הג'וב האיטלקי: מסעדת קפה איטליה
שום פרט במסעדה החדשה של האחים ירזין אינו מקרי - העיצוב הועתק מניו יורק, התפריט מהודק והבאז נכון. אלון הדר חושב שנותרה בעיה אחת. למעט מנת פסטה אחת, למנות יש טעם מר של החמצה
הלילה בעיר קרס: האוטומטיזציה של עסקני הלילה יצרה מפלצות משעממות ונטולות תשוקה. מגנטים ענקיים שמשכו (לא משנה מאיפה) מאות בליינים שנראים ומדברים באותה שפה.
טקס האשכבה של היחיד נחגג גם במקומות שהיית מצפה בהם להובלה - במסעדות כמו בראסרי, קנטינה, ג'וז ולוז והחמארה, שלפני כמה שנים הדהימו את העיר בבשורה החדשה: שילוב של אוכל שמח וטוב עם מתחם חברתי, גבוה או נמוך.
הן עשו זאת, מי יותר, מי פחות. ואתה נהנית כל כך, אפילו היית שמח במקצת שהעיר אפשרה לך למצוא בית (בעצם חדר או מרפסת), אבל כמה אפשר לצפות באותן סדרות איכות, עד כמה אפשר ללכת באותו זוג ג'ינס מופתי שכאילו נתפר עבורך, לאן נעלמה החגיגיות המלווה ביקור בכורה במקום חדש?
מעט מסעדות ניסו בשנה האחרונה להיכנס לתוך המסדרון הצר הזה. יונתן רושפלד לא הצליח לבנות סביבת עבודה נעימה למשתמש (מלבד החגיגה בצלחות), הסלון של אייל שני הוא סוג של מיצג גרוטסקי, רדיו רוסקו עסוק בעיקר בשעתוק, והצפרה הוא בלון נפוח. רק הבאסטה של מעוז אלונים יצרה מיזם משמעותי ונהנתני.
עכשיו יש חבר חדש בבלוק, והוא אינו ילד. מאחוריו עומדים מהמשופשפים בעסקי המזון בעיר - האחים יזרין. שמו קפה איטליה, ושום פרט בו אינו מקרי. מהעיצוב שהועתק מהפאסטיס בניו יורק (ובכלל זה אריחי השירותים), דרך התפריט המהודק (ראשונות, פסטות ועיקריות) עד היכולת לבנות מסביב למסעדה את הבאז הנכון.
החלל הגדול וההומה מממש תוכנית עסקית עדכנית: בר גדול מאוד שמשדר "אני מקום בילוי סוער", ללא קשר למזון שיוצא מהמטבח. גם שולחנות העץ הקטנים מנסים להתנער ממכובדות יתר.
אין מפות על השולחנות, והעסק פה פריך למדי. צוות צעיר ונמרץ מגיע מיד לשולחן ומפגין ידע בסיסי מאוד בתפריט. בעלי המקום הצליחו להקנות להם תחושת ביטחון. ב"קפה איטליה" שלמים עם המכונה שיצרו, ובטוחים ששוב הצליחו לגרום לקהל להרגיש כי הוא במקום הנכון ביותר בעיר. גדול, מפואר, שיקי. הבראסרי מודל 2008.
הוזמנו הראשונות: אספרגוס לבן בעדשים (38 שקל), סלט עגבניות (26 שקל), לשון עגל (58 שקל). כעבור כמה דקות נחתו על השולחן, שוברות את שיא המהירות.
האספרגוס
סלט ארבעת סוגי העגבניות היה ריענון סתמי, שעורר געגוע לאחיו הבכור הגר במטבח של "הרברט סמואל". גם לשון העגל שנפרסה דק דיברה בשקט. מרקם מושלם, אבל טעם חיוור. עוד פקיד מפהק. יום של חול.
ואז נחתה פסטה מושלמת - נוצ'ה (50 שקל) - וזו שינתה ברגע את החוויה. טרייה באופן מרגש, שניהלה דיאלוג עדין עם רוטב עשבי התיבול, עם שמן הזית ועם שברי האגוזים. אין כמעט מנות כאלו בעיר, בוודאי לא במחיר הזה. כל פסטה יבשה באיטלקיות האחרות תאבד מהיום זקפה.
חבל שעיקריות נועדו להאביס את הבטן ולא את הנפש. חומרי גלם בינוניים, שגם הרטבים העמוקים אשר קדמה להם מחשבה לא הצליחו להחיותם. השורט ריבס (78 שקל) ששהו כמה שעות בסיר נרקחו מבשר קשה ודחלילי.
גם הבס המטוגן (82 שקל) שהתכתב עם השניצל של "קפה נואר" לא שחה ברעננות בעיקול הברכה. יותר מדי זיכרונות לא נעימים נותרו בבשרו. מה עבר עליו, פעם, כשהיה צעיר? שאפו לרוטב הנענע-פטרוזיליה המקפיץ.
אי שם עמוק בתוך הטירמיסו (36 שקל) הדשן, אבל חסר האלכוהול, התגברה תחושה של החמצה. אם הולכים על מקצוענות ולא על נשמה, הביצוע אמור להיות מושלם.
הפערים בין המנות שיצאו מהמטבח לעטיפה מסביב היו גדולים מדי. זו הבעיה של הבראסרי, זו הבעיה של קפה איטליה. גם חיקוי דורש מיומנות. אפילו גמיעה של טומסי פוגיו אל טופו (150 שקל) לא שיפרה את התחושה המעיקה שצמחה בהדרגה מהאווירה הסתמית אשר עטפה את המיזם "הנכון". ומדובר באחד היינות המהנים ביותר המסתובבים במסעדות העיר.
"קפה איטליה", קרמניצקי 6, תל אביב. טל': 03-5612888
נא להמתין לטעינת התגובות
