החונקים: הרוצחים שסוגדים לאלה קאלי
הם מעולם לא שפכו דם והשתמשו רק בחבל. האם באמת לאורך השנים נרצחו בהודו עשרות אלפי אנשים בידי חבורות החונקים, הרוצחים המסתוריים שסוגדים לאלה קאלי? היום יש חוקרים שטוענים שכל הסיפור הוא פנטזיה בריטית. פרק שני בסדרה על אזור הדמדומים ההודי
האלה קאלי
ממש באותן שנים בהן החלו הבריטים את מלחמתם בטקס הסאטי האכזרי, שבו נשים מטילות עצמן אל תוך גופת בעליהן שנשרפת, החלו להתקבל מרחבי הודו דיווחים על רציחות מסתוריות של מקומיים לאורך נתיבי הסחר והתחבורה המרכזיים.
כפי שנכתב בעיתון מקומי במדרס בשנת 1815, "בעוד שמטיילים אירופים יכולים לנוע ברחבי הודו בביטחון רב באופן יחסי, מספר נכבד מבני האוכלוסיה המקומית נופל בכל שנה קורבן לאויב מיסתורי ואכזרי מאין כמותו. החונקים, כפי שהם מכונים בחלק מהמקומות, או המתחזים, כפי שהם מכונים במקומות אחרים, אורבים למטיילים התמימים, מתיידדים איתם, ואז, ברגע המתאים, תוקפים וחונקים אותם למוות בעזרת חבל הנכרך מסביב לצווארם".
בתחילה, התקשו הבריטים להאמין לדיווחים השונים, וגם אם האמינו – העדיפו להתייחס לנושא כאל עניין הודי מקומי שאין הם צריכים להתערב בו. אולם כאשר החלו להתקבל דיווחים על הימצאותם של קברים המוניים, הם הבינו שנדרשת פעולה. מושל הודו, הלורד וויליאם בנטינק, אותו אדם שהכריז מלחמה על טקסי הסאטי, מינה את וויליאם סלמן, חייל בצבא הבנגאלי לטפל בנושא.
וויליאם בטניק, ששלט בארבעה ניבים מקומיים, החל מיד לחקור את הנושא וגילה לחרדתו כי ברחבי הודו פועלת כת סודית של רוצחים מיומנים שחונקים את קורבנותיהם בעוד אלו נעים להם לאורך הדרכים המאובקות של תת היבשת. עוד התברר לו כי הרציחות אינן נובעות רק ממניע כספי, למרות שכמעט בכל המקרים הנרצחים גם נשדדו עד הרופי האחרון, אלא כחלק מפולחן דתי של אלת המוות קאלי, שכולל טקס תפילה לפני כל מעשה רצח.
הרוצחים, שכמעט תמיד פעלו בחבורות, ותמיד היו מחופשים, היו מתיידדים עם קורבנותיהם בצמתי תחבורה או בתי מלון ולאחר שהיו זוכים באמונם היו מציעים להם לצאת יחד לדרך המשותפת כאמצעי ביטחון מפני שודדים ורוצחים. הקורבנות, שלא חשדו בדבר, היו מסכימים, ובנקודה כלשהי לאורך הדרך היו הרוצחים תוקפים אותם, כאשר בדרך כלל רוצח אחד היה מפיל את הקורבן לרצפה, רוצח אחר היה מטה את ראשו קדימה, ורוצח שלישי היה כורך חבל או צעיף סביב צווארו וחונק אותו. הרצח באמצעות חניקה היה הקוד המרכזי שחיבר בין כל חבורות הרוצחים והוא נבע מהאמונה שהאלה קאלי לימדה את אבותיהם לרצוח אולם אסרה על שפיכת דם. לאחר הרצח היו הרוצחים מחביאים את הגופות בקברים שנחפרו מראש או בתוך בארות מים.
בטניק גילה גם כי החברות בחבורות הרוצחים הללו היתה עוברת בירושה בתוך המשפחה, כאשר הילדים היו עוברים הכשרה מגיל צעיר באומנות הרצח. לעיתים נדירות, כאשר הם תקפו משפחות שלמות, היו חבורות הרוצחים חסים על הילדים הצעירים, מאמצים אותם, ועם הזמן הופכים גם אותם לרוצחים מיומנים.
לא רוצחים נשים
לא כל החברים בחבורות הרוצחים היו משתתפים ברצח באופן פעיל. חלק מהחברים היה פועל על תקן של גששים שמאתרים את הקורבנות, חלק אחר היה פועל בתור גיבוי למקרה שבו הקורבן מצליח לברוח מההתקפה הראשונית, וחלק אחר היה פוצח בשירה ובריקודים ברגע האמת על מנת להחניק את קולות המאבק.
לעתים היו גם נשים לוקחות חלק במעשי הרצח בכך שהיו מעמידות פנים שהן זקוקות לעזרה ואז חונקות את הקורבן שבא לעזור להן. יחד עם זאת, על פי קוד ספר החוקים הלא כתוב של חבורות הרוצחים הללו, היה אסור להם לרצוח נשים.
מסתבר כי בעוד שעבור הבריטים קיומן של חבורות הרוצחים המסתוריות הללו היה בגדר חדשות מפתיעות, בקרב האוכלוסיה המקומית הן היו מוכרות מאוד וזאת מכיוון שהן היו פעילות מזה מאות שנים. למעשה, ההערכות בנוגע למספר הקורבנות המשוער של אותן חבורות רוצחים נעות בין מספר עשרות אלפים ועד לשני מיליון(!).
קאלי ארכיון
האוכלוסייה המקומית כינתה את אותן חבורות Thuggee, מילה שמקורה במילה הסנסקריטית sthaga שפירושה מתחזה, ושהתייחסה לנוהג של הרוצחים לאמץ לעצמם זהות של מטיילים תמימים. האנגלים, שאימצו את השם המקומי, קראו לאותן חבורות בשם Thugs, ואמנם, עד היום, המילה Thug היא אחת המילים הנפוצות בשפה האנגלית ופירושה ביריון.
על מנת ללכוד את חבורות הרוצחים-מתחזים החל בטניק למפות את אתרי מציאת הגופות ואת תאריכי התקיפות. על בסיס נתונים אלו הוא הצליח לחזות היכן יתרחשו מעשי רצח עתידיים ובאמצעות השימוש בשוטרים מסווים הוא אף הצליח ללכוד מספר מצומצם של מתחזים שבתמורה להמתקת עונשם הלשינו על חבריהם.
בדרך זאת, ותוך כעשור, הצליח בטניק להביא לדין אלפי רוצחים, כאשר הבכיר שבהם, מנהיג כנופיה בשם בהראם, סיפר לחוקריו כי לקח חלק ברצח של 921 בני אדם, שמתוכם רצח במו ידיו 125. חבורה אחרת בת כ-20 חברים הודתה ברצח של למעלה מ-5000
בני אדם. בדרך זאת, ועד תחילת שנות השבעים של המאה התשעה עשרה, הוכחדה תופעת הרוצחים המתחזים כמעט לגמרי, אם כי בשנות השמונים של המאה העשרים היא הוחזרה לפתע לחיים בסרט הקולנוע "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" בו הריסון פורד מוצא עצמו נאבק בחברי הכת, שכמעט מצליחים להקריב אותו לקאלי.
כיום ישנם חוקרים אקדמאיים שמטילים ספק בגרסה הרשמית של סיפור הרוצחים המתחזים הסוגדים לאלה קאלי, וטוענים כי בשעה שאכן קיימות עדויות היסטוריות לקיומן של חבורות רוצחים מסוג זה, נראה כי הבריטים הגזימו במתכוון בתיאור מימדי התופעה, וזאת מכיוון שהמאבק בהן איפשר להם להעמיק את שליטתם בהודו על ידי יצירת כוחות משטרה חדשים וגיוס מקורות מודיעינים. כך או כך, מה שברור הוא שכתוצאה מאותו מאבק באויב אמיתי או מדומיין, זכתה השפה האנגלית להתעשר במילה אחת חדשה ואנחנו זכינו בסיפור מעניין ובסרט המפחיד ביותר בסדרת סרטי אינדיאנדה ג'ונס.
נא להמתין לטעינת התגובות
