אישה בוחרת בחיים: דבורה אילן נרתעת מתשוקת המוות בספרו של גרוסמן
בטקס סיום הטירונות של בני עבר הרב הצבאי והשביע את כל החיילים למות למען ארצם. והם נשבעו. אני, בשקט, לחשתי בטל ומבוטל. דבורה ורדית בר-אילן קראה את "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן ונרתעת מתשוקת המוות הישראלית
את "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן קראתי בלי לעצור. קראתי עד שנגמר והצטערתי שסיימתי.
אורה ואילן, זוג בני 50 לערך ולהם שני בנים, האחד אדם, סיים צבא והשני עופר מתנדב למילואים ביום השחרור שלו, כי בדיוק מתחיל מבצע צבאי. אורה, בצדק, יוצאת מדעתה ומודיעה לבנה עופר שהיא יוצאת גם כן לאנשהו ותחזור עוד 28 יום, כשהכל ייגמר. היא לא מוכנה לשבת לחכות לבשורה. היא תברח ממנה וכך הבשורה, בשורת המוות, לא תוכל להגיע. אורה יוצאת למסע ולוקחת איתה לדרך ידיד ותיק, אברם.
הספר בעצם הוא המסע הזה, לאורך שביל ישראל, מבחוץ, ולאורך שביל ישראל הפנימי של אורה, של אברם, של אילן ושל עופר, וקצת גם של אדם. לאורך כל המסע מספרת אורה לאברם על המשפחה שהקימה עם אילן ובעיקר על עופר, שנמצא במבצע צבאי תוך כדי המסע, כדי שהסיפור יגן על חייו, כך היא מאמינה.
אברם הגאון, שדרכו מעביר גרוסמן עברית חדשה, הוא פן של כל כך הרבה גברים פה, שחלקם נראים מבחוץ ממש בסדר, אבל בפנים נעלמה הנשמה, נעלמה האהבה. כי הילד שפגש את המלחמה כשהיה בשיא חכמתו, בשיא כישוריו, בשיא אונו ותשוקתו, נתן אותם במתנה למולך המלחמה הגדול מכולם - מולך ההגנה על המולדת.
אברם הוא מודל הגבריות הישראלית הפצועה, הפגומה, שלא מאמינה ביכולתה להבריא. שנמצאת באובדן אמונה, אחרי ששימשה בשר תותחים. אברם עצמו גדל ללא אב, כי אביו ברח מהבית אחרי שאמלל אותו ואת אימו. אורה היא האם הגדולה, הציר שסביבו נעים כל הגברים ויחד עם זאת היא מרגישה כל כך לבד, כל כך מנסה לדאוג לשפיות בתוך תשוקת המלחמה של זכריה, שמסרבים להבין את זכותם לחיות. לכל גבר בסיפור יש את תשוקת המוות שלו, שאיתה אורה מתמודדת מהיותה ילדה ועד להיותה אישה בשלה, בניסיון אחד ארוך ואינסופי לגרום להם לכבד ולהוקיר את החיים.
אורה, אילן, אדם ועופר הם איזושהי מקבילה לאדם, חווה, קין והבל. והבל הרי עולה בסוף כקורבן לתשוקת הקנאה והמוות של אחיו. אבל יותר מזה - אורה היא באמת חווה. האם הנותנת בשפע, כל פעם מחדש מחוברת לגמרי לחיים בעוד הגברים מנסים לברוח מלהתמודד עם החיים.
מכאן אני מגיעה לקושי. לכל מה שלא הסתדרתי איתו בספר המופלא הזה, שהוא בעצם העיקר - חוסר האמונה.
אפילו עם ה'בריחה מהבשורה' הסתדרתי. לא הסתדר לי העיסוק בעופר לאורך כל הספר, העיסוק בבן שאורה בורחת מבשורת מותו, כדי לשמור עליו בחיים. וכדי לשמור עליו היא מספרת עליו לאברם לאורך כל הטיול על שביל ישראל. והסיפור מרתק, מעניין, אבל זה הרי מה שנהוג לעשות בזמן האבל, וכאן זה נעשה לפני הבשורה, מבלי להשאיר לעופר ברירה אלא למות, לא לאכזב.
ועצוב עד בלתי נסבל היה לי שאורה, האמא, לא מעלה על דעתה שניתן לבקש ולהתכוונן על חיים, במקום לברוח ולהתחבא אי שם עם הפחד ולהאמין שאם המבשר לא ימצא אותה בבית לא יוכל להתקיים שום מוות. כי גם זאת אמונה, אבל הפוכה, מוטעית.
כמו שאורה אומרת: אולי זה אותו דבר אבל ההיפך? כן, אני מאמינה שזה אותו דבר אבל ההיפך.
ההתכוונות שלנו מחיה. האמונה שלנו כי נחיה, כי בנינו יחיו, יוצרת מציאות של חיים. והפחד שלנו יוצר מציאות של מלחמה ומוות. מחשבות יוצרות מציאות וכדאי וראוי להתחיל לחשוב חיים ושלום. לא לקוות. כי בתקווה אין פעולה מעשית. בהתכוונות יש פעולה. אני מאמינה שיש דרך לשמור ולקדש את החיים, ומוות הוא לא אחת מהן.
ואומר כאן את דרכי, השקפתי, באופן הבהיר שאוכל: כל אחד מאיתנו בוחר להיוולד, בוחר בהוריו, בוחר במכלול חייו ובחזון שלו לגביהם. ובכל רגע הכל צפוי והרשות,
גם הזמן שאני רוצה לבלות כאן, גם הוא נתון לבחירה, גם המוות. אני מאמינה בגלגול נשמות שאנו יוצרים כדי להחזיר חלקי נשמה שאיבדנו או ויתרנו עליהם. יש לנו אפשרות "להידרדר" בגלגולים ולהפוך ליותר ויותר אטומים או לגדול ולהתמלא יותר ויותר במהות הבסיס שאנחנו. בעיקר יש לנו את היכולת להתחייב לחיים, להימנע ממוות מקרי או מוות במלחמה. יש לנו את היכולת לחיות את מלוא הגלגול שלנו וזה תלוי בנו. אנחנו לא אמורים להיגדע באמצע החיים רק כי הרב הצבאי השביע אותנו בטירונות להיות מוכנים להקריב את עצמנו.
אלוהים לא זקוק לקורבנות אדם והאמונה שהוא בוחר בטובים ביותר שיהיו לידו נראית לי מופרכת. אני מאמינה שאלוהים מאוד שמח לראות אותנו מתגשמים במיטבנו. והיכולת שלנו לשתף פעולה עם שמחת הבורא נובעת מההתכוונות שלנו. התכוונות לחיות במלואנו, במלוא עוצמתנו, לעומת ההתכוונות הכל-כך ישראלית/ מצ'ואיסטית, לדעת מה ישירו על קברי, ולאיזה שיר אני אהפוך.
הרי מאז מלחמת השחרור ואולי גם לפני, את מי הכרנו? על מי סיפרו לנו? על המתים. הנשארים בחיים היו פחות מעניינים. הם התנוונו לאיטם, כאחד האדם. לא נשארו צעירים לנצח, כגיבורינו.
אני זוכרת איך בשנות נעורי פינטזתי על ההלוויה שלי ומי יגיד מה. כשהבנתי שהחיים ממשיכים אחרי המוות ושהכל פה יותר רחב ומעניין, הפסקתי עם התחביב הזה ועברתי להתעסק בחיים.
בסדנאות שלי אני מחתימה את המשתתפים על התחייבות לחיים. זה הולך ככה: אני מתחייב לחיים, אני מתחייב לבריאות גופי, נפשי רוחי ונכסיי.
מרגע זה ואילך ההתייחסות שלי לגופי היא כמשכון, כמתת שמתפקידו להתכוונן על חיים, בריאות והמשך חיים תקין.
ועל כך שואל בדרך כלל חייל ששומע את התיאוריה הזו: אז בעצם, עם ההתחייבות הזאת איני יכול לשרת בצבא? התשובה על כך היא: זה אפשרי אך זה כולל את ההבנה ששירות צבאי אינו תלוי בנכונות שלי להקריב את עצמי, אלא בנכונות שלי לחיות, ולחיות טוב. ואולי, אם יש לך, החייל, אומץ - גם להזמין שלום, כל עוד אתה חייל. כי התכוונות מביאה לתוצאות. כש-300 אלף חיילים יתכווננו על שלום, יש אפשרות שזה יקרה. מותו של שום חייל לא הופך אותו לחייל יותר טוב. זה הופך אותו לחייל מת. ככל שתהיה יותר חי - תהיה יותר מועיל, לא ההיפך.
בטקס סיום הטירונות של בני עבר הרב הצבאי בסך לפני כל החיילים והשביע אותם על נכונותם למות למען ארצם. והם נשבעו. אני, בשקט, לחשתי בטל ומבוטל.
וכי למה לא משביעים אנשים לחיות למען עצמם, קודם כל, ואחר כך לחיות למען העולם שסביבם? הרי עולם שיש בו רוב לאנשים שוחרי חיים ודאי יהיה עולם יותר טוב, יותר מלא באהבה? מה ההבדל בין ההשבעה הזו בטירונות לבין השבעת האיסלם את השאהיד לפני צאתו למשימת התאבדות?
בעצם על כל חייל נכפה, ע"י הרבנות הצבאית, להישבע אמונים לצה"ל ולהקרבתו למולדת. למה חייל חייב להישבע למוות ולא לחיים?
משהו קרה בעולם. יש הרבה אנשים מבוגרים שכבר מבינים כי אהבה מביאה אהבה ומלחמה מביאה מלחמה. כמות האנשים העוסקים במודעות וברוחניות הוא גדול לעין שיעור בישראל ולמרות זאת השינוי לא חודר לפוליטיקה, לא חודר לדרך בה המדינה מתנהלת ולא חודר לתפיסת החיים והמוות שלנו.
מה אני רוצה? שנדע, שידע כל אדם צעיר כי הנכונות לחיות היא שתציל אותנו. ההתכוונות להפסיק להיות קורבן ולהתחיל להיות אדם המחויב והמתכוונן לחיים בריאים ושפויים. להיפרד לגמרי מתשוקת המוות, שנראה לי כשייכת יותר לגברים. נשים מביאות חיים, הן חייבות להיות בתשוקת חיים.
גם האמירה שזה לא תלוי בנו אלא בשכנינו, גם עליה ניתן לוותר. מחשבה שהכל תלוי בהם – מתגשמת. מחשבה הופכית, שהכל תלוי בנו, גם היא תתגשם אם רובנו נאמין בה. המדינה הזו לא היתה קמה ללא מחשבה מכווננת של המוני בני ישראל שרצו פה ארץ. החיים יחזרו לכאן אם כולנו נאמין שזה אפשרי בלי המוות האינסופי של צעירים שמתלווה לחיים כאן, ובלי פולחן - הגיבורים שמתקיים כאן כבר 100 שנה לפחות.
לסיום, המלצה, בקשה. אנא התחייבו:
*אני מתחייב לחיים.
*אני מחויב לבריאות גופי, נפשי רוחי.
*אני מחויב לבריאות נכסי החמריים והרוחניים, אמן.
דבורה אילן היא מדריכה רוחנית, מקימת המרחב לאקולוגיה הוליסטית
נא להמתין לטעינת התגובות
