הקו הירוק: קו מסך הברזל הפך לשמורת טבע
את גדרות התיל, המוקשים והחיילים שהוצבו בעבר לאורך קו מסך הברזל בתקופת המלחמה הקרה, החליפו בשנים האחרונות צמחים, יונקים וציפורים. כיום זהו הפארק הגדול והמרשים באירופה
מסך הברזל, שחצה את אירופה במשך 45 שנים, היה גבול פוליטי, כלכלי וגם מאוד מוחשי, שחצה בין מדינות המערב הקפיטליסטי
אך אותו גבול, שחילק את היבשת מגבול רוסיה-פינלנד בצפון ועד לבולגריה בדרום, הביא עמו תופעת לוואי חיובית. באזור האסור לתנועה שהיה צמוד לגבול החלה לשגשג רצועה ירוקה, בה יכלו חיות הבר לשוטט ללא הפרעות מצד האדם.
כעת, אחרי נפילת מסך הברזל, מתבססים פעילי איכות סביבה על תוואי הגבול הישן במטרה להקים את שמורת הטבע הגדולה והארוכה ביותר באירופה, ואין מתאים יותר מאותה רצועה ירוקה כדי לסמל את השינוי שעבר על אירופה מאז נפילתה של ברית המועצות.
מאז שנת 2004 מדובר בפרויקט פאן אירופי, אך אלויז לאנג, אחד האחראים במפקדת התיאום של הפרויקט בהונגריה, מתייחס אליו כאל משהו הרבה יותר עתיק. עוד לפני התפרקות הגוש הקומוניסטי החלו פעילי איכות הסביבה ממזרח וממערב להבחין בריבוי החיות שהתרכזו באזור הגבול, ובאתר האינטרנט של הפרויקט ניתן אפילו לראות תצלומים מהפגישה ההיסטורית של פעילים משני הצדדים בערב נפילתה של החומה.
אותם פעילים הם שהבינו שניתנה להם הזדמנות פז להפוך את הרע לטוב, והם שהחלו לקדם את הרעיון. במהלך שנות ה-90 הצטרפו המדינות הסקנדינביות ליוזמה, והיום מדובר בשיתוף פעולה בין 23 מדינות שונות.
כל השותפות בפרויקט הבינו שאירופה אמורה להרוויח ממנו פעמיים: אנדרטת זיכרון חיה ונושמת לאירועי ההיסטוריה מצד אחד, ורצף ירוק באורך יותר מ-8,500 קילומטרים מצד שני. כך נשמע גם החזון של הפעילים בפרויקט, ואת התוצאה הסופית הם מתארים כמה שיהיה "עמוד שדרה לרשת אקולוגית שתהיה גם סמל לשיתוף פעולה בינלאומי לשימור הסביבה".
שמו של הפרויקט, "חגורה ירוקה אירופה", יכול להיות מעט מטעה. הנטייה הטבעית היא לחשוב על רצועה צרה ברוחב כמה עשרות מטרים, והדימוי הזה לא מתיישב עם הצורך של חיות רבות במרחבי מחיה גדולים במיוחד. אך אל תתנו לשם לבלבל אתכם. מדובר בחגורה שעוברת דרך 393 פארקים לאומיים ושמורות טבע, ויוצרת רצף ירוק ורחב בתוך היבשת, ג'ונגל ארוך בתוך אירופה.
הפעולה הראשונה שננקטה כאשר יצא הפרויקט לדרך היתה למפות את החגורה למרכיבים השונים שלה. האקלים בגבול סלובניה-איטליה אינו דומה
לאורך ה"גבול הפנימי" בגרמניה, המדינה היחידה שהחגורה עוברת דרכה ולא לאורך הגבול שלה, ניתן למצוא כמות נכבדת של יערות.
בגלל הגודל העצום של הפרויקט הוחלט לחלק אותו לשלוש רצועות שונות: סקנדינביה והים הבלטי, מרכז אירופה, ודרום?מזרח אירופה. כך נולד גם הצורך להקים את מרכז התיאום שיקשר בין הפעילים.
"אנו מזהים צרכים באזורים מסוימים ושולחים לשם את האנשים", מספר לאנג, ומסביר את צדדיה הנוספים של פעילות מפקדת התיאום. "אין לנו זכות משפטית להתערב בקבלת החל ?טות ממשלתיות, אך אנו פועלים בהצגת נתונים והעלאת רעיונות שיכולים לתרום לפרויקט".
במסגרת פעילות ההסברה השתתף לאנג לאחרונה בועידת האו"ם למגוון ביולוגי, בה הציג לפוליטיקאים מובילים מרחבי העולם את הפרויקט. בין הסכנות הרבות שאורבות לפרויקט נמצאות יוזמות פיתוח וסלילת דרכים רבות שנגדן לאנג נאבק, ולטענתו לא מעט מהפעילות מתרחשת בסופו של דבר מאחורי דלתיים סגורות ולאו דווקא במרחב הפתוח.
כל הפעילות בפרויקט מתרחשת תחת ארגון השימור העולמי, IUCN, אך בסו?פו של דבר מדובר במבצע שמונע על ידי קואליציה של ארגוני מתנדבים ללא מטרות רווח. גם המימון מוגבל ומגיע בעיקר מתרומות ומתקציבים של גופים לשימור הסביבה, שכידוע מעולם לא היו עשירים בכספים.
כך נהגתה אסטרטגיית "מניות החגורה הירוקה", שעוזרת גם בפתרון בעיית התקציב וגם בהעלאת המודעות בקרב הציבור. מי שמעוניין מוזמן לקנות מניה, שמקנה לו באופן תיאורטי בעלות על חלק מהשטח.
בפועל, בעלי המניות מוזמנים באופן קבוע לסדנאות ולסיורים שנערכים בטבע בהדרכה של פעילי איכות סביבה. בין מחזיקי המניות אפשר למצוא אפילו כמה מפורסמים. המחזיק במניה מספר 3,000, לדוגמה, הוא מנהיגה האחרון של ברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב, שמשמש גם כפטרון הפרויקט.
רצועה ירוקה כזו, בה מתרכזים גם מינים רבים של בעלי חיים, יכולה להיות אטרקציה תיירותית מושכת, ופעילי החגורה הירוקה כבר מכינים את השטח למבקרים. עם זאת, הם מצהירים כי הם לא מנסים למכור את האזור כיעד תיירותי, אלא דווקא להפוך את השטח לנגיש עבור הציבור בצורה שתאפשר לחיות ולצמחים להתקיים בשלווה.
כבר היום, מלבד כמה אזורים שנמצאים עדיין בבעלות פרטית או בבעלותן של מדינות שמשתמשות בשטח לצרכי אימונים צבאיים, רוב הרצועה נגישה לציבור, זאת כמובן בהתחשב בתנאי המעבר בשטח עצמו. מלני קרויץ מה-BUND, הגוף האחראי על רצועת מרכז אירופה, מספרת כי הם מסבירים למבקרים כיצד להתנהג בטבע ואיך להגיע אל החגורה עצמה מבלי לרמוס את החיות שבדרך עם הג'יפ.
עם זאת, לא מדובר בסוג של משרד תיירות אקולוגי. מהרגע שהאזור הופך לנגיש יכול כל אחד לבקר בו על דעת עצמו, לאחר שבירר את המידע הדרוש עם משרדי התיירות במדינה שבה הוא נמצא.
למרות התיירות המתוכננת וזיכרון העבר דרך הפרויקט, חשיבותה העיקרית של הרצועה טמונה במרחב המחיה שהיא מספקת עבור מינים רבים של חיות וצמחים. "זה לא אומר שדובים מאזור נורווגיה ייצאו לחופשות קיץ באיטליה", אומרת קרויץ. "אבל המשמעות של הפעילות עבור החיות היא הגדלת מרחב המחיה שלהן".
בחלקים מסוימים לאורך הרצועה נצפו חיות נדירות שבעבר חשבו שנכחדו באזורים אלו, וקרויץ מעריכה כי החיות ינדדו למרחקים קצרים. מעבר מצפון גרמניה לדרום אוסטריה נשמע סביר למדי ובשביל החיות מדובר בתוספת משמעותית.
אך על אף המאמצים, המשאבים ושיתוף הפעולה, תומכי החגורה לא יודעים עדיין לחזות כמה זמן עוד יידרש להשלמת הרצף הירוק, או אפילו אם החזון המלא באמת יתממש בסופו של דבר. בפגישות שנתיות המאגדות את פעילי שלושת חלקי הרצועה מתבצעות הערכות מצב ומתקבלות החלטות לגבי דרכי הפעולה בעתיד, כאשר נכון לעכשיו היעד העיקרי הוא השגת בעלות על כל השטח.
מה שכבר בטוח הוא שלכל מי שמעוניין לחזות ב"רצועת המוות" לשעבר צפויה הפתעה. הפעילים הצליחו להפוך אותה לרצועת חיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
