איזה ספר היית לוקח איתך לחופשה בהימלאיה?
זיו ארדמן בוחר ב"ארץ חדשה" של אקהרט טולה. למה? כי הוא חנון מואר שמכיר את הטירוף של כולנו. כותבי המדור ממליצים על ספרים
כך אשב לי על פסגת ההר, עכוזי על הסלע הקר, אוזני כרויות אל השקט, ועיני מביטות אל הדר הארץ הלא נגועה. שם, רחוק רחוק מהכותל המערבי, חוף בית ינאי וקריית עתידים, רחוק מבית הספר היסודי בו למדתי, מבסיס חיל המודיעין אי שם בצפון ומ-24 רופי, רחוק מכל חברי בני האנוש, כשרק רוח אלוהים מקפיאה מרחפת על פני, אקרא את דבריו של אקהרט:
"אם היתה ההיסטוריה של האנושות מתוארת כתיאור ההיסטוריה הקלינית של אדם ספציפי, היתה הדיאגנוזה ודאי כזו: דלוזיות פאראנואידיות כרוניות, נטייה פתולוגית לביצוע רצח, אלימות קשה ואכזריות כלפי אלה שנתפסים על ידו "אוייבים" - שהם למעשה ההשלכה של הבלתי מודע שלו כלפי חוץ. לא שפוי וקרימינלי, עם הפוגות קצרות וספורות של צלילות דעת".
וואלה. תמיד היתה לי הרגשה שכל משתתפי המטריקס מסביבי קצת שרוטים, אבל עכשיו מגיע האישור הסופי. ושם, על ההר בהימאליה, יהיה לי זמן לקרוא לאט לאט את כל חמשת הפרקים הראשונים, ולהבין את עומקו של הטירוף, וכיצד הוא נוצר. מהי ליבת האגו - ההזדהות עם זרם המחשבות והרגשות, אותה מכנה טולה "הפרעת התפקוד הקולקטיבית", ומהו "גוף הכאב" - אותו מטען תפיסתי-ריגשי של כאב הניזון מטראומת הילדות וגם מהכאב האנושי הקולקטיבי.
להקת ציפורים נודדות תחלוף מעל ההר שלי, כשאסקור את תולדות חיי לאור הספר. איך נולדתי להורים מטורפים, איך נצבטו לחיי על ידי דודות ודודים מטורפים, וכיצד אמרתי שלום במעלית לשכנים מטורפים. אזכור את הגננת המטורפת שעשתה לי מחנה ריכוז מטורף כל בוקר בעשר, את המורה המטורפת לפסנתר, ואת מנהל בית הספר המטורף שהטיף לי לאהבת המולדת. אזכור את בית המשוגעים הצה"לי, ואת כפר האיזון התל אביבי, ואגיע למסקנה הבלתי נמנעת – גם אני מטורף.
ערב צונן יירד אז על העמק המוריק, ועננים יכסו את הפסגה שלי, כשאקרא ואזהה את ההיבטים השונים של שגעוני - הטינה ("זה לא היה צריך לקרות לי בעבר"), תודעת הלחימה ("אאבק עד לשחרור מלא מהסבל"), ההזדהות עם המגדר ("מה אני עושה פה על ההר הזה, כשכל הכוסיות יושבות עם הפוך קטן בשדרות רוטשילד?"), וההיבט הנורא מכל - השחזור המתמיד של המציאות הרגשית המעוותת, המתעתעת, הדלה, שבה גדלתי. ייאוש ודאי יתקוף אותי בסוף הפרק החמישי, ואשקול לקפוץ ממקום מושבי ולסיים את הסיוט מייד, שהרי גם הזמן, כפי שמבהיר אקהרט, הוא אשליה.
אך לא. ברגע האחרון אעצור את עצמי. ידידתי העורכת ביקשה 500 מילה על הספר שאקח איתי להימלאיה, וכבר נסעתי עד כאן, אז אקרא לפחות את הפרק הבא, ואגלה: יש השתחררות. ויש שפיות.
כמה זמן נדרש כדי להשתחרר מגוף הכאב? ובכן, אומר אקהרט, "אין זה גוף הכאב, אלא ההזדהות עמו שמאלצת אתכם לחיות מחדש את העבר שוב ושוב. ולהשתחרר מההזדהות עם גוף הכאב לא לוקח זמן. עצם הידיעה שמה שאתם מרגישים הוא גוף הכאב שבתוככם, שוברת את הזדהותכם עמו".
אקהרט טולה מדבר על הדרך אל סוף הסבל, ועל הארה. זוהי אותה הארה שתיארו מורים רוחניים לפניו, אך הפעם מגיע התיאור מפי אדם שנולד בגרמניה, עבר בקיימבריג', והתנחל בקנדה.
הוא מכיר את המיינד המערבי, את ההיסטוריה
כשיעלה הבוקר על הפסגה המושלגת שלי, אקרא את הפרק האחרון. "אשרי הענווים כי הם ירשו את הארץ" מצטט אקהרט את ישו, ומוסיף שהענווים הם נטולי האגו, אלה שהתעוררו לטבעם האמיתי, ושישנו את פני האנושות וכדור הארץ המסכן שלנו. אז, אחייך כשאזכור שהוראתו הרוחנית הנחרצת והבוטה של טולה אודות הטירוף האנושי ופתרונו לא מיועדת לכמה רוחניקים קיצוניים שקופא להם התחת בהימלאיה. היא משודרת אצל אופרה ווינפרי, כסדרת "שיעורים", בשידור חי מול 700 אלף צופים מרחבי העולם, ששואלים שאלות על הארה, ישר מהסלון, באמצעות תוכנת "סקייפ".
ובעודי נרגש מתודעת האחדות, תעלה לשידור סינדה, עקרת בית מאורגון: "ראשית, אקהרט, אני רוצה להודות לך על שציינת שאתה מעדיף הארה על פני התנסותך ב-LSD. פשוט, כי הילדים שלי צופים בתוכנית בקומה למעלה". (צפו בעצמכם ב- operah.com).
זהו, הספר נגמר. אקהרט אמר את כל מה שיכול אדם לומר על מה שאינו אמת, על מה שמצביע אל האמת, ועל הדרך אל האמת. הוא ציין שיהיה נחמד אם נזדרז ונחסל את האגו שלנו, לפני שהוא יחסל אותנו כמין אנושי, וגם דאג שכמה שיותר אנשים יקשיבו. אני על ההר, רגוע. "ארץ חדשה" מתגלה בתוכי, ונפרסת למרגלותי. ובתוך השקט אני יכול לשמוע את קולה של האמת. ואת קולו של אקהרט, האומר שזהו בעצם קולי שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
