אין חדש תחת השמש: משקפי ווייפארר
מאז יוצרו לראשונה בשנות ה-50, זוכים המשקפיים מדגם הווייפארר לקידום מכירות מסיבי בעזרתם האדיבה של אושיות קולנוע, מוזיקה וספרות בעולם. העונה הם מבצעים קאמבק גורף ובועטים אל מחוץ לזירה האופנתית את משקפי המסכה עתירי היהלומים
אם את הפריצה הראשונית שלהם בשנת 1952 חייבים המשקפיים האלה לעיצובם החדשני ופורץ הדרך, שפנה לקהל אמנותי ובוהמייני, הרי שעל הפופולריות העל זמנית שלהם, שזכתה לשיאים בעיקר בשנות החמישים, השישים והשמונים, אחראים בעיקר אנשי שיווק מתוחכמים, שפמפמו אותם לאורך השנים בשיטת הפרסום הסמוי, וזאת עוד לפני שידענו על קיומה של שיטה כזו.
אבל לפני שנתחיל לחטט בסיפור הקונספירטיבי הזה, יש לדון באושיית אופנה אחת, שהחזירה אותם לחיים במילניום הנוכחי. קוראים לה מרי קייט אולסן.
כבר לפני כחמש שנים נצפתה התאומה האנורקטית כשזוג משקפי שמש מסוימים מאוד מעטרים את אפה השברירי. היו אלה לא אחרים מאשר "ווייפאררס" בעלי מסגרת לבנה - מזכרת משנות השמונים בהן עוד היתה פעוטה בסדרת הטלוויזיה הסכרינית "צער גידול בנות". "הייתי צריכה לקנות מניות בריי-באן", אמרה אז בריאיון למגזין "הארפרס בזאר".
באותה תקופה החלה גם קלואי סוויני, עוד אייקון סטייל של שנות האלפיים, להרכיב את ה"ווייפאררס" הפרטיים שלה, וכמוה נהגו גם קירסטן דנסט, סיינה מילר, לינדזי לוהן, פריס הילטון ושאר הבלונדות הדקיקות שצלמי הפפראצי אוהבים כל כך לתפוס לא מוכנות.
המגפה החלה להתפשט, ולפני שהספקנו לומר "פרז הילטון", כל נערת זוהר שמכבדת את עצמה מהחוף המערבי ועד לונדון כיסתה את עיניה בווייפאררס לבנים, אדומים או שחורים והטרנד קיבל תאוצה.
מה שלא בטוח שאולסן ידעה כשבחרה לעורר את המשקפיים הישנים מתרדמתם, הוא שהם משמשים דוגמה מובהקת לעיצוב המינימליסטי של אמצע המאה שעברה.
צורתם המרובעת ומעוגלת הפינות הושוותה זה מכבר, ובצדק, למוצרים אגדיים משנות החמישים, כמו ה"זנבות" של מכונית הקאדילק ופנינות הריהוט של צ'ארלס וריי איימס. מעניין לגלות שעל אף שהווייפאררס צמחו בפיפטיז, חזרתם המחודשת לחיינו מיוחסת דווקא להשתלטותן של שנות השמונים על שדה הראייה.
החל בשנת 1966, משפג תוקפו של הפטנט שרשם מעצב הווייפאררס המקוריים של ריי-באן, ריימונד סטגמן, על החזית הייחודית שיצר למשקפיים, החלו מעצבים רבים לייצר דגמים בהשראתם. מדובר, בין היתר, בקייט ספייד, מארק ג'ייקובס וטום פורד, כמו גם במותגים כג'וסי קוטור והוגו בוס. בשנה האחרונה, והעונה בפרט, הפך דגם המשקפיים הזה למגפה של ממש.
המגמה הזו ממשיכה לצבור תאוצה, תוך שהיא בועטת החוצה את משקפי ה"ריץ' ביץ'" עצומי הממדים, עתירי היהלומים והממותגים עד לזרא, שהציפו את הרחובות בשנים האחרונות.
אז מה קורה כשמוצר המשקף ערכים אינדיבידואליסטיים ואנטי טרנדיים הופך לטרנד בעזרתם האדיבה של סלבריטאים? מבקר האופנה של הגרדיאן, הדלי פרימן, היטיב לנסח את הפרדוקס: "הדבר המעיק באימוצם של הווייפאררס על ידי סלבס הוא הצביעות הפתטית.
"בגלל המראה ה'כאילו קז'ואלי' שלהם, הווייפאררס הם לכאורה תגובה למשקפי הענק הזועקים 'מותג', שהיו כה פופולריים בשנתיים האחרונות. כעת, כשאלה האחרונים מזוהים עם נשות כדורגלנים, הם כמובן אסורים. אבל הטענה שסלבריטאים המרכיבים ווייפאררס פחות מודעים לתדמית שלהם מראה בדיוק ההפך - הם אפילו יותר מודעים לעצמם".
באופן לא מפתיע, הסיפור של הווייפאררס מזכיר לא במעט את זה של אחיהם
כמוהם, גם הווייפאררס יועדו תחילה לשימושם של טייסים, אלא שבמהרה נדד המטען התרבותי שנשאו עימם לעבר עולם של דמויות אינדיבידואליסטיות, רוקיסטיות, קשוחות ואינטליגנטיות כאחד או, בקיצור, קוליות לאללה.
לא בכדי הוענק להם השם wayfarer שמשמעותו בעברית "נווד" ואף "בטלן". בשנות החמישים זכו המשקפיים האלו לתהילה בקרב גיבורי "דור הביט" - אנשי שירה וספרות פרועים ומוזיקאי ג'אז פורצי דרך, שהיו בטלנים באופן מוצהר. תחשבו ג'ק קרואק - האבטיפוס של החתיכים המיוסרים.
בעשור הראשון לקיומם הגנו הווייפאררס על עיניהם של לקוחות כמו ג'ון לנון, בוב דילן ורוי אורביסון בחזית המוזיקאים; ג'יימס דין, קים נובאק ומרילין מונרו בגזרה ההוליוודית ולא פחות חשובים, גיבורי תרבות כמו אנדי וורהול וג'יי-אף-קיי.
דמויות אלו נסכו במשקפיים הילה של ייחודיות, והן שהפכו אותם לאביזר המגדיר את המשתמש בצורה מובחנת במיוחד. זאת בניגוד לגל ההצלחה הנוכחי של הווייפאררס, שמתקיים בעיקר הודות להתגודדות הפפראצי סביב דמויות שטוחות יחסית, כמרי קייט אולסן וחברותיה.
במהרה הצליחו ה"ווייפאררס" לחצות את גבולות המגדר ובשנות השישים החלו להופיע גם על פניהן של נשים. פורצת הדרך היתה, כפי הנראה, אודרי הפבורן. בתפקידה האלמותי כהולי גולייטלי בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני" (1961) התהדרה הפבורן בשמלה שחורה קטנה של ג'יבנשי (עוד פריט שהפך לאגדי) ובמשקפי שמש שחורים מפלסטיק, רחמנא ליצלן.
התפוצצות הגלאם הוולגרית שהתרחשה בשנות השבעים כמעט וחיסלה את הווייפאררס. המכירות צנחו בצורה קיצונית, ועל אף שריי-באן מעולם לא הפסיקו לייצר אותם, הפעם נדרשה החייאה מלאכותית.
בשנת 1982, כנראה בעקבות הצלחתו של הסרט "האחים בלוז" (1980), שכוכביו ג'ון בלושי ודן אקרויד הפכו את הווייפאררס לסמלם המסחרי, חתמו קברניטי ריי באן על עסקה עם חברה קליפורנית, שדאגה לדחוף את הדגם למסך הגדול והקטן כאחד.
הטריק השיווקי פעל מצוין, ואחרי שהופיעו על פניהם של כוכבים בלא פחות משישים סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, החלו מכירות הווייפאררס לנסוק. שימו לב לנתונים: בשנת 83', עת זכינו לחזות בטום קרוז ובווייפאררס שלו בסרט "ריסקי ביזנס", עלו המכירות בארצות הברית מ-18 אלף יחידות ל-360 אלף.
שנה לאחר מכן, כאשר דון ג'ונסון הביא אותם למסך בסדרת הטלוויזיה "מיאמי וייס", עלו המכירות ל-720 אלף יחידות.
ב-85' היה זה ברוס וויליס בסדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה" שהקפיץ את מכירותיהם ל-826 אלף יחידות וב-86' חזרו ה"ווייפאררס" לקשט את אפו של קרוז - הפעם בסרט "טופ גאן", שהביא את ריי-באן לשיאים חדשי: 1.5 מיליון יחידות בשנה בארצות הברית לבדה.
את הניתוח הזה, שערך המגזין "פורצ'ן" בשנת 87', ודאי לומדים היום בחוגי הכלכלה והשיווק באוניברסיטאות בעולם. כך או כך, את התחייה הפנומנאלית שלהם חייבים הווייפאררס לאותם כוכבי קולנוע, שבניגוד לאולסן, אפילו לא חשבו על לקנות מניות בריי-באן.
כמעט כולם מסכימים: הווייפאררס והקישור שהם מביאים לשנות החמישים מהווים התנערות מבורכת מהנובורישיות שייצגו משקפי המסכה הממותגים והנוצצים.
על אף שמחירם של משקפי ווייפאררס של ריי-באן נע בין 783 ל-926 שקל , ומחירם של משקפי מעצבים בסגנון דומה יכול לנסוק עוד הרבה יותר מכך, הלוק שהם מנפקים אינו יוקרתי במיוחד, והמעוניינים יוכלו למצוא חיקויים זולים במיוחד ברשתות האופנה ואף בשווקים. את האפקט המרכזי של הגנה מהשמש זה אולי מפספס, אבל מי אמר שאפשר לרקוד על כל החתונות.
"החזרה הזאת משמחת אותי, כי אני חושב שבעבר היו דברים פשוט מגניבים", אומר קלוד סמואל, אופטומטריסט, מעצב משקפיים ובעליה של חנות אופטיקה תל אביבית הנושאת את שמו ומכילה, בין השאר, גם אוסף מרשים של משקפי וינטג'. "מרגש אותי לראות משהו עם נשמה. משקפי מסכה של 'דיור' עם יהלומים זה רק עיצוב כמה שיותר עשיר.
"אין בזה מחשבה על אינטימיות, על רגש, על משהו שעומד מאחורי האביזרים האלה. האופנה של המסכות בשנים האחרונות היא בעלת פן אגרסיבי. אני חושב שהמודלים של שנות החמישים, למרות שהמסגרות שלהם קצת עבות, הם בעלי צורות קלסיות שמכבדות את האישיות ולא מסתירות אותה.
"אלו מסגרות מאוד חזקות, שהפונקציונליות משחקת בהן תפקיד. העדשות של משקפי המסכה מאוד לא תקינות מבחינה אופטית, גם אלה של גוצ'י, פראדה וארמאני. הן מעוותות את התמונה. אי אפשר ללטש עדשה כזאת גדולה. לכן בחילות האוויר, למשל, השתמשו בעדשות זכוכית קטנות של מותגים כמו אמריקן אופטיקל וריי-באן".
מצד שני, לסמואל יש גם ביקורת קצת פחות נעימה על מובילי המגמה החדשה:"ריי-באן זו חברה מאוד חזקה", הוא אומר. "הרבה חברות מסורתיות הוציאו דגמי וינטג' ואין בזה הרבה יצירתיות. זה מאוד פשוט להוציא מודל ישן שהלך טוב".
אבל, אחרי הכול, הם הוציאו את זה לאור הביקוש.
"לאו דווקא. יש להם את הכוח של המוביל. הם יכולים להכתיב מה שנראה להם והכסף עוזר. אם הם יפרסמו שזה הטרנד, אנשים ילכו אחרי הטרנד הזה".
ומה דעתך על העובדה שהדגם הזה משווק כיוניסקס?
"זה דגם מאוד גברי, אבל זה לא אומר שאישה לא יכולה להרכיב משקפיים כאלה. ווייפארר זו מסגרת שהסטייטמנט שלה הוא של אישה חזקה. מלבד זה, זה לא יפתיע אותי אם גם מסגרות הפיפטיז של נשים יחזרו בשנים הקרובות. יש בזה הרבה חן בעיניי".
אתה חושב שהווייפארר מייצג מגמה רחבה יותר של חזרה לצניעות?
"מי שיש לו כסף ורוצה להראות שיש לו כסף ימצא את הדרך לעשות מהווייפארר משהו לא צנוע. אני לא אופתע אם יוציאו ווייפארר עם יהלומים".
לדבריו של סמואל, לא מעט מעצבי אופנה מובילים בעולם, כמו פול סמית וויויאן ווסטווד, לא התחברו לטרנד המסכות: "פול סמית מציג בחלונות הראווה שלו ווייפארר עתיקים. זה מראה על טעם טוב, על דמיון. הדגמים שמזכירים את הפיפטיז הרבה יותר מגוונים מהמסכות. בסופו של דבר, אני מברך על ה'ווייפארר'. לפחות הם הרבה יותר סימפתיים וצנועים ממשקפי הטייסים השחצניים".
בבוטיק המשקפיים דז'ה וו בתל אביב נמצאים דגמים בלעדיים של כמה ממעצבי המשקפיים הפופולריים ביותר בקרב יודעי ח"ן - מ-Cutler and Gross ועד Dita. המסגרות שלהם נעשות בעבודת יד ומספר היחידות המיוצר מכל דגם מצומצם. "רק מותגים שבשבילם משקפיים הם אביזר משלים לבגדים עושים משקפי מסכה", אומר ז'אן פיליפ ג' ולי, מבעלי החנות.
"מעצבים שעובדים על יופי, נוחות ואיכות לא עשו מסכות. מי שמרכיב משקפיים של ריי-באן עושה פרסומת למישהו, וזה לא בהכרח קשור לעיצוב. כשזה ייצור המוני זה אף פעם לא יהיה באותה איכות.
"האקססוריז של מותגים מיוצרים באיכות נמוכה, כי הם לא צריכים לשווק רק 500 יחידות בכל העולם. ככה לכולם יש את זה, ותוך עונה אחת זה כבר מיושן. בכל מקרה, הצורה של הווייפארר בעיניי היא מדהימה".
דווקא מעצב האופנה דורון אשכנזי, המרצה במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, לא מתפעל במיוחד מהטרנד הלוהט. "גם אנשים שזה לא מתאים להם מרכיבים משקפיים טרנדיים", הוא אומר. "הדגם הזה מאוד בעייתי - על הרבה אנשים הוא גדול מדי. למרות זאת, זהו אחלה דגם, מאוד קולי".
אשכנזי קושר את חזרתם של הווייפאררס למגמה כללית של חזרה לשנות החמישים באופנת הגברים. לדבריו, בשנות השמונים הוכנסו הווייפאררס לאופנה ללא הקשר, ואילו הקונטקסט שבמסגרתו הם חזרו היום הוא הרוויה מעודף הניסיונות להגדיר את הגבר העכשווי.
"אחרי שקראו לגבר מטרוסקסואל, אינטרסקסואל ואוברסקסואל, הניחו לו והחזירו אותו למודל של המפרי בוגרט של שנות הארבעים והחמישים", הוא אומר. "זה ניכר באורך המכנסיים בחליפות, בעניבות קצרות ורחבות - כל הלוק הזה הוא מאוד מסוגנן, מאוד גברי, אבל רך. יש פה שפה חדשה, זה לא בדיוק אלגנטיות אלא יותר'סטריט אלגנט'".
ומה דעתך על נשים וגברים שמרכיבים את המשקפיים האלה?
"המשקפיים עצמם באמת מדהימים, אבל הם מגבילים ובקלות אפשר להיראות איתם מגוחך. מי שמרכיב אותם נכון אלה אנשים שיש להם טעם באופנה. זה לא משהו מקרי, זה לא בא לבד. אני חושב שזה מעיד על טעם מיוחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
