לידה בבית: קפיצת אמונה שהוכיחה את עצמה בגדול
"מה, לא פחדת?" כולם מסביב שאלו אותנו, והאמת היא שאני מפחד כל הזמן. אבל ההחלטה ללדת בבית, ולשלב בין אינטנסיביות ועוצמה לשקט ואינטימיות, היתה מבחינתי קפיצת אמונה. אז מזל טוב לאור זוהר
בשעה מאוחרת אשתי אמרה שנגמר, אז רצתי לקנות חיתולים. מידה מינוס אחד, או משהו כזה, כאלה שמתאימים לגופו הזערורי של תינוק שזה עתה נולד. מזל טוב, אמרה המוכרת ברשת בתי המרקחת הפתוחה כל הלילה, ומיד העיפה בי מבט חשדני של אחת שמבינה בתחום ושיודעת שמשהו איתי לא בסדר. ואיפה הצמיד, למה הורדת אותו? איך תיכנס ותצא מהמחלקה? היא נזפה. אבל ילדינו בבית, אמרתי לה ואצלנו בבית הכניסה והיציאה פחות תלויה בצמידים. בבית? היא שאלה, מעט מופתעת, מעט מבועתת. ומי בודק את התינוק? מי נותן לו תרופות? רופא בא אלינו ובדק אותו, אמרתי, וחוץ מזה, הוא אמנם תינוק, אבל הוא לא חולה, והוא צריך ציצי, לא תרופות.
כעשרים וארבע שעות קודם לכן, מצאתי את עצמי מחייג לרשימה ארוכה של רופאי ילדים, בעקבות התקנה הקובעת שתינוק שנולד בלידת בית צריך לעבור בדיקת רופא בתוך עשרים וארבע שעות מזמן הלידה. עד שמצאנו את הרופא המקצועי והאדיב שתמורת עמלה צנועה הגיע לביתנו וערך את הבדיקות הנדרשות, אגב, בעדינות וברגישות הראויים לשבח ואפילו תוך כדי הפגנת חוש הומור, מצאתי את עצמי בכמה דיאלוגים מעט סוריאליסטים עם כמה רופאי ילדים, שכנראה אינם נמנים בדיוק על אסכולת התומכים הנלהבים של לידות הבית.
שלום, שמי אור זוהר, אשתי ילדה בבית לפני מספר שעות ואנו זקוקים לביקור רופא שיוודא את שלום הרך הנולד, הסברתי בחגיגיות עניינית לרופאת ילדים אחת, דווקא די ידועה בעיר. אנחנו לא עושים דברים כאלה, שמעתי אותה עונה לאחר מספר שניות של שתיקה. דברים כמו מה? שאלתי אותה. אולי תביא את התינוק לכאן, למרפאה, שנוכל לבדוק אותו בתנאים נורמליים? היא הציעה.
התקשתי להאמין למשמע אוזני. האם את באמת מציעה לי להוציא תינוק בן יומו, שיצא לאוויר העולם לפני מספר שעות בלבד לרחובות תל אביב הסואנים והמזוהמים ולהביא אותו למרפאת הילדים שבה מטבע הדברים שורצים כל מיני זאטוטים זבי חוטם וחיידקים זיהומיים? האם לא עדיף שתבואו אלינו הביתה, דווקא די נקי אצלנו? שאלתי. אנחנו לא עושים דברים כאלה, היא חזרה על המנטרה שלה, תוך שימת דגש רב משמעות על המילה 'כאלה'. נשמח מאד אם תבואו למרפאה שלנו ובכלל אם תהיו חולים שלנו, היא סיימה. בטח שנבוא, חשבתי לעצמי.
את בתנו הבכורה, ילדנו בלידה "טבעית" באחד מבתי החולים באזור המרכז, דווקא כזה שנחשב לכזה שתומך בלידה טבעית. מה שזכור לי מהלידה הראשונה ההיא זה בעיקר מאבק האיתנים שאני, הבעל הצעיר והנחוש להגן על אשתו, ניהלתי כל הזמן נגד הצוות הרפואי על מנת שירשו לנו ללדת כרצוננו. משום מה, ללא כל סיבה נראית לעין, הגיחה מדי כחצי שעה איזושהי אחות שכל רצונה היה "רק לפתוח וריד" לאשתי, "לכל מקרה שלא יהיה".
משום מה, ולמרות שהיה ברור שאשתי עומדת ללדת, ולמרות שהמחלקה לא היתה מלאה באותו הזמן, צוות בית החולים סירב לאפשר לאשתי להכנס לחדר הלידה הטבעית המפואר עם הקרמיקות, המיטה המשוכללת
בשלב מסוים, הצירים של אשתי כבר היו חזקים מאד, אבל אז לא היה עם מי לדבר כי בדיוק היתה החלפת משמרות של האחיות, ואת צירי הלחץ הסופיים היא העבירה במסדרון. בחדר הלידה המפואר עם הג'קוזי הספקנו להיות בסוף רק ארבעים דקות, וההתערבות הרפואית היחידה שאשתי נזקקה לה היו שני כדורי אקמול שהמיילדת (המדהימה, אגב) של בית החולים נתנה לה בסוף הלידה.
אינטימיות ושלווה. אלו המילים שבהן הייתי מתאר את החוויה שלי, כגבר המהווה שותף קרוב ופעיל בלידת בית. אני מודע לכך, שאינטימיות ושלווה אינן מילים שמאפיינות את המיתוס התרבותי המערבי המודרני של הלידה, ובעודי כותב את השורות הללו, חולפות מול עיני סצינות קולנועיות טיפוסיות של לידה: אשה לחוצה, צועקת. בעל או בן זוג לחוץ עוד יותר. נסיעה מהירה ועצבנית לבית החולים, ריצה במסדרונות לבנים, דלתות כפולות נפתחות ונסגרות, אורות ניאון, אנשים זרים בחלוקים ירקרקים באים והולכים. חדר ההמתנה, מכונת הקפה. אבל בהריון השני שלה, לאחר שאשתי הודיעה לי שאקמול יש לנו גם בבית ושבשביל זה היא לא נוסעת לשום בית חולים, למדתי לדעת שלידות יכולות להיות גם סרט אחר לגמרי.
בשתי הפעמים שבהן ילדנו בבית היה שקט מסוג מאד מיוחד. האטומים בחדר כאילו הסתדרו קצת אחרת כדי לפנות מקום לחיים החדשים, והמחוגים בשעון כאילו זזו בקצב אחר: זמן לידה. במקום שלנו, במרחב שלנו, בקצב שלנו. ללא כל צורך ללכת לאף מקום או להסביר שום דבר לאף אחד, ללא צורך להילחם או להתווכח, להגן או להתגונן.
מתוך האינטימיות של הבית שלנו, במרחב של הזוגיות שלנו, מכאן – יצא הרך הנולד, הנשמה החדשה, לאוויר העולם. בתוך המרחב האינטימי והשליו הזה, היה אפשר לשים לב, להרגיש, להיות, ולחוות לידה עם כל מה שהיא מביאה, במרחב הזה שבין היולדת, ובן זוגה, והרך הנולד. לידה היא ככל הנראה תמיד חוויה אינטנסיבית. עבורי, השילוב הזה שבין אינטנסיביות ועוצמה מצד אחד ושלווה אינטימית ושקט מצד שני, היה מקור לחוויה חזקה וחשובה מאין כמותה. מהבחינה הזו ההחלטה ללדת בבית היוותה עבורי קפיצת אמונה (ליפ אוף פיית' בלעז) שהוכיחה את עצמה בגדול.
מה, לא פחדת? שאלו אותנו לא פעם ולא פעם אזרחים טובים ומודאגים אחרי שסיפרנו להם על לידות הבית שלנו. אז הנה סקופ קטן: האמת היא שאני מפחד כל הזמן. "אשרי אדם דואג תמיד" כתוב בספר הספרים, ואולי בגלל שאני במקור רבע פולני, אני נוטה לאמץ את הכלל הזה בחיים. אני פוחד לחצות את הכביש, ואני פוחד כשהבת שלי משתעלת. אני פוחד כל פעם לפני שאני עולה על במה, ואני פוחד בכל פעם שאני עולה לשידור ברדיו. בהקשר של הלידה - בכנות - ואחרי שחוויתי לידה אחת בבית חולים ושתי לידות בית - אני לא בטוח מה מפחיד אותי יותר: הסכנה הגדולה יותר לכאורה שבלידת בית, מול המחיר שהיולדת, הוולד, וגם האב המלווה צריכים לשלם עבור הבטחון שהם מקבלים לכאורה בבית החולים.
חשוב לי להבהיר שאני מספר כאן רק על החוויה האישית שלי כאב וכבן זוג שעבר שלוש לידות, האחת בבית חולים ושתיים בבית. אינני רואה את עצמי כמוסמך להטיף או לייעץ לאדם זר בנושא הזה. מן הסתם, לצד היתרונות הברורים והמובנים של הציוד הרפואי המצוי בבתי חולים, ללידה בבית חולים ישנם גם חסרונות, בין אם מדובר בהתערבות רפואית המתקיימת לעתים שלא לצורך, או בדברים אחרים שאווירת בית החולים עשויה להוביל אליהם. באותה המידה, מובן לגמרי שלצד היתרונות, יש בלידת בית גם סיכונים ברורים, שיש לקחת אותם בחשבון כאשר מחליטים כיצד והיכן רוצים ללדת.
אור זוהר הוא מוזיקאי ומורה לקבלה
נא להמתין לטעינת התגובות
