בן לם: כולן היו בנותיו
כשמאחוריו קריירה מפוארת בת 40 שנה, ראש שבט צלמי האופנה הישראלים מסכם תקופה: מתמי בן עמי עד טיירה בנקס, מפייר קרדן עד גדעון אוברזון, מ"מוניטין" עד "את". סיפורה הלא מרוטש של תעשיית הזוהר דרך העיניים שראו כבר הכול
"בתנאים של הארץ, אני חושב שמשכתי את הקריירה שלי מעבר ליכולתי. היום כולם במירוץ אחרי הצלם הצעיר הבא, ובעוד שנה-שנתיים הצעירים של היום יהיו זקנים, ובמקומם יתפרסמו כל מיני 'יניב אדריקים' חדשים. האמת שגם לא כל כך מעניין אותי היום לצלם אופנה. זה בעיניי אחד הדברים הכי משעממים לעשות. זה לשחזר את עצמי והיום אני מחפש להמציא את עצמי מחדש".
כיום, מתוך הסטודיו המרווח שלו באזור התעשייה בפתח תקוה, פועל לם בעיקר עבור הנשמה. בעוד שרידי העבר הרבים מהפקות האופנה, שערי המגזינים, הקטלוגים והפרסומות שצילם טמונים במשרדו בארגזי קרטון גדולים, על שולחן העבודה בסטודיו פרוש הפרויקט שאליו התמסר בשנתיים האחרונות: צילומי פורטרטים בשחור לבן של נשים אתיופיות, מוכרות ואלמוניות כאחד.
מתוך התמונות השקטות, הנעות על הקו שבין צילום תיעודי לצילום יופי, ניתן לזהות את פניהן של הדוגמנית אסתי ממו, השחקנית מסקי שבירו, פליטת ריאליטי "השגריר", מהרטה ברוך והזמרת כברה קסאי, שמצטיירות כדמויות חזקות ועצמאיות.
"חיפשתי רעיון לפרויקט צילומי שאוכל לקשור אותו לצילום אופנה ולפורטרטים שאני אוהב", מסביר לם. "כולם מצלמים היום סלבריטאים או שחקנים, אבל אף אחד לא צילם נשים אתיופיות. המטרה שעמדה לנגד עיניי בתחילת הפרויקט היתה לא רק לספק את עצמי כצלם, אלא להאיר עדה שהיא מעט מוזנחת בתקשורת וזוכה ליחסי ציבור גרועים. פן נוסף, קטן - זה היופי המדהים של הנשים האתיופיות".
אופי דומה נשא גם הפרויקט הקודם של לם, משנת 2003, שהוצג בתערוכה במשרד החינוך בתל אביב לרגל יום האישה הבינלאומי באותה שנה. במסגרת הפרויקט צילם לם ספורטאיות
למרות שקשה להגדיר את עבודותיו האחרונות כצילומי אופנה, לם הוא מאבני היסוד של תעשיית הסטייל הישראלית. אמן של צבעים ותנועה שיצר פה יש מאין, תוך שימוש בשלל טכניקות חדשניות.
התצלומים שיצר מסוף שנות השישים ועד היום הם הארכיב הבלתי רשמי של תעשיית האופנה הישראלית על דוגמניותיה, מותגיה, מעצביה והמגזינים שלה.
לפני כשנתיים החליט לם להתרכז בצילומי פורטרטים ולהשאיר את העיסוק באופנתי לדור חדש של צלמים. אנחנו החלטנו ששנת השישים למדינה היא זמן מצוין להתרפק על הרגעים היפים שהנציח בעבודתו.
לם, שנולד וגדל בירושלים להורים שעלו ארצה מאוקראינה ומפולין בתחילת שנות השלושים, נקרא בתחילה בשם בן-ציון אלתרמן (אותו החליף מאוחר יותר, לאחר שנאמר לו כי שמו אינו מסחרי מספיק עבור צלם אופנה). עם סיום לימודיו התיכוניים, הצטרף לם לגרעין נח"ל בקיבוץ כרם שלום.
בשנת 1961, יום לפני שחרורו מצה"ל, הוא נפצע ממרגמה שהתפוצצה לו בידיים במהלך אימון צבאי, ובמשך שנה שכב בבית החולים "שיבא תל השומר". אחרי ניתוחים רבים ושיקום ארוך, נותרה כף יד ימינו משותקת ועם שתי אצבעות קטועות - מגבלה שלימים תהפוך ליתרונו הטכני כצלם.
בתקופת שירותו הצבאי אף הכיר את אסתי, אז נערה בת 16 בשירות לאומי ולימים אשתו ואם שתי בנותיו התאומות בנות ה-36: תמר (מורה ליוגה וצלמת) ודנה (מעצבת תעשייתית).
שנה וחצי מיום שהכירו, ב-1962, נישאו השניים ועלו על טיסה ללונדון, שם החל לם את לימודי הצילום שלו ב-Regent St. Polytechnic מבתי הספר הטובים בתחום באותם ימים, וכיום חלק מאוניברסיטת "ווסטמיניסטר". "המחשבה לא היתה ללמוד צילום כמו לעזוב את הארץ", נזכר לם. "עד אז מעולם לא יצאתי את הארץ, רק עשירים יכלו להרשות את זה לעצמם".
למה בחרת דווקא בצילום?
"כל חיי לא הייתי תלמיד טוב. רק תנ"ך עניין אותי. ביתר השיעורים פשוט חלמתי. לא עסקתי באמנות, אבל חיפשתי תחום עיסוק - כזה שלא צריך לשבת וללמוד בו יותר מדי. כאן נכנס הצילום עם הדובדבן שבקצפת: לימודים בחו"ל".
לונדון הקרירה לא פרשה כנפיה על בני הזוג הצעירים, שנאלצו להשקיע את עיקר מרצם וזמנם בניסיונות לשרוד כלכלית ולהעשיר את האנגלית הרצוצה שבפיהם. הם התגוררו בעליית גג בשכונת פינסברי פארק המושמצת בצפון-מזרח לונדון והתפרנסו מעבודות מזדמנות ובהן שמרטפות.
"אחד הילדים שאסתי טיפלה בהם היה דיוויד (גאיי דיוויד ריבה, א.י), הנכד של מרלן דיטריך, ילד בלונדיני יפהפה", נזכר לם. ילד מפורסם לא פחות עליו שמרו השניים היה יאיר לפיד (בתקופה בה שימש אביו טומי המנוח כשליח "מעריב" בלונדון). "כדי להירדם הוא היה יושב על הברכיים ודופק את הראש בקיר", צוחק לם.
זו היתה תקופת פריחה בלונדון, מוזיקלית ואמנותית. הרגשתם את זה?
"לא חיינו את זה. היינו תמימים נורא וחסרי כסף. קודם לא ידעתי מה זה חוץ לארץ. חשבתי שכולם הולכים שם עם חליפות, כובעים ומטריות ביד. לכן מבחינתנו זו לא היתה התפתחות, אלא הגעה למקום חדש".
במהלך לימודיו גילה לם כי כף ידו המשותקת מונעת ממנו לצלם "כמו שצריך". כשנדרש, למשל, לבצע תרגילים ב"פור ביי פייב", מצלמה כבדה וגדולה בעלת חדות ועומק שדה יוצאים מן הכלל, זו היתה לדבריו משימה בלתי אפשרית.
"כתוצאה מכך יצרתי לעצמי סגנון צילום שונה לגמרי ממה שעשו שם. כשהם היו מצלמים, נניח, כוסות יין, הם היו מפזרים אותן על משטח באופן אקלקטי. אני לא יכולתי לצלם כך ולכן שמתי הכול בשורה אחת. קיבלתי צילומים בסגנון אחר - שטוחים וגרפיים, ללא עומק. הפכתי את המגבלה שלי ליתרון".
ומאיפה הגיעה החיבה לאופנה?
"התעניינתי בכלל בצילום קולנוע. הכיוון של אופנה לא היה דבר שהכרתי. לא היה לי אפילו חוש לאופנה. אני ילד מקיבוץ, מה אני יודע? חאקי ויאללה. תזכור גם שבישראל לא היו אז פרסומות. מקסימום היו מצלמים את חניתה צנטנר מחזיקה דג בקלה ביד עם הכיתוב:'אני אוכלת דג בקלה'. זה מה שהיה".
בשנת 67' חזרו בני הזוג ארצה והגיעו לתל אביב. לם החל לחפש עבודה. "משרדי הפרסום אז היו קקמייקה", הוא נזכר בצחוק גדול. "לא היה גם איפה לפרסם. היו רק עיתונים בשחור לבן. עיתון 'הארץ' היה מפרסם מדור אופנה קבוע שצילם פיטר הרצוג (בכיר צלמי האופנה דאז, א.י) וב'לאשה' עשו שערים מכוערים על נייר נטול עץ.
"באותה תקופה הכירו לי את בועז מזור, אחיה של מלכת המים יהודית מזור (מלכת היופי של ישראל לשנת 1962, א.י), שהיה הדוגמן הבינלאומי הראשון בארץ. בשנות השישים הוא דגמן עבור פייר קרדן בפריז ובהמשך עבד גם בשביל אוסקר דה לה רנטה בארצות הברית. בועז הכיר לי את גדעון אוברזון, שהיה אז מעצב אופנה צעיר - ילד הפלא של האופנה הישראלית, כפי שכינו אותו כותרות העיתונים באותה התקופה".
ההיכרות עם אוברזון מיקמה את לם בחוג האופנה המתוקשר של ישראל, ובמהרה הוא נכנס לשותפות עם אוברזון ועם פרסומאי בשם שרז בבית ספר לדוגמנות שהקימו השניים באותה תקופה. לם נקרא ללמד את הבנות עמידה מול מצלמה, לאחר שהרצוג, הצלם שיועד לקורס, רב עם הבעלים.
"פיטר הרצוג היה גאון", טוען לם. "אבל הוא היה רב עם אנשים ריבים מקפיאי דם. היה לו דם חם. גם כשהוא עזב את הארץ (בסוף שנות שבעים עזב הרצוג לניו יורק, שם עבד כאיש יחסי ציבור בתחום הקולנוע, עד מותו לפני כשלוש שנים בחוסר כול, א.י) הוא שרף את כל הארכיון שלו, וזה דבר שלא נשמע בעולם".
לם הפך במהרה לצלם פעיל בשוק מצומצם וחלוצי של צלמי אופנה בישראל, בו פעלו הרצוג ז"ל, מולה עשת ושרוליק הרמתי, שהיו בעלי סטודיו משותף לצילום אופנה ופרסום עד שנות ה-90 (מאוחר יותר היה עשת מבעלי מרכז היופי המיתולוגי "מולה סנטר").
"מולה היה צלם איום ונורא", אומר לם. "הוא היה צועק כל הזמן ולדעתי הוא בקושי התקרב לקרסוליים של פיטר. על ציר הזמן ניתן למקם את הרצוג כצלם האופנה הראשון בישראל. לא היתה אז היסטוריה של קטלוגים. פיטר גם היה הראשון עם מדור אופנה קבוע".
אתה יכול לאפיין את סגנון הצילום שלהם?
"את מולה אני לא יודע לאפיין. הצילום של פיטר היה סטטי. הדוגמניות שלו לא זזו. מרגע שהן נכנסו לסטודיו הן היו בחיל ורעדה, לא חייכו ולא חיו. אבל בסטטיות הזו היה משהו מאוד חזק. פיטר היה מצלם אותן לרוב בעדשה רחבה מזווית נמוכה ובתאורה חמה, כאשר הרקע והבחירה של מקומות הצילום היו מאוד חשובים לו. היו לו קומפוזיציות טובות ורעיונות אמנותיים, שתמיד היה בהם משהו מעט סוריאליסטי. הוא היה ללא ספק השליט העליון של הצילום".
בסוף שנות השישים, הקריירה של לם החלה לנסוק. הכול החל כאשר בחור צעיר ואמביציוזי בשם חביב שמעוני הקים את "דובשנית" - מגזין האופנה הראשון בישראל שהודפס על דפי כרומו. היה זה מיזם חדשני בארץ, בעידן שבו עדיין רכשו פה בגדים ב"אתא". לאחר שלושה גיליונות נרכש הירחון על ידי קבוצת "מעריב" ושינה את שמו ל"את".
טומי לפיד היה עורך המגזין ודבורה לוין ז"ל, שהיתה עורכת האופנה של "דובשנית", המשיכה לכהן בתפקידה גם במגזין החדש והיתה הכוח המניע מאחוריו באותן שנים. "היא היתה אנטי אופנה", אומר לם על מי שהיתה למוזה מרכזית בעבודתו. "היא התלבשה כמו פקידת מס הכנסה והיתה כל הזמן עם סיגריה בפה, אבל לזכותה ייאמר שהיא היתה פושרית".
לם זכה למדור אופנה קבוע ב"את", במסגרתו התבקש להמציא את עצמו מחדש מדי חודש. "זה היה מדור שעשיתי ללא תשלום, ודבורה הקפידה שישתלבו בו רק פריטי אופנה ישראלית. היתה לנו תחושת שליחות והרגשנו שעלינו לקדם את האופנה הישראלית, אופנה שהיא שווה לכל כיס".
עד שנת 1990 שימש לם כצלם הבית של מגזין "את" ועבודותיו בלטו בהפקות האופנה ובתצלומי השער של הירחון. הצלחתו נבעה בעיקר מסגנון הצילום החדשני שלו, שהיה מנוגד באופן מוחלט לסטטיות שאפיינה את הרצוג. היה זה צילום חופשי ומשוחרר, שכלל תנועה הן של הבגד והן של הדוגמנית בתוך הפריים. "אני לא בטוח שאהבו את זה בהתחלה", אומר לם. "אנשים התרגלו שרואים בתצלום את הבגד, מה שאצלי לפעמים לא קרה. עבדתי יותר על תחושות".
כדי להגשים את חזונו הצילומי, שבר לם את החוקים. בעידן טרום הפוטושופ, היו אלה המצאות שעלו על כל דמיון. כך, לדוגמה, בכתבה שצילם ל"את" באמצע שנות השבעים, בה כיכבו מעצבות אופנה לצד דוגמניות לבושות בבגדיהן, מופיע תצלום בשחור לבן של המעצבת רוז'י בן יוסף ז"ל, כשהיא אוחזת בידיה תמונת צבע של דוגמנית לבושה בבגדי המותג "רקמה".
בפועל, לם צילם את בן יוסף כשבידיה ריבוע לבן, אותו גזר לאחר מכן ובמקומו שתל את תצלום הצבע. התוצאה היתה פריים שהורכב משני תצלומים שונים ושילב בין צבע ושחור-לבן. "מצאתי כל מיני טריקים", הוא מספר.
בהפקה אחרת, שצולמה בהשפעת ציוריו של רנה מגריט, הוא המשיך לעבוד בשיטת המונטאז'. השמים הכחולים צולמו בחוף ימה של תל אביב, את החומה צילם בעכו ואילו את התפוח, הכובע והמעיל צילם בתאורה מלאכותית בסטודיו. את הציפור, שמופיעה בתצלום אחר מאותה הפקה, קנה בשוק ובעוונותיו קשר את כנפיה בחוט וצילם. את כל אלה הרכיב על שולחן העריכה.
לטובת מודעת פרסומת מתחילת שנות השבעים לגרבוני "קאן קאן", הוא השתמש בעדשת צילום מעוותת, ששימשה אז לקולנוע סינמסקופ (שיטה שמתחה את הדמויות והוקרנה על מסך ארוך וצר). "לקחתי את העדשה, סובבתי אותה וראיתי שהדמויות שינו את הפרופורציות לשמנות או לרזות", מגלה לם.
"כדי שהגרבונים ימשכו תשומת לב, צילמתי שש בנות באותם בגדים ועם מטריות שחורות, והשתמשתי בעדשה שנתנה לי עיוות של הארכת הגוף".
במקרה אחר, הוא שמע שבארצות הברית נמכרים פילמים בשם "אינפרא רד", שיוצרים עיוותי צבע. חבר שעבד ב"אל על" הבריח עבורו במכס מספר סרטים וההפקה, שהתפרסמה באמצע שנות השבעים, הפכה כחול לסגול ואדום לירוק.
"חיפשתי דברים שיש בהם משהו שאף אחד לא עשה, משהו שהוא רק שלי", הוא אומר. "כל חודש הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש, מה שתמיד גרר מריבות עם דבורה, שאמרה 'את זה כבר עשינו, צריך משהו חדש'. והכול להזכירך היה בלי סטייליסטים, בלי מאפרים, בלי צוות הפקה".
מי היה אז בצוות ההפקה?
"דבורה ואני עשינו הכול. היא אספה את הבגדים, והיינו יושבים ומדברים מה אנחנו רוצים לעשות. היינו בוחרים את הדוגמניות לפי האופן בו הן יכלו לעזור. את בתיה דיסנצ'יק לקחנו להפקה בצפון כי היה לה אוטו ובהפקה אחרת בחרנו בקארין דנסקי כי היו לה הרבה נעליים.
"על הסט הן היו מתאפרות ומסתדרות לבד. כשנסענו לצלם בקניה את קיטי ממון, שכרנו לילה קודם כושית שתעשה לה צמות, ואני אספתי במבוקים וחוטי עור כדי לשזור לה על השערות. אבל האישה השחורה הזו ידעה לעשות צמות רק לשיער מקורזל, אז דבורה נאלצה לשבת חצי לילה ולקלוע לקיטי את הצמות בעצמה, ללא ספר וללא אסיסטנטים. רק שנינו היינו שם".
מאז חדרו לסט אנשי מקצוע נוספים כמו סטייליסט, מעצב שיער ומאפרת. זה תרם לעבודתך כצלם?
"אז ידעתי מה עשיתי. חשבתי על הרעיון, צילמתי, הפקתי, אספתי בחלק מההפקות את הבגדים, אספתי אביזרים. היום אני מרגיש שהסטייליסט הוא האלוהים על הסט. אז כתב היד של הצלם היה עמוק יותר, כי צורת המחשבה היתה שלו. היום אתה לא יודע אם הסטייליסט או הצלם עשו את הצילום".
אתה מוצא הבדלים גם בין דור הדוגמניות של אז להיום?
"אז הכרנו את הדוגמניות באופן אישי. הן היו יושבות כאן בסטודיו, והייתי אוסף אותן ומחזיר אותן הביתה. חלי גולדנברג היתה שורצת בסטודיו ימים על גבי ימים.
"אבל השינוי המרכזי הוא בנינוחות מול מצלמה. היום הבנות משוחררות הרבה יותר. אין להן בעיה להצטלם עם חולצה פתוחה, הלבשה תחתונה או בגדי ים. אז היה קשה לאתר בנות לעבודות כאלה, מכיוון שזה נחשב לפחיתות כבוד. מי שכיבדה את עצמה לא הצטלמה בחזייה".
החל משנת 1972 ועד לפני שש שנים, צילם לם את הקטלוגים של מותג בגדי הים "גוטקס", אולי הקמפיין היוקרתי ביותר שהיה אז בישראל. הצילומים שעשה ל"גוטקס" נתפסים כפסגת היצירה של לם, שהצליח לקבע בתודעה הלאומית דימויים בלתי נשכחים של המותג, כמו התמונה מפורסמת של תמי בן עמי בבגד גוף בדוגמת נחש.
"זה מסוג התצלומים שאתה לא מבין איך הם קורים", הוא אומר. "צילום של חצי דקה. שלושה קליקים והביתה". העבודה שלו עם בן עמי באופן עקבי ומסודר החלה בשנת 1980, אז הצטלמה לראשונה לקטלוג שלם של "גוטקס".
"תמי לא היתה יפה קלסית", מנתח לם את מי שהוא מכנה "גדולת הדוגמניות של ישראל". "היא נראתה מוזר. היה לה גוף יוצא מן הכלל והצורה שהיא זזה היתה מלאת השראה. בפעם הראשונה שאמרו לי שאני צריך לצלם אותה חששתי מאוד, כי היא תמיד נראתה רע בצילומים, אבל היא הפתיעה אותי. התחילו לצאת ממנה דברים שלא יתוארו.
"רק לעיתים רחוקות אתה מוצא את זה בדוגמנית, ואצל תמי זה פרץ מהר. אולי כי כל השנים לא רצו לצלם אותה. אמרו שהיא שחורה ממוצא מזרחי, וב'גוטקס' העדיפו בהתחלה דוגמניות אשכנזיות, ממוצא הונגרי אם אפשר. דבר שני, היא היתה הבחורה שעליה מודדים את הבגדים. היא לא היתה דוגמנית על שהגיעה מחו"ל ועשתה כתבות ל'ווג'".
כצלם הבית של "גוטקס", עבד לם גם עם דוגמניות בינלאומיות מובילות כמו טיירה בנקס ואל מקפירסון. "טיירה ואל זה שמים וארץ", הוא מספר מניסיונו. "טיירה היתה מדהימה. היא עבדה כמו שלא ראיתי מעולם - 15 תמונות, שבכל אחת היא נראתה לגמרי אחרת. דוגמניות ישראליות באותה תקופה לא חונכו לזוז על הסט, ואילו טיירה השתנתה מול המצלמה כל הזמן ונשארה מרתקת מצילום לצילום".
ומקפירסון?
"היא היתה בחורה די מגעילה. התנהגה כמו ילדה קטנה, דיברה מגעיל לצוות שלה, ומצד שני טרחה לבקש מהם סליחה שהיא כזו. אבל היה לה הגוף הכי יפה באותה תקופה. גם כינו אותה אז 'הגוף'. היא הבינה איך לעמוד מול מצלמה והיתה פוטוגנית מאוד בצילומי חוץ מול השמש".
כמי שמלמד היום צילום אופנה ב"ויצו" חיפה, והחל מהשנה הבאה גם במחלקה לצילום ב"בצלאל", ללם יש מה לומר על דור הצלמים הצעיר בישראל - "עושים פה דברים מאוד יפים, שאני בסך הכול מאוד אוהב. קצת חסר לי שלא עושים דברים חריגים.
"אני מאוד אוהב את דודי חסון ואלון שפרנסקי. גם רון קדמי מצלם יפה מאוד. יש את החבר'ה הצעירים שעושים דברים יפים עם מחשבה, אבל קשה לי למצוא חותם אישי על העבודות שלהם. בתקופה שלי הבדילו בין פיטר הרצוג לבן לם. היום אני מבדיל רק אם אני קורא את הכיתוב בצד. כיוון שאני לא עוקב באופן שבועי, אני לא יודע מאיפה הדברים הגיעו. אם הם מועתקים או רק מושפעים. יש היום גם דברים כל כך מרוטשים שאני לא מבין איפה נגמר הצלם ואיפה מתחיל הפוטושופ".
הריטוש בפוטושופ הוא רק חלק מדיון חברתי רחב יותר, על תרבות הניתוחים הפלסטיים. מה דעתך בנושא?
"בתקופה שלי הדברים היו נאיביים יותר. לא חשבנו שצריך לשנות את הפנים, כמו שהיום מעלימים למלאני פרס את נקודת החן. וגלית גוטמן, ככה היא נראית היום - לא ראיתי אותה המון זמן והיא נראית לי כמו מישהי אחרת לגמרי. כאילו שמו לה פנים של מישהו אחר. לא שאני עורג אל העבר, אבל פעם היתה תמימות בכל מה שעשינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
