קיבוץ גלויות: הקיבוץ קם לתחייה בניו יורק
חזון הקיבוץ לא רק שלא פג, מתברר שהוא מתרחב למקומות חדשים ומפתיעים: באמצע ברוקלין הקימה קבוצת צעירים יהודים את הקיבוץ העירוני הראשון בארה"ב. הם מטפחים גינה, חשבון בנק משותף, כלב ובעיקר אמונה באורח החיים השיתופי
חייו החדשים של רוקי, גור שרק לפני מספר חודשים אומץ לחיק המשפחה, אינם עניין של מה בכך. במרכז לאימוץ כלבים בניו יורק לא ממש התרשמו מכמיהתם של ששת הצעירים לכלב. פעם אחר פעם מילאו השישה את הטפסים הנדרשים, שנדחו על הסף על ידי פקידי המקום.
הבית הגדול, החצר רחבת הידיים, ובעיקר
הסברי הצעירים כי הם לא סטודנטים, וכי הכלב אינו צפוי לעבור בין מקומות שונים, לא הועילו. על קיבוץ הפקידים מעולם לא שמעו, וגם "השומר הצעיר" הוא לא ממש מונח השגור על לשונם. לבסוף, אחרי תחנונים חוזרים ונשנים התרצו מנהלי המקום, והסכימו להמיר את חיי הכלוב של רוקי בחיים חדשים מלאי חום.
אלא שלא רק פקידים זרים מתקשים לרדת לעומקו של אורח החיים שבחרו לאמץ ג'יימי, קנן, גיל, אילן, מייקל ורייצ'ל, שישה צעירים בני 25 שבחרו לנסות ולהחיות את התנועה הקיבוצית דווקא בניו יורק, אולי המקום המנוגד ביותר לחיי שיתופיות קולקטיביים ברוח הסוציאליזם.
שם, מרחק לא רב ממרכז הסחר העולמי ומגורדי השחקים המפורסמים של העיר הגדולה, סמלו של הקפיטליזם חסר הרחמים שהפך מזוהה כל כך עם ארצות הברית, ייסדו השישה גרעין עירוני חדש כשהם שואבים את השראתם מאנשים כמו ברל כצנלסון וא' ד' גורדון.
אז נכון שאת עבודת האדמה הם המירו בתפקידי הוראה ובעבודה משרדית בכמה מהארגונים היהודיים בניו יורק, אבל עדיין - עם חשבון בנק משותף, דירה משותפת ותחושת שליחות אידיאולוגית, אפשר בהחלט לומר שהמטבח המאובזר במרכז דירת הדופלקס של השישה בברוקלין, הוא הדבר הקרוב ביותר שידעה ניו יורק לחדר האוכל המפורסם של הקיבוץ.
"לא מזמן הלכתי עם אמא שלי לקנות מעיל", נזכרת רייצ'ל פרופטה (26) שעובדת בארגון יהודי בניו יורק. "היא שאלה אותי פעם אחר פעם, 'אז מי בדיוק משלם על המעיל?' ואני אמרתי לה,'אמא, זה מאותו חשבון בדיוק ששילם את הקפה בבוקר, ומשלם את שאר ההוצאות שלי בחודשים האחרונים".
פרופטה , למותר לציין, היא יהודייה, בת להורים בעלי שורשים בישראל. וכשהם לא ממש מצליחים להבין את אורח חייהם של בתם, קל לראות מדוע היה הדבר קשה עוד יותר לכלבייה המקומית.
את הרעיון להקמת הגרעין המשותף הם הגו לפני כשנה. השישה, חניכים לשעבר בתנועת "הבונים דרור" העולמית, הגיעו לשלב שבו הפכה תנועת הנוער העולמית בלתי רלוונטית לאנשים בגילם, והם שביקשו לשמר את הערכים שספגו מגרסה דינוקתא, החליטו ליישם הלכה למעשה את רעיונות התנועה.
תנועת "הבונים דרור" היא איחוד שהוקם בשנת 1980 בין תנועות הנוער "הבונים", שהוקמה בבריטניה ופעלה במדינות דוברות אנגלית, לבין תנועת "דרור" שפעלה במזרח אירופה. התנועה, בדומה לתנועה הקיבוצית בארץ, דוגלת בערכי העבודה, בסוציאליזם ובציונות. לאורך השנים נמנו פעילי התנועה עם מייסדי הקיבוצים כפר בלום, גזר, כפר הנשיא
עם שורות הארגון בארצות הברית נמנים כ-2,000 חניכים ומדריכים. ארבעה מבין ששת דיירי הבית המשותף בברוקלין עובדים כחברים במזכירות הארגון, עבודה המוגבלת לפרק זמן של שנתיים בלבד.
"מאחר שבניגוד לארבעת האחרים אני עובד כמורה בבית ספר ציבורי בברוקלין, חיי היומיום שלי אינם קשורים לפעילות 'הבונים דרור'", מספר אילן שור (25), "לכן גם בשנים האחרונות לא ממש נגעתי בנושא הזהות היהודית שלי או בציונות. מבחינתי, החזרה לחיים משותפים מאפשרת לי לשמר וליישם את הערכים שספע גתי בשנות חברותי בתנועה בגיל צעיר, ערכים שבמידה רבה גם הובילו אותי להיות מורה".
איך מסבירים לחברים בניו יורק, לב הקפיטליזם העולמי, את הרעיון הקיבוצי? עד כמה בעצם דחף אתכם הקפיטליזם לרעיון הזה?
גיל בראודי (25): "בדומה לתנועות נוער ביש שראל, אנחנו מאמינים קודם כל בשוויון, בתיקון עולם, בחיי קהילה, בכוח של הנוער לחולל שינוי. אלא שמפני שאנחנו לא חיים בישראל ומכיוון שאנחנו ציונים, אנחנו בהחלט חשים שאנחנו שוחים במובנים רבים נגד הזרם, כשהרעיונות שלנו מתנגשים עם הערכים החומריים של ניו יורק.
"אין ספק שהבחירה שלנו היא תשובה לבדידות ולניכור שניו יורק גורמת לך לחוש, אבל זו תחושה שרק מתעצמת בניו יורק, ומשותפת לכל המדינות בארצות הברית".
מייקל קנטור (25): "כשאני מנסה להסביר את זה לזרים, אז דווקא אורח החיים בניו יורק הופך את זה קל יותר מבחינתי. אני עוזב את האידיאולוגיה בצד, ומסביר בצורה פרגמטית שהחברה שלנו הפכה קפיטליסטית כל כך, שיש יתרונות בחיים משותפים עם אנשים שבאמת איכפת להם ממך, בשעה שכל אחד בניו יורק ממוקד בעיקר במרדף אחר כסף. כך שזה בהחלט מוזר לאנשים, אבל יש כאלה שאחרי שהם שומעים את ההסבר, מעריכים זאת".
אם אורח החיים הקיבוצי קורץ לכם כל כך ואתם מגדירים את עצמכם ציונים, למה בעצם לא לעלות לקיבוץ בישראל?
בראודי: "לכולנו יש קשר לישראל, וזה גם מקור ההשראה שלנו לחיים יחד. ישראל מהותית וחשובה לזהות שלנו כיהודים, אבל גם אם לא עשינו עלייה, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות ציונים או יהודים".
קנטור : "לעשות עלייה זו קפיצה גדולה שמש צריכה מוכנות גדולה. מבחינתנו, המסגרת שבה אנחנו חיים מאפשרת לנו לשאול את השאלות הרלוונטיות ולבחון יחד, אם עלייה היא באמת הדבר הנכון בשביל כל אחד ואחת מאיתנו".
מה קורה אם אחד מכם רוצה למשוך מהחצ שבון מאות דולרים למשקפי שמש חדשים?
בראודי: "אם אני רוצה לקנות משהו יקר, אני לא צריך לבקש רשות, אבל אין ספק שמצופה ממני שאהיה אחראי מספיק כדי להבין מה המצב שלנו, ולקבל החלטה שלא תפגע בקבוצה. עם זאת, אנחנו מדברים זה עם זה לפני שאנחנו מוציאים סכום כסף גדול מהחשבון.
לדוגמה, עוד מעט שניים מאיתנו צריכים לנסוע לחתונה בשיקגו, וזה כרוך בכרטיסי טיסה וכו', אז אנחנו דנים בדרך הכי טובה לעשות את זה, אבל בשום שלב לא חושבים למנוע מהם לנסוע".
שור: "לא מדובר פה רק בבעיות כספיות. כשש רצינו לקנות את הכלב, לדוגמה, זאת היתה החלטה כבדת משקל מבחינתנו, להכניס עוד יצור חי לבית. במקביל היו כאלה שזה היה חשוב להם יותר, וכאלה שלא ממש התלהבו מהרעיון. בסופו של דבר דיברנו על זה פעמים רבות, בחנו את זה מכל הכיוונים, והגענו להסכמה משותפת".
ואכן, לששת החברים חשבון בנק משותף שאליו הם מפרישים את משכורתם החודשית. אלא שחשוב להם להדגיש כי ההפקדה בחשש בון המשותף איננה שווה לכולם, ויחסית למשכורת של כל אחד ואחד מהם, מה שלא מעניק לאיש מהם זכויות יתר. "כל אחד שם בחשבון כמה שנוח לו", מסביר אילן. "זה לא אומר שהוא יכול לבזבז יותר או פחות מהחשבון, רק כי הוא מרוויח יותר. ברגע שזה נכנס לחשבון, זה הופך לקופה של כולם באופן שווה".
אבל מה יקרה למשל כשאחד מכם יתחתן? זה לא משהו שאתם חושבים עליו?
בראודי: "אין לנו חוקים מוסדרים בעניין, ואין ספק שזו שאלה שנצטרך להשיב עליה יום אחד. מבחינתנו, המטרה של החיים שלנו יחד היא לא זמנית, אלא ליצור קהילה, כשהמשש פחה תהיה בעתיד חלק מזה. אנחנו לא רואים את החיים בקהילה כדבר זמני, לצעירים בלבד. מדובר ברעיון שאנחנו מחויבים לו, אנחנו פה כדי להישאר יחד עוד הרבה זמן".
שור: "נתמודד עם זה ברגע שזה יקרה. מאחר שאנחנו הקבוצה הראשונה בארצות הברית, עדיין אין לנו דרך ללכת בה, לכן זה גם מחייב וקשה להיות חלוצים".
עם הטענה לחלוציות בארצות הברית קשה להתווכח, לפחות בכל הנוגע לבני גילם. בעתיד הם מקווים להפיץ את בשורת הקיבוץ למקומות נוספים בארצות הברית. היעלמותו של הקיבוץ המסורתי דווקא בארץ לא ממש מטרידה אותם. הם משוכנעים כי ישיבו עטרה ליושנה בלא אחרת מאשר ניו יורק.
"אנחנו מחפשים דרך חדשה שתחליף את הקיבוץ הישראלי, שללא ספק כמעט לא קיים עוד בארץ במתכונתו המסורתית", אומר שור. "עם זאת, הערכים שרדו, והם גם הערכים שמנחים אותנו פה בניו יורק. אפשר לומר שהפכנו מקיבוץ לעירבוץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
