלו כאילו האוטופיה היא עובדה אקטואלית וכולם חופשיים".
התפיסה המהפכנית-פסיכדלית של הדיגרז היא התשובה הניצחת לכל מי שחושבים שמהפכנים לא יכולים ליהנות, ושחוסר הצדק בעולם מספק לנו תירוץ להיות חמוצי פנים וזעופי הבעה במקום להתחיל מיד במהפכה פנימית.
אלא שהתפיסה המהפכנית של ה-Diggers היא לא משהו שקבוצות גדולות מאוד של אנשים היו מסוגלות להכיל. הפסיכדליות הרב מימדית של האקטיביזים של שנות השישים גרמה לאנשים לראות את הדברים בצורה רבת מימדים מדי. הבעיות שגילה האקטיביזם של סוף שנות השישים היו מרובות פנים כל כך עד שהוא נשבר לאלפי רסיסים, מהתנועה לשחרור האישה ועד לתנועה לזכויות הנמרים הסיבירים.
בשביל המהפכה הפסיכדלית של שנות השישים מהפכה פשטנית וחד מימדית כבר לא הספיקה: אבל איך עושים מהפכה שתענה על כל השאלות? שנות השישים נכשלו בלענות על השאלה הזו וקשה לומר שהיום, 40 שנה מאוחר יותר, התשובה קלה יותר.
קשה מאוד להסתכל על כל הדברים מכל הכיוונים ולפתור את כל הבעיות שסבוכות זו בזו. זה מה שהחברים בשנות השישים, או לפחות חדי התפיסה מביניהם, הבינו. ואני חושב שזה מה שמקסים בתקופה הזו של שנות השישים. שזו התקופה האחרונה שבה כל כך הרבה כוחות של אור התאחדו ביחד בשביל להביא שינוי.
שנות השישים מלאות באנשים שהיוו סמלים מעוררי השראה: מרטין לותר קינג ומלקולם X, מריו סאביו וג'ימי הנדריקס, מוחמד עלי, סטיוארט ברנד, ג'ון לנון, בוב דילן, אלן גינזברג, טימותי לירי וקן קיזי, אייבי הופמן, מרשל מקלוהן, אנדי וורהול ואפילו האחים קנדי. לעומת החבורה הזו (וסליחה על הרבים האחרים שהשמטתי כאן) הפוליטיקאים, הזמרים והמתאגרפים שלנו היום נראים כמו חבורת נמושות רודפות בצע.
כשנבחרת כזו עולה למגרש אתה לא מצפה להפסיד. אבל כוחות הריאקציה היו חזקים יותר מהחבורה הזו שרובה ככולה עלתה ונפלה במקביל לסיפור של שנות השישים.
ואז מגיע מישהו כמו אובמה. לא מזמן פורסמה כאן במדור ניו אייג' כתבה של ענבל בהונקר שעסקה בתקוות של אנשים מסוימים בכך שברק אובמה הוא סוג של אדם מוארשישנה את המסלול הכושל שבו משתרכת האנושות.
העניין הוא שאני מכיר כמה מאמיני אובמה כאלה וגם רואה בעצמי את המשיכה בלהפוך לאחד כזה ואפילו חוטא בזה לפעמים.
אז כן, אני מבין למה אחרי ג'ורג' בוש ברק אובמה נראה כמו הבודהא בכבודו ובעצמו. ובכל זאת אני משתדל להקפיד לזכור שמרחב התמרון של נשיא אמריקאי הוא לא רחב כפי שהוא נראה ושהוא כבול בתוך מערכת בירוקרטית שמנהלת את עצמה ושהאנושות כבולה בידיה לא פחות משהיא מחזיקה אותה בידיה.
אז כן, אני רוצה לראות את אובמה זוכה, וכן, אני לא יכול שלא לשמור תקווה קטנטנה שלדבר הזה יהיו השפעות חיוביות על העולם שלנו, אבל אני גם זוכר איך נראה העולם הזה שאובמה אולי ינסה להציל. ונדמה שההבדל בין היום לבין שנות השישים, הוא שיותר אנשים מאי פעם מבינים היום כמה מורכבת הבעיה: עד כמה האויב הוא חסר צורה ורב פנים. עד כמה הוא מוטמע בתוך המערכת התרבותית שהמין האנושי מתקיים בה היום: פוליטית, כלכלית, אקולוגית, פסיכולוגית, ערכית. ההבנה הזאת היא אחד המקורות העיקריים לחוסר הנכונות של הרבה אנשים לנסות לעשות שינוי אמיתי.
מאז אותו רגע שבו המהפכה של שנות השישים שילמה את המחיר על רצונה לתת פתרון אינטגרלי לבעיה ששמה המציאות אין מישהו שירהיב עוז לומר שיש לו פתרון כללי. 40 שנה לאחר דיכוי תרבות הנגד בארה"ב של שנות השישים, זהו ההישג הפסיכדלי הגדול ביותר: ההבנה שהמציאות מורכבת מדי בשביל איזה מהפכן דה לה שמטה עם פתרון בשנקל.
פתרון אמיתי של המציאות דורש שינוי כללי ומעמיק, כזה שיהפוך את המערכת על ראשה, שיהיה מוכן להעמיד בשאלה את התפיסות שלנו לגבי מהו אדם, מהו טבע, איך צריך לנהוג עם טכנולוגיות, כיצד נמדדת קדמה כלכלית, מהו המין האנושי ומהם הערכים שקדושים לו, ועוד הרבה שאלות גדולות.
מאז שנות השישים היו לנו מהפכות קטנות, מהפכות מופרטות: זכויות האישה, זכויות הקהילה ההומולסבית, זכויות המיעוטים, זכויות החיות, איכות הסביבה, מהפכת הניו אייג', ועוד אינספור מהפכות קטנות, אבל לא היה לנו אף טוען אמיתי לכתר. כזה שיטען ברצינות שהוא יודע לנהל את העולם יותר טוב מההגמוניה השמרנית-קפיטליסטית שמנהלת את העולם כיום.
ואולי בגלל זה ברק אובמה עושה משהו נעים בלב, כי הוא מזכיר את האמונה שפעם באלף שנה אדם שראוי לכך יגיע אל הכוח, שאולי פעם אחת יגיע מישהו אחד ששיעור קומתו מתאים לגודל המשימה. לא ברור מה הוא יוכל לעשות כשהוא יגיע לשם, אבל זו פנטזיה נחמדה ואם מספיק אנשים יחלמו אותה בארה"ב - היא עשויה לנצח. זה החומר שממנו עשויים חלומות.
נא להמתין לטעינת התגובות
