ביקרות מסעדות: בר-בוניה
מליטות פריכות, מנת קרפצ'ו מחוספסת, נשים לועסות לוקוס מטוגן בהנאה ובעל בית שמתגאה בדימיון מוכח לשרק. אלון הדר הולך על ערב בבר-בוניה בתל אביב ומגלה טברנה עירונית
הרגליים צועדות לאורך רחוב דיזנגוף, אחר כך בן יהודה. זה האזור שאתה מתגורר בו עכשיו, ולכאורה אתה אמור למצוא בו מקום בילוי שיתאים לך. אתה חושש במקצת, אבל יודע שהרצון המידי ליהנות בשעה הקרובה בבר, במסעדה או במועדון לא יקודם באמצעות מלחמה. היא נועדה לכישלון. איש לא יחבק אותך, איש לא יעשה עבורך את העבודה. קבל את המצב או שתחזור הביתה. רק שלא תסריח את החלל ברחמים עצמיים.
דלתות העץ הכבדות של הבר-בוניה מסמנות שהגעת לאזור חוץ-טריטוריאלי. אין כל קשר בין המסעדה לשכונה. היא יכולה להימצא בכל מקום בעיר, בעולם. דלפק עץ דביק, מוזיקה חוצת עשורים וז'אנרים, ריחות כבדים של טיגון, עננים מתקתקים שמזכירים לך טאפאס בר בברצלונה, רובע הדייגים הנושן בברצלונה.
אנשים יושבים בקבוצות ומדברים בקול רם. הם לא מתביישים בגופם ולא מנסים להצטנע. אין בכך שום דבר רע, רק שזה מקשה עליך להשתלב, להרגיש בנוח. כולם זוללים כאילו אין מחר.
תופס פינה ומזמין פלטת מזטים (32 שקל). הו, כמה אתה אוהב סלט תפוחי אדמה, גם אם הוא מיונזי להחריד. גם הטחינה הסמיכה אינה מסמיקה מול הבוטות מסביב. אחר כך מגיע קבב דג (52 שקל), כהה שנעשה מחלקים שונים של דג טחון, אגרסיבי, דחוס ומתובל.
אתה אוהב את זה עדין, לבן, עם מעט כוסברה טרייה, אבל ב"בר-בוניה" אין כיסא פנוי לעדינות נפש. ואם היא נוכחת חלילה, בעל המקום עזרא יפרק לה את הצורה. על הגריל הבוער, בטיגון עמוק. הכפיל האנושי של שרק, עם קולו הגרוס, לא ייתן מנוח לאיש.
לעתים זה עובד טוב, כמו במנת קרפצ'ו (52 שקל) שכולה זועקת מטריות ומחספוס דגי. גם בגרסת האינטיאס
נשים בגיל 50 לועסות בהנאה מוחצנת ראש של לוקוס מטוגן (עם נבטים בין הלסתות הפעורות). הן מציעות לשני בחורים צעירים להתכבד. "קחו, קחו, מה אתם עושים עניין", הן אומרות. הבחורים נבוכים. סוכני נדל"ן שמתגוררים בניו יורק והגיעו לחופשת מולדת קצרה.
לאחר כמה רגעי היסוס מול הנשיות הבטוחה - הכה זרה להם - הם מיישרים קו. זורמים עם המנות, עם הנשים שלא מפסיקות לספר על הבנים שלהן. עוד כוס שרדונה של גמלא (26 שקל), צהבהב, קיצי ומתקתק. תמונה של שדה פתוח עם גבעולי חיטה יבשים עולה לך בראש.
תחושת הבטן שלך מנחה אותך להזמין מעורב ים טרי (75 שקל). המליטות והטלוויזיות פריכות, עסיסיות, טוגנו במידה הנכונה. לכאורה המאכל הימי המקומי הברור ביותר שיש (בהנחה שהמלצריות לא גיירו באוזני לקוח תמים שרימפס קפוא מווייטנאם), אלא שמסעדות מעטות בלבד בארץ מגישות את פרפרי הים החמודים האלו.
בוודאי לא מסעדות הדגים לצד החופים, ע"ע נמל יפו. איכות חומרי הגלם הגבוהה נשמרת גם במנת פילה הלוקוס (86 שקל). רך, מזמין, מפתה. אוכל לא מהוקצע שכיף להתחרע עליו (בייחוד כשהמוח קודח מאלכוהול).
הזמן עובר, הלוקוס עוד פוער עליך פה מאיים. בר-בוניה מתגלה כטברנה עירונית. אין כאן מקום להיסוס, להתלבטות או לקמצנות. חיה את הרגע. תקלל, תתפרץ, תשתכר, תאביס את עצמך. המקום הכי חוף מציצים של פעם. קשה לך עם הפלמ"חנקיות הזו. היום זה יכול גם לאיים.
בר-בוניה, בן יהודה 192, תל אביב. טל': 03-5240961
נא להמתין לטעינת התגובות
