מושגי יסוד בזוגיות פלוס ילד
אם יש משהו שלא השתנה מאז קום המדינה זה דפוס האינטימיות של זוג הורים תשוש, המטופל בילד קטן
רצתי לבדוק אם הילדים בסדר, פתחתי את החלון למצוא אולי חתול, אבל הסגנון לא השאיר מקום לדמיון. מישהי בת מזל קיבלה אותה הלילה. רצתי לספר לחבר'ה, שנרדם בינתיים בנחירות רמות. אחרי שהרסתי את המניקור בלגרד אותו מהספה (אני חושבת שהמילה "אורגזמה" שכנעה אותו לקום), עמדנו שנינו, זוג נשוי ורצוץ, מקשיבים לקולות המתענגים, עד שהם נדמו כליל. מה אני אגיד לכם, היה גדול. קינחנו בסיגריה.
לי זה הספיק. רק מהפחד שבן זוגי יקבל השראה, פיהקתי פיהוק ענק, פרקתי מעלי עגילים, טבעות ואיפור, עליתי על ב' מלא ולא מושך בעליל, וביצעתי חדירה חשאית מתחת לשמיכות. שבת בבוקר זה הזמן שלנו ושלא יעלו לו רעיונות בראש.
אבל הוא, ספונטני נועז, זנח את הרגליים השעירות הגבריות לטובת כאלה בדיוק, אבל נשיות. "אני עייפה", הצהרתי באוזניו אחרי שהרמזים הכבדים לא עזרו. "נו, את תתעוררי", הוא ענה כסוכן ביטוח ממולח. "אני צריכה לקום מחר מוקדם", המשכתי באותו קו. "רק חמש דקות", הוא המשיך להבטיח הבטחות מפתות. "כן, אבל צריך להתרחץ אחר כך ואין לי כוח", אחזתי בטיעונים מרשימים.
"את לא תצטרכי", הוא המשיך, "תראי, חמש דקות את ישנה". איך שלא יהיה אני אמצא את עצמי במצב של ספיגה בחמש דקות הבאות. "נו, טוב", ניסיתי לעורר את החושניות שבי ששקעה בתרדמת. "אבל בלי להוריד חלק עליון. קר לי"."טוב", הוא אמר, "וזה במקום שבת", המשכתי בניסיון להפיק את המירב מהסיטואציה. "אין בעיה", הוא המשיך. יצאנו לדרך.
אם יש משהו שאפשר לומר עליו שהוא הדבר היציב ביותר ב-60 שנות קיומה של המדינה, זה דפוס מערכת היחסים הזוגית והמינית בין בני זוג משודרגים בילדים. זה שקיבלנו ב-1948 מקום מוצהר חוקית לקיים בו סקס לא גרע או הוסיף מעוצמתו. זה שמתוך אידיאל ופטריוטיות גרידא תרמנו לשינויים הדמוגרפיים שחלו במדינה מאז נולדה, הוא הדבר שגרם לשינוי האמיתי. לא, לא של המדינה. ניתחנו למענכם כמה מושגים כדי שתפנימו, תשננו ותזכרו שלמרות הכל גם פה אנחנו מאוחדים.
אם עשיתם את כל הדרך עד לכאן, סימן שאתם לא מרגישים מאוימים מקשר אינטימי. אינטימיות היא המקום הפרטי שלנו זה עם זה, והיא מאגדת בתוכה את זו הרגשית וזו המינית להרמוניה מושלמת. היא זו שהופכת את המיניות לאקט בעל משמעות רגשית, היא המקום בו אנחנו חשופים וחושפים, חולשות, מאוויים,
רצונות, תשוקות. אם תשתמשו בה נכון תוכלו לקצור את פירותיה המתוקים: ביטחון, תחושת חופש, ספונטניות, העזה וכוח להתמודד עם קשיים ומצוקה. אינטימיות היא גם ה"איבר" הכי פגיע בזוגיות. ולכן טפחו אותה, בנו עבורה סביבה בריאה שתאפשר ליהנות מהפגיעות הזאת ולהתענג עליה בו זמנית.
זה מה שקורה תשעה חודשים אחרי כל סיבוב שבו סוגרים אותנו בחדרים אטומים וזורקים פצצות מסביב. העצה שלי - אל תמתינו למלחמת לבנון השלישית, אפשר לעשות את זה גם בימי שלום.
אגב, שמעתי שבסינגפור יש בעיה של ילודה שלילית. עד היום עזרנו להם לא רע בכל מיני תחומים, אולי שמישהו יזרוק להם סוף סוף עצם/עצה/פצצה גם בנושא הזה.
אבל גם לחוד - זהו האתגר הגדול בזוגיות. לשמור בזוגיות ובהורות על הרצונות שלנו, על האינדיבידואליות שלנו, ולדעת שאנחנו יכולים להתאים מבלי להיות זהים במחשבות ובמאוויים. המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן אמר על הנישואים: "אהבו זה את זה, אך אל תכבלו את האהבה - ותהיי ים הומה בין חופי נשמותיכם. מזגו איש לרעותו, אך אל תשתו מכוס אחת. זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם, אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם בנגנם יחדיו". מי אנחנו שנתווכח איתו.
כולנו יודעים עמוק בתוך הלב שגם אם במקור אנחנו יצורים ספונטניים, בלתי צפויים וסוערים, הגענו לשלב בו החיים שלנו מאורגנים בסדר מופתי בין דפי היומן לפאלם. בשלב הזה של חיינו, כשהלו"ז מורכב מפעילויות נוספות של שני ילדים לפחות, והאיי-קיו צונח (מחקרים, מחקרים, בלי להעליב), מה שלא רשום - לא קיים.
ככה אנחנו יודעים שביום רביעי יש לילד כדורסל, בחמישי בלט לילדה (או ההפך) וביום שישי סקס עם בן הזוג. או אז אני יכולה להיות פרועה, חסרת מעצורים ולהפתיע. לספונטניות המתפרצת יש יום קבוע והיא עובדת כמו רפלקס מותנה. ולא, אל תנסו למכור לנו לוקשים אחרים בשיחות סלון חברתיות בנוסח "אצלנו אין זמן קבוע, אני אוהבת להפתיע". גם אנחנו נשואים פלוס ואוכלים מאותו המסטינג.
רגשות האשם וכל בני משפחתם הם נחלתם הכמעט בלעדית שלנו, העם הנשי. אלה עברו לגור איתנו באופן קבוע. לא, ואני לא מדברת על הסוג השכיח הקשור בילדים, עליו טבע ויניקוט את המושג הידוע "אמא טובה דיה".
אבל יש ייסורי מצפון גרועים אף יותר - אלה שעדיין לא הוטבע עבורם כל מטבע לשון. אלה, שאתם ממאדים, מעוררים בנו, בנות נוגה. גם אם אתם לא אומרים את זה, השתיקה והאיפוק עושים את שלהם.
מה יש לכם בין הרגליים או בין האוזניים שעובד כל כך טוב, ללא הבדל של זמן, עייפות וטרדות יומיומיות? אם זה מנחם אתכם, בקרב הזה יש רק מנוצחים, כי גם כשאנחנו שולחות אתכם דואבים לדרככם באמתלה שלא בא לנו עכשיו (כאילו שאחר כך יבוא), אתם בהתחשבות רבה מניחים לנו לחזור למטלות הדומסטיות, רק שעכשיו העול כבד יותר - מלא בייסורי מצפון.
מותק, אני עייפה. אתם באמת רוצים שנרחיב בעניין?
אבן יסוד הכרחית לכל חברה אנושית. היא מתחילה לרוב בצורתה המסורתית: שני אנשים נפגשים ויוצרים קשר רומנטי או מיני. בכל מקום שתחפשו הגדרה למילה תמצאו בהקשר שלה את המילים: קשר, מאגד, שיתופי, הדוק, זוגי, טיפוח, חיברות. אלו היו המושגים, המחשבות והמאוויים שהנחו אתכם מראש. ואם לא תמיד אתם מצליחים לזכור אותם בזמן אמת, מספיק שתקשטו בהם מדי פעם את לוח ה-MEMO על גבי המקרר ותשננו.
למרות הקונוטציה הלא מחמיאה הנושאת בחובה מחשבות כמו שעמום, עייפות, ריקנות והעדר ציפיות, דעו לכם ששגרה זה לא ממש רע. שימו לב שבכל פעם שקורה משהו לא טוב, אם זה אישי, חברתי, כלכלי, לאומי או ביטחוני, השאיפה של כולם היא - לחזור לשגרה. משמע: למוכר, ליציב, לבטוח.
אז בפעם הבאה שאתם עונים על השאלה "איך החיים?", ועונים עליה "אתם יודעים, שורדים, ילדים-עבודה-בית, הכל אותו דבר, לא קורה שום דבר מסעיר" - תסעירו לבד. תפתיעו זה את זה, צאו, בלו, תתרגשו מדברים, תתחדשו יחד. אל תחכו לצונאמי שילמד אתכם להעריך את היומיום השגרתי.
גילו של חוק שוויון הזכויות לנשים הוא כמעט כגילה של המדינה, צעיר ממנה בסך הכל בשלוש שנים. כמי שעדיין לא מיצה את ייעודו ואוטוטו יוצא לפנסיה, אפשר להגיד שלפחות בשיווק הוא עשה עבודה מעולה. תראו לי בית אחד שהנושא לא עולה בו, בווריאציה כזו או אחרת, במהלך ויכוח בנושא חלוקת
התפקידים.
אבל בינינו, כמה אתן, הנשים, באמת משחררות ומאצילות על הצד הגברי בבית סמכויות בכל הקשור להחלטות בגידול הילדים? ומתי אתם, הגברים, תפסיקו לענות על כל שאלה ב"לא יודע, תשאלי את הבוס"?
תודו שמאחורי הציניות שגואה בכם רק לשמע צירוף האותיות הזה, חבויים געגועים למשהו רחוק, שמתחבא עמוק בתוך ערימות הכביסה והכלים בכיור. איפה התשוקה, הכיסופים, ההתרפקות של פעם?
מתי בפעם האחרונה לקחתם בקבוק יין והלכתם להתפנק באיזה חוף בשקיעה? מתי בפעם האחרונה הדלקתם נרות והתכרבלתם מול ג'וליה רוברטס ב"אשה יפה"? ומתי כתבתם זה לזה שירי אהבה כמו זה שכתב אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון ב-1911 "אלף נשיקות לך אהובתי, מה מאוד מתאווה אני לנשקך, אלף נשיקות, אהובתי". גבר גבר.
עוד משהו שעושים בחדר המיטות. גם אם לא עשיתם את זה מאז שהילדים נולדו, דעו שהאופציה קיימת. בעלי המוטיבציה פיתחו שיטה. מפקידים את הילדים אצל אחת הסבתות, או אצל זוג חברים מתחשבים, מזמינים בייביסיטר ובמקרה הגרוע "מפזרים" אותם בין אנשים טובים - ובשעה טובה הולכים לישון.
גם פה דרככם אינה סוגה בשושנים. בתחילה תתקשו לישון רצוף, כי ההרגל חזק מכם. ואם זה לא מספיק, אתם עוד תעירו את הציפורים משנתם, הרבה לפני הציוץ הראשון שלהם. בסופו של דבר תרגישו בחסרון הבעיטות הקטנות, שמעניקות הווי אחר ומיוחד לשנת הלילה. אם אחרי שקמתם מהמיטה לא הצלחתם להתאפק עד סיום הקפה הראשון כדי לספר לילדים כמה אתם מתגעגעים, נראה שאתם עדיין לא מוכנים לישון סולו.
יופי של מושג, ויש המון אופציות ליישומו. השכיחות שבהן: טלפון, אינטרנט, אס.אם.אס, סקייפ, מייל. דרך חביבה נוספת, אם כי לא ממש פופולרית בשנות ה60- למדינה, היא שיחה שבה יושבים זה מול זה ומדברים, כשכל האופציות הקודמות שהזכרתי מנותקות. נשמע חתרני, אני יודעת, אבל היופי שבזה הוא שאף אחד לא סופר לך את הפולסים ומחייב אותך לפיהם. הכל חינם, נטול קרינה ועובד על כל החושים גם יחד. תתחילו מפגישה אחת יזומה ותזרמו הלאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
