ההרצאה האחרונה: מילותיו של אדם נוטה למות
לרנדי פאוש, מדען באוניברסיטת קרנגי מלון, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים, נודע שיש שישה חודשים לחיות. ההרצאה האחרונה שנשא אל מול אלפי צופים הפכה לאחד הסרטונים הכי נצפים ומרגשים באינטרנט. עכשיו זה יצא לאור בספר חדש בעברית

אני אב לשלושה ילדים קטנים ונשוי לאשת חלומותי. אני יכול בקלות לרחם על עצמי, אבל זה לא יעזור. לא להם ולא לי.
אם כן, איך אנצל את זמני המוגבל מאוד?
החלק המובן מאליו הוא להיות עם משפחתי ולדאוג לה. כל עוד אני יכול אני מקדם בברכה כל רגע שיש לי איתם ועושה את הסידורים הנחוצים כדי להקל את דרכם אל החיים בלעדַי.
החלק הברור פחות הוא איך ללמד את ילדַי את מה שהייתי אמור ללמד אותם במשך עשרים השנים הבאות ואף מעבר לכך. הם קטנים מדי לשיחות האלה. כל ההורים רוצים ללמד את ילדיהם את ההבדל בין טוב לרע, את מה שחשוב בעיניהם ואיך להתמודד עם האתגרים שהחיים יביאו איתם.
אנחנו גם רוצים שיכירו כמה סיפורים מחיינו שלנו, לא פעם כדי ללמד אותם איך לחיות את החיים שלהם. שאיפתי העזה לעשות זאת היא שהובילה אותי לשאת "הרצאה אחרונה" באוניברסיטת קרנגי מלון.
ההרצאות האלה מצולמות במצלמת וידיאו כדבר שבשגרה. באותו יום ידעתי מה אני עושה. במסווה של הרצאה אקדמית ניסיתי להכניס את עצמי לבקבוק שבאחד הימים יישטף אל החוף למען ילדי. אילו הייתי צייר הייתי מצייר למענם. אילו הייתי מוזיקאי הייתי מלחין מוזיקה. אבל אני מרצה. אז הרציתי. הרציתי על שמחת החיים, על הערכתי לחיים, אפילו שנותר לי כל כך מעט מהם. דיברתי על יושר, על יושרה, על הכרת תודה ועל דברים אחרים שיקרים ללבי. וניסיתי מאוד לא לשעמם.
מרצים רבים נושאים דברים תחת הכותרת "ההרצאה האחרונה". אולי שמעתם את אחת ההרצאות האלה.
זה הפך לתרגיל נפוץ בקמפוסים. מרצים מתבקשים לחשוב על מותם ולהרהר במה שחשוב להם יותר מכול. ובזמן שהם מדברים, גם קהל המאזינים אינו יכול שלא להגות באותה שאלה: איזו חוכמה היינו חולקים עם העולם אילו ידענו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לעשות זאת? אם נגזר עלינו להיעלם מחר, מה נרצה להשאיר כמורשתנו?
במשך שנים היו באוניברסיטת קַרנגי מֶלוֹן "סדרות הרצאה אחרונה". אבל לפני שהמארגנים הגיעו לרגע שבו הם ביקשו ממני לעשות זאת, הם שינו את השם ל"מסעות" וביקשו מהמרצים שנבחרו "להציג את מחשבותיהם על מסעותיהם האישיים והמקצועיים". זה לא היה תיאור מלהיב במיוחד, אבל הסכמתי לשתף פעולה. שובצתי לספטמבר. באותו זמן אבחנו אצלי סרטן בלבלב, אבל הייתי אופטימי. אולי אהיה אחד מבעלי המזל ששורדים.
בזמן שעברתי טיפולים המשיכו להגיע אלי אי מיילים ממארגני סדרת ההרצאות. "על מה תדבר?" שאלו. "העבר לנו תקציר בבקשה". באקדמיה יש רשמיות שאי אפשר להתעלם ממנה, גם אם אתה עסוק בדברים אחרים כמו לנסות לא למות. באמצע אוגוסט נאמר לי שצריך להדפיס את המודעות על ההרצאה, כך שאני חייב להחליט מה הנושא.
באותו שבוע ממש הודיעו לי שהטיפול האחרון לא הצליח. נותרו לי חודשים ספורים לחיות. ידעתי שאוכל לבטל את ההרצאה. כולם יבינו. לפתע היו דברים אחרים רבים כל כך לעשות. היה עלי להתמודד עם יגוני שלי ועם עצבותם של אלה שאוהבים אותי. היה עלי להשליך את עצמי אל תוך הסידורים המשפחתיים שלי. ועם זאת, למרות הכול, לא הצלחתי להתנער מהרעיון שעלי להרצות. המחשבה שההרצאה האחרונה שלי תהיה באמת הרצאה אחרונה המריצה אותי. מה אוכל לומר? איך זה יתקבל? האם אוכל בכלל להשלים אותה? "הם יאפשרו לי לסגת", אמרתי לאשתי, "אבל אני באמת רוצה לעשות את זה".
גֵ'יי תמיד היתה המעודדת שלי. כשהתלהבתי גם היא התלהבה.
"אולי זה אנוכי מצדי", אמרה לי ג'יי, "אבל אני רוצה את כולך. כל זמן שתקדיש לכתיבת ההרצאה הזאת הוא זמן אבוד שבו לא תהיה עם הילדים או איתי".
הבנתי ממה נובעים דבריה. מרגע שחליתי הבטחתי לעצמי שאתחשב בג'יי ואכבד את רצונותיה. שמתי לי למטרה לעשות ככל יכולתי כדי להקל את הנטל שמחלתי העמיסה על חייה. מהסיבה הזאת הקדשתי שעות רבות לעריכת סידורים לקראת עתידה של משפחתי בלעדי. עם זאת, לא יכולתי לוותר על הדחף להרצות את ההרצאה האחרונה הזאת.
לאורך הקריירה האקדמית שלי הרציתי כמה הרצאות לא רעות. אבל להיחשב לנואם הטוב ביותר במחלקת מדעי המחשב זה כמו להתפרסם בתור הגמד הכי גבוה מבין שבעת הגמדים. ובאותו זמן היתה לי הרגשה שיש בי יותר. שאם אתן את כל כולי, אני עשוי להציע לאנשים משהו מיוחד. "חוכמה" היא מילה גדולה, אבל אולי זה העניין.
ג'יי עדיין לא התלהבה. בסופו של דבר הבאנו את זה למישל רייס, פסיכולוגית שאיתה התחלנו להיפגש כמה חודשים לפני כן. היא מתמחה בעזרה למשפחות שבהן אחד מבני המשפחה מתמודד עם מחלה סופנית.
"אני מכירה את רנדי", אמרה ג'יי לד"ר רייס. "הוא מכור לעבודה. אני יודעת איך הוא יהיה כשהוא יתחיל לחבר את ההרצאה שלו. זה יבלע הכול". היא טענה שההרצאה תהיה סטייה לא נחוצה מהנושאים הרי הגורל שאיתם אנחנו מתמודדים בחיינו.
דבר נוסף הטריד את ג'יי: כדי להרצות בזמן שנקבע יהיה עלי לטוס לפיטסבורג יום קודם לכן, שהוא יום הולדתה הארבעים ואחד. "זה יום ההולדת האחרון שלי שנחגוג ביחד", אמרה לי. "אתה באמת מתכוון לנטוש אותי ביום ההולדת שלי?"
"ההרצאה הזאת תהיה הפעם האחרונה שבה אנשים רבים שאני אוהב יראו אותי בחיים", אמרתי לה. "יש לי פה סיכוי לחשוב באמת על מה שחשוב לי יותר מכול, לקבוע איך יזכרו אותי ולעשות את כל הטוב שאני יכול בדרך החוצה".
לנוכח הסתייגותה של ג'יי ידעתי שעלי לבחון ביושר את המניעים שלי. למה ההרצאה הזאת חשובה לי כל כך? האם זו דרך להזכיר לי ולכל האחרים שאני עדיין חי ובועט? להוכיח שעדיין נותר בי אומץ לתפקד? האם זה הדחף של חובב אור הזרקורים לעשות רושם בפעם האחרונה? התשובה על כל אלה היא כן. "אריה פצוע רוצה לדעת אם הוא עדיין יכול לשאוג", אמרתי לג'יי. "זה עניין של כבוד והערכה עצמית ולא של יהירות".

הזכרתי לג'יי את גילם של הילדים: חמש, שנתיים ושנה. "תביני", אמרתי. "לדילן בן החמש יהיו כמה זיכרונות ממני כשיגדל. אבל כמה הוא יזכור באמת? מה את ואני זוכרים בכלל מגיל חמש? האם דילן יזכור איך שיחקתי איתו או על מה הוא ואני צחקנו? גם במקרה הטוב ביותר הזיכרון יהיה מעורפל.
"ומה עם לוגאן וקלואי? להם אולי לא יישארו שום זיכרונות. לא כלום. בעיקר קלואי. ואני יכול לומר לך שכאשר הילדים יגדלו, הם יגיעו לשלב שבו הם ישתוקקו לדעת 'מי היה אבא שלי?' 'איזה אדם הוא היה?' ההרצאה הזאת תוכל לענות להם על כך". אמרתי לג'יי שאוודא שהאוניברסיטה תצלם את ההרצאה. "אשיג לך עותק על דיסק. כשהילדים יגדלו, תוכלי להראות להם אותו. זה יעזור להם להבין מי הייתי ומה היה יקר בעיני".
וכך, באישורה של ג'יי, הוצב בפני אתגר. איך אוכל להפוך את ההרצאה האקדמית הזאת לדבר שיהדהד בנפשותיהם של ילדינו בעוד עשור ויותר? ידעתי היטב שאני לא רוצה שההרצאה תתמקד בסרטן שלי. הסיפור הרפואי שלי היה מה שהיה, וכבר דשתי בו שוב ושוב. לא היה לי עניין להרצות, למשל, על תובנותי בנוגע לאופן שבו אני מתמודד עם המחלה או כיצד היא מעניקה לי זוויות ראייה חדשות. רבים עשויים לצפות לשיחה על המוות, אבל היא חייבת להיות על החיים.
זו השאלה שהרגשתי חובה לענות עליה. אולי התשובה תעזור לי למצוא מה לומר. ישבתי עם ג'יי בחדר המתנה של רופא באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, חיכיתי לתוצאות של בדיקה פתולוגית נוספת והקפצתי אליה את מחשבותי.
"הסרטן לא מייחד אותי", אמרתי. על כך אין מחלוקת. אצל יותר משלושים ושבעה אלף אמריקאים מאבחנים בכל שנה סרטן בלבלב.
חשבתי הרבה על האופן שבו אני מגדיר את עצמי: כמורה, כמדען מחשבים, כבעל, כאב, כבן, כחבר, כאח, כאב רוחני לתלמידי. כל אלה היו תפקידים רבי ערך בעיני. אבל האם יש בהם אחד שמייחד אותי באמת? אף על פי שתמיד היתה לי מודעות עצמית בריאה, ידעתי שההרצאה הזאת צריכה להיות יותר מהפגנת אומץ לב בלבד. שאלתי את עצמי מה באמת יש לי, רק לי, להציע.
ושם, באותו חדר המתנה, ידעתי לפתע בדיוק מה הדבר. זה בא בהבזק: כל ההישגים שלי, יהיו אשר יהיו, כל הדברים שאני אוהב, מקורם בחלומות ובמטרות שהיו לי כילד ובדרכים שבהן הצלחתי להגשים כמעט את כולם. הבנתי שהייחוד שלי מתבטא באפיונים של כל החלומות – ממלאֵי המשמעות ועד למוזרים ביותר – שהגדירו את ארבעים ושש שנות חיי. ישבתי שם וידעתי, שלמרות הסרטן אני מאמין באמת שאני בר מזל, כי חייתי את החלומות האלה. ובמידה רבה חייתי את החלומות שלי בזכות מה שלמדתי לאורך הדרך מכל מיני אנשים יוצאים מהכלל. אם אהיה מסוגל לספר את סיפורי בכל הלהט שאני מרגיש, ההרצאה שלי עשויה לעזור לאחרים למצוא דרך להגשים את חלומותיהם.\
המחשב הנייד שלי היה איתי שם, בחדר ההמתנה. מתודלק בהתגלות הזאת מיהרתי להקליד אי מייל למארגני ההרצאה. אמרתי להם שסוף סוף יש לי כותרת בשבילם. "סליחה על האיחור", כתבתי. "בואו נקרא לה: 'איך להגשים את חלומות ילדותך'".
"ההרצאה האחרונה" יצא לאור בהוצאת מטר
ההרצאה האחרונה של ראנדי פאוץ ביוטיוב
לאתר של רנדי פאוץ








נא להמתין לטעינת התגובות


