האם חינוך וולדורף ירפא את הסכסוך היהודי-ערבי?
היהודים, הפלסטינים, וערביי ישראל הן שלוש חברות המתבצרות במצבן הפוסט-טראומטי. האם חינוך וולדורף עשוי לשנות משהו עבור הדור הבא? אודי לוי על גן הילדים האנתרופוסופי בשפרעם כתחילתה של תרפיה חברתית
"חינוך וולדורף" הוא מושג שהולך וכובש שטחים נרחבים בתחום מערכת החינוך בארץ. ב-80 גני ילדים וכ-12 בתי ספר עוסקים בארץ ביישום המישנה החינוכית המוכרת תחת כותרת זאת, שיטה המוכרת ברחבי העולם וקיימת מאז שלהי מלחמת העולם הראשונה.
בראשית המאה ה-20, בשחר עידן הניו אייג', שעה שאוכלוסיית אירופה הטלטלה בין חורבן פיסי לבין התעוררות אתית-רוחנית, פעל רודולף שטיינר במרחב דובר הגרמנית והטיף למציאת דרכים לשימוש בכלים של מדעי הטבע גם בתחום מדעי הרוח. רעיונותיו ממוקדים במהותו הכוללת, הפסיכו-פיסית של האדם ונקראו על ידו "אנתרופוסופיה". עיקר פועלו היה בתחום המאמץ להסטת המסך האטום שבקצה תחום קליטתם של החושים.
בשנת 1918 פנה אליו מנהל בית החרושת לסיגריות "וולדורף" בשטוטגארט, שביקש לפתוח בית ספר לילדי העובדים, ונענה בפיתוח תכנית לימודים המבוססת על תמונת אדם, שאינה מסתפקת בהתייחסות אל האדם המתפתח כאל תוצאה של תהליכים ביוכימיים מקריים.
בדרך למימוש הפוטנציאל הביוגראפי, שאמור לבוא לידי ביטוי במהלכם של החיים, נערמים קשיים: חלקם סביבתיים, חלקם נובעים מעימות של האישיות עם הזולת הבודד והקולקטיבי. תרבות ושפה, מורשת ומסורת כולם מהווים גורמים משפיעים על התפתחות מהלך חייו של האדם מרגע ההפרייה ועד לדרכו האחרונה. "חינוך וולדורף" הוא זרם חינוכי עתיר ניסיון של שמונים שנה בעשרות ארצות, תרבויות ושפות. מטרתו המוצהרת היא לתמוך בהתפתחותו של האדם הצעיר באופן כזה, שמשאביו הנפשיים יאפשרו לו לנהל את מסע חייו - ותהיינה הסערות קשות ככל שתהיינה - מעמדת גשר הפיקוד ולא כסחורה המיטלטלת בבטן האניה.
בעידן הפוסט-ציוני נשמעות דיעות, הרואות את החברות המתקיימות לחופו המזרחי של הים התיכון כחברות הסובלות מטראומטיזציה קולקטיבית. ישראלים יהודים על כל זרמי החברה ופלגיה, פלשתינים וערביי ישראל, מלקקים את פצעי הסבל, התסכול, העלבון, הזעם והשיטנה. ניסיונות רבים, והם רבים מכפי שידוע, מנסים להביא להידברות בין הפלגים השונים של הנחלים, שכולם מתנכזים אל חופיו של אותו הים.
רבים מהניסיונות רודפי השלום מעמידים כתנאי את קבלת עמדתם הם על ידי הצד השני - ונידונים לכן מראש לכישלון. חוסר הנכונות להכיר בסיבלו של הזולת ובהיותו "צודק" מבחינתו הוא, מעיד לרוב על חוסר נכונות לוותר על הסבל העצמי, ומבחינה רפואית-פסיכולוגית מדובר במקרה של התנגדות תראפויטית, בסרבנות להירפא, בבחינת "טוב לי רק כשרע לי". ניסיון אמיתי להפגת המתח בין האוכלוסיות כאן, מותנה אם כן בטיפול נאות ויסודי בתופעת הפוסט-טראומה הקולקטיבית, בכל אחד ממגזרי החברה.
זו השנה הרביעית ברציפות מתקיים בעיר שפרעם גן ילדים בשיטת וולדורף. בגן שתי כיתות. מתחילת שנת הלימודים הנוכחית קיימת כיתה אלף על פי שיטת וולדורף. בית הספר וולדורף נאבק על הכרה במשרד החינוך ומי שמכיר שיטת חינוך זו על סממניה החיצוניים ובעיקר הפנימיים ומכתת את רגליו לשפרעם, נפעם.
שפרעם היא עיר ובה אוכלוסיה מעורבת של מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים. זוהי עיר שלווה ומנומנמת, המתח בין האוכלוסיות אינו מורגש. כל אחת מהן מתבדלת מהשנייה. זיהוי ההשתייכות אינו מצריך יותר ממילים ספורות: העגה הייחודית מגלה זאת מייד. מערכות החינוך ובעיקר בגיל הרך מופרדות. "גן וולדורף שפרעם" הוא גן הילדים היחיד שבו חלקי האוכלוסיה מתערים זו בזו. הגננות הן בדואיות ומוסלמיות, מנהל החשבונות המוסלמי של העמותה מגלם את תפקיד "בבה נואל" (סנטה קלאוס) בחג המולד הנוצרי.
גנן אחד הוא בדואי, שעבד שנים רבות במוסד חינוכי אנתרופוסופי. לשאלה איך הוא מתקבל כגבר (בלונדיני!) וכבדואי בתפקיד הגנן, ענה, שבתחילת הדרך הילדים ניסו להניא אותו משטיפת כלים, שהרי זו פעולה נשית. בהמשך נראה שינוי משמעותי ביחסם של ההורים, בעיקר של האבות, לא רק אל הגבר הגנן,
אב אחד, דוקטור מובטל למיקרוביולוגיה, בוגר האוניברסיטה העברית ("בישראל ערבי עם PHD צריך לחיות מקצבת נכות. השיוך הלאומי הוא פגם...") בנה בריכת דגים בגן. השכן הפלאח משתף את הילדים בקציר, דייש ואפיית לחם. מ., לשעבר מתאגרף ובהווה מנהל חברה משפחתית בתחום הכימיכלים אומר שבתו בת השש כבר הודיעה לו שתמשיך במסלול וולדורף עד סוף בית הספר. היא מלאת דמיון ומשעשעת את המשפחה הגדולה בטכסטים שהיא מביאה מהגן. אמא מהכפר אבלין מספרת שבנה לומד להיות בן אדם, ושהוא מקבל תכנים חיוביים כל כך, עד שהחליטה לעבור הכשרה כמחנכת וולדורף. אם אחרת, דרוזית, מציינת שהילדים לומדים שפה נקייה. כולם עומדים לחלוטין מאחורי השיטה וחוזרים ומדגישים שלא היו פונים למסלול דובר עברית, שכן הם עומדים על כך שילדיהם יגדלו בשפתם ובתחום התרבות המקורית שלהם.
אחד הפעלים היוצאים של הגנים ושל כיתת בית הספר הראשונה, היא השיח המקורי והחדש שבין מגזרי האוכלוסיה שילדיהם מקבלים חינוך מסוג כזה. נושאי השיחה הם התפתחות הילדים והקשר בין פילוסופיה הומניסטית ושיטת חינוך, שמצליחה ליצור קהילה חדשה של דוברי ערבית, במקום שמעולם לא הייתה שכזאת.
קיבוץ הרדוף, השוכן לא רחוק משפרעם הוקם בתחילת שנות השמונים במאה הקודמת. שם הוקם בית הספר הראשון בארץ הפועל ברוח החינוך האנתרופוסופי. מאזן איוב, איש חינוך משפרעם ומנהל חטיבת ביניים שם, התעניין בשיטת החינוך הזאת. מאז הקמתו של בית הספר בהרדוף הוא מלמד שם, בהתנדבות, ערבית. במהלך השנים גם השתלם באנגליה בשיטת חינוך זו. הוא מכהן כיום כיו"ר העמותה המתחזקת את היוזמה בשפרעם. מאזן איוב היה הראשון שהגה את הרעיון ליישם חינוך וולדורף בשפה הערבית. קהילת הרדוף הייתה נכונה להוות בסיס טרטוריאלי למימוש היוזמה.
דווקא סטפני אלון, שוויצרית במקור, שהייתה הראשונה שהקימה בארץ גן בשיטת וולדורף והיום פועלת רבות להפצת השיטה ולהכשרת אנשי מקצוע, עמדה על כך, תוך שיתוף פעולה עם איוב, שגן הילדים הראשון יוקם דווקא בעיר דוברת ערבית ולא על קרקע ששפת הדיבור עליה היא עברית.
המציאות הוכיחה שצדקה. שיתוף הפעולה המערכתי בין אנשי וולדורף דוברי העברית לבין אלה דוברי הערבית הוא מלא, ידידותי ומפרה את כולם. עיידה, גננת מטמרה, בעלת תואר שני בחינוך, מציינת שבגן הזה מצאה את עצמה היא ממלאת את תפקידה במסירות ומתוך הכרה מלאה. כאן מותר לגדל ילדים כך שיהפכו לאנשים שהמושג חירות – חוריה בערבית, הוא אינו מונח פוליטי, אלא מצב נפשי של מחנכים וילדים.
חינוך וולדורף אכן שם לו למטרה, לחנך ילדים ובני נוער לפתיחות תרבותית, ליכולת להביט אל מעבר למשוכות סביבתיות, תרבותיות ולשוניות ולהיות מסוגלים גם לעבור מעליהן. שהרי גם מעבר למשוכות ישנם בני אדם וגורלם של אלה כרוך באלה. זהו חינוך שמתיימר לקדם הבנה אמיתית של אותו המצב הנקרא "להיות אדם".
זהו חינוך שמנסה לתת כלים להתמודדות מוסרית עם מצב זה, ושמכוון אל המשמעות, גם המטאפיסית, של השהייה במצב זה מבלי להיות אינדוקטרינטיבי ותוך הימנעות מובנית מלחנך להשקפת עולם פוליטית או דתית. מבקר ישראלי שיבקר ב"גן הזית" בשפרעם יווכח באופן בלתי אמצעי במידת ההצלחה האותנטית של הכוונות האלה. מין סוג של אנושיות נקייה, שכמוה נדיר לפגוש במוסדות חינוך קונבנציונאליים.
ילדים שגדלים באווירה כזאת ומסביבם מבוגרים ואלה הם האידאלים המנחים אותם בתחום החינוך, רבים סיכוייהם שלא יהיו נגועים בטראומטיזציה של דור הוריהם והורי הוריהם. ייתכן - ויש לקוות שאכן זה כך – שזוהי עדות לסוג חדש של תראפיה סוציאלית. אולי אפילו מדובר ביוזמת שלום אמיתית, שפונה לדור הבא של תושבי האיזור, אלה, שחירותם הפנימית לא מונעת מהם להבחין בזרעי הצדק שנובטים אצל הזולת. יוזמת שלום, שמטרתה היא קיום אנושי במצב של חירות פנימית מודעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
